בישראל שונאים סיפורי הצלחה

יהודי יקר בשם צבי אלכסדנדר ז"ל, היה פעיל כמחצית משנות חייו בחיפושי נפט בישראל, כמעט מאז הקמת המדינה. בספרו "נפט" הוא תיאר את כמות קידוחי הנפט בישראל כגבינה שוויצרית והגיע למסקנה חד-משמעית - "אין נפט בישראל". הוא התכוון לכך שגם גז אין, והוא אמר את זה בראיונות מאוחרים יותר. "גם אם יש מצבורי גז בלב ים, הרי שההפקה שלהם תהיה יקרה ולא מסחרית", הוא אמר.

עד לשנת 1995 חיפושי הנפט היו בסמכות המדינה בלבד. המדינה הקימה חברות, או שכרה את שירותיהן, כדי שאם במקרה יתגלה נפט, או גז, לא תהיה בעיה של תמלוגים. ואכן, לא נוצרה כל בעיה, כי במשך כ-50 שנות חיפושים לא נמצא דבר. רק ב-1996, במסגרת הרפורמות שהנהיג בנימין נתניהו, הופרטו גם חיפושי הנפט. חברות בינלאומיות החלו להתעניין בחיפושים בישראל, למרות הדוחות הגיאולוגיים שתיארו את הסיכוי למצוא כאן מצבורים מסחריים, בערך כמו את הסיכויים לזכות בפיס.
חברות ציבוריות החלו לגייס כספים בבורסה ולצאת למסעות חיפושים.

אחרי שהמדינה השתכנעה שהסיכויים למציאת נפט כל כך זניחים היא פיתתה את המחפשים בתמלוגים קטנים במיוחד - כ-50% מהמקובל במקומות אחרים בעולם (בהם הסיכויים למצוא נפט וגז ממשיים יותר). עם תמלוגים של 12% ורישיונות חיפוש יצאו המחפשים לדרך. נובל אנרג'י, הענקית האמריקנית, הצטרפה לחיפושים כשמצרים מזנבת בסיכוייה מצד אחד, ושכנינו לא מבטיחים חיים קלים מצד שני. לחצים פוליטיים ושיקולים לא כלכליים בעליל, הכתיבו למדינת ישראל לחתום על הסכם אספקת גז עם שותפות הגז המצרית. ההסכם הדרקוני הזה מחייב את ישראל לרכוש כמויות גז עצומות. הגז הזה פטור ממסים בארץ, וממשלת מצרים עושה את השיקולים שלה בקביעת מחירו הסופי, כך שמתחרות ישראליות יתקשו להתחרות בה. ובתוך כל הסבך הזה, מדינת ישראל מתנהגת בבריונות מזרח-תיכונית ודנה בשינוי התמלוגים על הגז שנמצא אחרי 60 שנות חיפושים נואשים.

בל נשכח שהרווח של המדינה ממציאת הגז אינו מסתכם בשיעור התמלוגים. מלבד התמלוגים, החברות הללו חייבות בתשלומי מסים, כך גם עובדיהן ומנהליהן. ומעבר למצלצלים האלה, הרווח הגדול למדינה נובע מההזדמנות האדירה להתנתק מהתלות במקורות אנרגיה חיצוניים, לרכוש גז בשקלים ולא במט"ח ולצמצם את השימוש בחלופות המזהמות – סולר ופחם.

זכותכם, אומרים בקבוצת 'דלק', תשנו את התמלוגים של מי שימצא בעתיד, אבל איך אתם יכולים לשנות את התמלוגים שלנו? ברור שלקבוצות שמצאו מצבורי גז, ייקור התמלוגים בעתיד ישרת אותם כחסם לכניסה של מתחרים נוספים. השותפה האמריקנית, חברה השווה כ-15 מיליארד דולר, שיגרה את יושב הראש שלה, צ'רלס דיווידסון, לפגישות דחופות עם שר האוצר ושר התשתיות, ולהפעלת לחץ על שגרירות ארה"ב בישראל. אך נראה שמדינת ישראל לא נענית ללחצים בדרגים האלה. אנחנו רגילים שלוחצים עלינו להקפיא את הבנייה, לסגת משטחים, להפסיק להגן על עצמנו, אבל להיות הגיוניים והגונים במסחר? עד כאן!

עד כמה שידוע לי ועדת ששינסקי הדנה בסוגיית התמלוגים שיחויבו חברות הגז והנפט, דנה בהיבט הצר של המשמעויות הכלכליות של העניין. הוועדה הזו אינה שוקלת את המשמעות של התחרות עם הגז המצרי, את האפשרות שכמו במדינות אחרות תמלוגים גבוהים יבריחו מחפשים ויגדילו את התלות של ישראל בספקיות אנרגיה זרות, את המשמעות של רכישת אנרגיה בשקלים מול רכישה במט"ח ואת המסר הנוראי שמדינה משדרת למשקיעים בכל התחומים בכך שהיא משנה את חוקי המשחק, תוך כדי משחק.

הפרשה החמה הזו מתנהלת בימים חמים במיוחד, בהם צריכת החשמל בארץ רושמת שיאי ביקוש חדשים, המדגדגים את קצה גבול היכולת של חברת החשמל. הרשות לשירותים ציבוריים חשמל, פרסמה הודעה ביקורתית נגד חברת החשמל שלא מצליחה לעמוד ביעדים שהוצבו לה להגדלת כושר הייצור. המצב הזה מוביל לכך שלמדינת ישראל לא תהיה אפשרות לספק את כל הביקושים, ממש כמו בחלק מהמדינות המתפתחות וברבות ממדינות העולם השלישי. אם הייתי מומחה לאנרגיה, בכיר לשעבר בחברת החשמל, ומעל גיל 80, הייתי מתחיל לתפור חליפה יפה מתוך הנחה שבקרוב מאוד אמונה ליו"ר ועדת בדיקה בנושא המחדל שהביא להפסקות חשמל יזומות בשיא החורף, או אפילו עוד במהלך ימי הקיץ הנותרים.

לביקורת של הרשות ניתן להוסיף מספר שורות נוספות, לא פחות ביקורתיות ואפילו הרבה יותר חמורות. לפני שנים רבות, ממשלת ישראל קיבלה החלטה מושכלת להפריט חלק מייצור החשמל.
הוחלט ש-20% מייצור החשמל יעבור ליזמים פרטיים שימכרו חשמל לחברת החשמל ולצרכנים גדולים נוספים. הרעיון הוא שאותם יצרנים יוכלו לייצר על גז, שפחות מזהם את הסביבה. הם יחויבו לרכוש טורבינות בעלות נצילות גבוהה, הם יחויבו לשמור על תקני איכות סביבה ובטיחות ברמה הגבוהה ביותר הקיימת בעולם, הם יחויבו להשקיע את סכומים העתק הללו – מאות מיליוני דולרים – מבלי להעמיס על החובות של חברת החשמל והמדינה. בתמורה, המדינה תתחייב לרכוש מהם את החשמל, שבמילא נחוץ למדינה כמו אוויר לנשימה.

כתריסר שנים חלפו עברו להן מאז אותה החלטה. כל ממשלה שקמה מאז חזרה והביעה את רצונה לממש את החזון ולאפשר ליצרנים פרטיים להגדיל את כושר הייצור, מבלי להעמיס על עלויות ההקמה של המדינה וחברת החשמל. ומה קרה? נוספו כ-2% חשמל פרטי למערכת. עשירית מהיעד. מהו חלקה של חברת החשמל בטרפוד ההחלטה הזו? נשאיר את השאלה הזו להודעה הבאה של הרשות לשירותים ציבוריים חשמל, שהיא למעשה היחידה שמייצגת אותנו האזרחים מול חברת החשמל.

למי שעדיין לא הבין, כשמשהו לא עובד והמדינה מפסידה בשל כך הרבה כסף ורמת החיים נפגעת, אז הכול בסדר, העיקר שהאחריות היא של פקידי המדינה. אבל כשמשהו לא עובד מוביל לקטסטרופה של ממש, אז נזכרים שבעצם הפקידים לא אמורים לחפש נפט, לייצר חשמל, לנהל בנקים וכדומה. הם באמת לא אמורים לעשות זאת. או אז נזכרים במגזר הפרטי, הזוכה במחוזותינו לשנאה. שונאים את היזמים שמוצאים גז, שבונים מגדלים, שסוללים כבישים, שמקימים תחנות כוח. שונאים אותם על זה שהם מצליחים, ובעיקר על זה שהם גורפים כסף מכך. אנחנו מעדיפים פרופסורים שמקבלים 100 אלף דולר בשנה מהקופה הציבורית ושמשלימים הכנסה מהגויים. אנחנו מעדיפים מקבלי קצבאות צנועים. אנחנו אוהבים את היהודים צנועים, מוחלשים וכנועים. רוצים להצליח? אז לא פה! אל תנפנפו לנו בכסף שלכם מול העיניים החמדניות והכלות שלנו.