מדעני מכון ויצמן פלשו לברים ברחובות וניסו להרביץ בבליינים תורה

אבולוציה היא יותר מדג שנהפך ללטאה
הילה ויסברג, מסעדת המבורג



ערן ולירון, זוג סטודנטים ממזכרת בתיה, יושבים על הבר בהמבורגרייה הרחובותית המבורג. הם שקועים בשיחה ערה ובמקביל גם באוכל שבצלחת, ונראים משועשעים זה מזה. השעה: 19:30, המסעדה די ריקה, אבל הם כאן כדי לתפוס מקום לקראת ההרצאה של הדוקטורנט ארז גרטי על אבולוציה. זה לא שתחום האבולוציה מסעיר אותם במיוחד. הם הגיעו לכאן כי כל שאר המקומות הוזמנו מראש ("כאן אמרו לנו שאפשר להגיע על בסיס מקום פנוי"). מה עיניין אותם ב"בירה, מדע ומצב רוח?" בין חיוך לביס, הם עונים: "אנחנו חנונים".



בינתיים, בקצה השני של המסעדה, המרצה, גרטי, מארגן את המחשבות וגם את מכשיר ההגברה האישי שעמו הגיע - שבהמשך יתגלה כמוטיב מפתח בערב הזה. משיחה קצרה אתו מתברר שהוא מגיע בכלל מהמחלקה לכימיה ביולוגית ("חוקר תאי דם לבנים"), אבל אבולוציה היא בנפשו. עוד התברר שהוא היה בכיתה בבית הספר היסודי עם הבעלים של המסעדה, אלון גרפיט ("רחובות היא עיר קטנה"; גרפיט: "הוא תמיד היה מהחכמים"). המטרה של גרטי היא לנפץ לאנשים כמה מיתוסים: "אנשים חושבים שאבולוציה זה מה שרואים בסדרה 'היה היה', דג שנהפך ללטאה וכך הלאה - אבל אבולוציה גולשת למודלים כלכליים, חברתיים ותרבותיים", הוא מסביר, "אבולוציה היא הניוטון של הביולוגיה, ואנחנו נוהגים להוסיף - מי שלא חושב ככה מוזמן לקפוץ מהחלון".



ההרצאה מתחילה: לצדי יושבות שלוש חברות טובות בנות 28 מרחובות, דנה, מיכל וגלית. "הקונצפט נשמע מגניב, אז באנו", הן מספרות, "בכל מקרה, זה אזור הבילוי המועדף עלינו. התלבטנו בין שתי הרצאות, השנייה היתה על המוח, אבל ההמבורגר ניצח". ההרצאה מתחילה: גרטי מסביר מהי הברירה הטבעית. "יצורים נדרשים להתאים את עצמם לסביבה - תכונה שטובה להם שורדת, תכונה שאינה טובה, תיעלם", גרטי אומר, אך מכשיר ההגברה לא עומד בעומס. קולו מגיע - במקרה הטוב - לאוזניהם של יושבי שלושת השולחנות הקרובים אליו. כל השאר שומעים, רוב הזמן, מלמולים, ולעתים תוהים לאן נעלם. מי שלא שומע, מתחיל לשוחח עם חבריו. אחרים מתקרבים אליו, לא רוצים לפספס.



גרטי מסיים במהירות את הפתיח ופונה לשאלות הקהל. שנייה של מבוכה חולפת, ומתחיל מטר נלהב של שאלות. גרטי מספר אנקדוטה על מחלת האיידס: "התגלה כי 9% מהאשכנזים עמידים לאיידס. מדוע? כי לפני מאות שנים התפשטה באירופה המגפה השחורה, נגיף הדומה מאוד לנגיף האיידס. אנשים פיתחו עמידות לנגיף, המשיכו להתרבות והעמידות הזו שרדה אצל חלק מהאנשים. אני לא בטוח שזו תשובה לשאלה שלך", הוא פונה לבחורה על הבר, "אבל זו דוגמה שרציתי לספר". לאחר מכן מגיעה דוגמה מתחום מדעי הרוח: "גם בתוך שפה יש אבולוציה, קחו את השפה העברית למשל. יש סלנג שתופס, וסלנג שנעלם. לפעמים נוצרות מוטציות, ונולדים ביטויים חדשים, מתאימים יותר". אחת הבנות בשולחן מעירה: חבל שמכשיר ההגברה שלו לא מותאם לתנאי המקום.



גרטי ממשיך. הוא נשאל על איברים שהיו אמורים להיעלם, כי כבר אינם משרתים אותנו, אך שרדו כמו התוספתן ועצם הזנב: "אחת ההשערות היא שהתוספתן שימש את בני האדם לעיכול עשבים אך עם השנים איבד את התפקיד הזה. יכול להיות שיש לו כיום תפקיד שולי שאינו ידוע. עצב הזנב היא שריד קדום לזנב - אלה איברים שהתנוונו עם הזמן, אך לא נעלמו. יכול להיות שעוד מיליוני שנה גם הם ייעלמו". השאלה הבאה היא כיצד נוצרים השינויים בדי.אן.איי, המובילים לאבולוציה. "העתקת די.אן.איי", מסביר גרטי, בדרכו עמוסת הדימויים הבהירים, "היא כמו להעתיק ספר בכתב יד, ההעתקה היא לא מושלמת. לפעמים יש טעויות כתיב, ונוצרת מוטציה. זה יכול להיות חסר חשיבות, או בעל משמעות. אם הטעות נופלת בתא מין, היא עוברת לדור הבא. זו כל התורה". לקראת סיום הוא מספק דוגמה לאבולוציה מתחום ההיי-טק: "תוכנה לא מוצלחת, כמו הוויסטה של מיקרוסופט, פשוט לא שורדת".



הבנות מסכמות שאמנם הן לא שמעו את כל ההרצאה, אבל ברור שגרטי מבין את החומר לעומקו. "הוא לא יורה עובדות מוויקיפדיה". כעבור יותר משעה של פינג-פונג אבולוציוני, פורץ הקהל במחיאות כפיים. גרטי מתיישב לשולחן עם חבריו, לוגם מהבירה, נותן לדופק להירגע. "רציתי להמחיש שאבולוציה היא לא דבר שבשמים, אלא מהיום יום. אני מקווה שהצלחתי. חשבתי שאדבר מול שולחן אחד, אבל הופתעתי מההיענות. אשמח לעשות זאת שוב". אם אפשר, הפעם בקול רם.



ננו-פיסיקה עלולה להזיק לבריאות
עדי ברוק, קפה אייל מאפים טובים







לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון מהעורכת: "מכון ויצמן יוצא במיזם לקירוב הציבור ברחובות למדע ועורך ביום חמישי הבא ערב הרצאות (בירה, מדע ומצב רוח) במוקדי בילוי שונים בעיר רחובות, תרצה לסקר את אחד המפגשים?".



לא היססתי לרגע ובלי לחשוב יותר מדי השבתי "בטח". מה כבר יכול להיות רע, חשבתי לעצמי. קצת בירה, קצת השכלה, אלמנטרי, לא?



יומיים אחר כך אני מקבל מייל מהמפיקה בזו הלשון: "המפגש שתסקר יתקיים בבית הקפה 'אייל מאפים טובים' ברחובות ונושא המפגש יהיה: בירה, מדע ומצב רוח - שיחה על קוונטים וננו-פיסיקה".



קראתי שוב את כותרת נושא המפגש והתחלתי להזיע קצת. מוכרחים להודות שבשילוב המלים בירה, מצב רוח וקוונטים קיימת סתירה מובנית. ביקשתי מהמפיקה שתשלח לי קצת חומר בנושא. בכל זאת, לא נעים להיות המאזין היחיד שמהנהן בראשו כל הזמן כמבין את הנאמר, כשהוא בעצם לא מצליח לעקוב אחרי הסברי המרצה.



חזרתי לענייני (כלומר, קריאת מדורי הספורט) והתחוור לי לרוע מזלי, שבערב המפגש אמור להתקיים משחק בהשתתפות קבוצתי האהובה. פתחתי את המחשב וראיתי שהתקבל מייל מהמפיקה: "מצ"ב החומר שביקשת: כאשר יוצרים מעגלים אלקטרוניים זעירים ומקררים אותם לטמפרטורה של האפס המוחלט - התנהגותם של האלקטרונים אינה מצייתת עוד לכללי 'העולם הגדול', אלא לחוקי העולם הקוונטי. באופן זה אפשר לפתוח צוהר לפיסיקה הבסיסית של מכניקת הקוונטים וללמוד על התכונות הבסיסיות של החומר. בשיחה יתוארו מחקרים בתחום זה, שנעשים במרכז למחקר תת מיקרוני במכון ויצמן למדע".



סיימתי לקרוא את המייל, ובעודי מתחיל להזיע ולחוש כאבים בצד שמאל של הגוף, מזגתי לעצמי כוס מים קרים וניגשתי למגירת התרופות לחפש כדור המיועד למצבים קיצוניים מסוג זה. איך לכל הרוחות הגעתי למצב הזה? מציעים לי קצת בירה ומצב רוח ואני מוכן לסכן כך את בריאותי?



חמישי, 19:45. אני מגיע ל"אייל מאפים טובים", בית קפה קטן ונחמד. בחוץ ניצבים כמה שולחנות הפונים לשדרה, מאחור שולחנות מוקפים גדר במבוק, למעלה מרפסות של בתים ישנים. הנוף מזכיר מעט את תל אביב הישנה.



בית הקפה מלא עד אפס מקום. אין לי אפילו כיסא לשבת עליו. בחוץ ממשיכים להתגודד אנשים ולהתלונן "שאין להם מקום לשבת". לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים מתעניינים בקוונטים.



בחורה צעירה ויפה ניגשת אלי ושואלת אותי: "אתה המרצה?", אני משיב בשלילה ותוהה איך לא חשבתי עד עכשיו ללמוד את התחום. הקהל מגוון: גברים ונשים, מבוגרים (שנראים בעצמם מדענים) וצעירים, חייל אחד ושני ילדים (בטח אחד מהם יהיה חתן פרס נובל בפיסיקה בעוד 50 שנה). כולם נראים חזק בעניין של קוונטים.



השעה 20:10, בחוץ חם ולח. ההרצאה מתחילה. המרצה הוא אמיל וייס, דוקטורנט בן 31 ממכון ויצמן. הוא לובש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, וממש לא נראה כמו מדען טיפוסי. וייס מתאר מחקרים שנעשים במכון ויצמן במרכז למחקר תת מיקרוני. לא שומעים אותו טוב ואני לא משוכנע שזה המקום להעביר הרצאה ועוד בתחום הזה. על פי הנהוני הראש התכופים עושה רושם שמרבית הקהל מבין על מה הוא מדבר וזו לא פעם ראשונה שהם שומעים הרצאה בנושא, אני מצטרף ומהנהן. כך גם אייל, הבעלים של בית הקפה, בחור חביב ונחמד שמשתדל לעזור כמה שהוא יכול.



וייס ממשיך בהרצאה ומשתמש במלים משונות כמו אלקטרונים, אטומים, פוטונים, מערכות, מד זרם, 0 ו-1, גל, ניסויים, מערכת קוונטית, פאזה, אות. אני מרגיש כאב ראש קל שנהפך לסחרחורת ברגע שקם איזה בחור ושואל על "מערכת אי-הוודאות".



20:45. אחד מחתני פרס נובל העתידיים (זוכרים את שני הילדים בקהל?) מסיים לאכול את הסנדוויץ' שלו ולקינוח מבקש מווייס שיחזור על אחד ההסברים, כי הוא לא הבין ואני כבר מבין שאין סיכוי שאצפה במשחק. שני מבוגרים בני 60 פלוס, גבר ואשה, מתפרצים עם מסרטת וידאו ומיקרופון ומתחילים לצלם ולהקליט את המרצה. אני תוהה - מי הם האנשים האלה? אולי מדובר בסבא ובסבתא שמצלמים הקדשה ממרצה לננו-פיסיקה לבר מצווה של הנכד? מתברר שהם מהטלוויזיה הקהילתית של רחובות. ב-21:10 מסתיימת ההרצאה, ולפי מחיאות הכפיים נראה שהקהל נהנה מאוד.



"מיזם ההרצאות ברחובות הוא מצוין", נאות וייס להתפנות אלי ולספר על תחושותיו בתום הערב. "הרגשתי נוח להרצות וראו שהקהל מבין בתחום. חשוב לי אישית שאנשים יתחברו למדע".



אני נפרד ממנו לשלום בתחושה שבית קפה בערב קייצי הוא לא בדיוק המקום המתאים להעביר הרצאות בכלל ובתחום כזה בפרט, מצויד בידע בסיסי בתורת הקוונטים ומרגיש ממש מוכן לתחילת שידור המשחק.



לתקשר עם פלנטה אחרת
רוני לינדר-גנץ, פאב דבלין







עשר דקות לאחר תחילת הרצאתו של נשיא מכון ויצמן, פרופ' דניאל זייפמן, בפאב דבלין, ודבר אחד כבר היה ברור: זו לא עוד סתם הרצאה אקדמית על מדע בדיוני. המדע הבדיוני מתרחש כאן ועכשיו וכך הוא נראה: עשרות בליינים מצטופפים בחלל קטן, דחוס ורווי אלכוהול, ומאזינים לפרופסור שמדבר על כוכבי לכת ועל מולקולות של מימן, בשקט מופתי ובסקרנות אמיתית. אפילו המשחק בין מכבי חיפה למינסק ששודר על מסך ענק בחלק השני של הפאב לא הצליח להתחרות בהרצאה שעסקה בשאלה הבוערת: "האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ?".



הגענו לאירוע המיוחצ"ן מעט סקפטים: הרצאה אקדמית בנושא כבד משקל היא לא בדיוק הדרך האידיאלית להתפרק לאחר שבוע עבודה מייגע. אך תוך דקות אחדות נשבינו בקסמו של זייפמן שהתגלה כרב אומן בהפיכת תאוריות פיסיקליות מורכבות לסיפור מתח מרתק.



בשפה פשוטה, המתובלת בבדיחות ובדוגמאות מחיי היום-יום, הוא מספר לקהל שמתקבץ סביבו כי "לפני 20 שנה אף אחד לא היה מעז לתת את ההרצאה הזו. אז זו היתה שאלה של אמונה: אם אני מאמין או לא מאמין שיש חיים מחוץ לכדור הארץ. כיום עדיין אין תשובה חד משמעית אבל אפשר לנסות לתת תשובה מושכלת יותר", הוא אומר ושומר את המסקנה המתבקשת לסוף ההרצאה. "בכל מקרה", הוא מבהיר, "אם יתגלו חיים מחוץ לכדור הארץ זו תהיה המהפכה המדעית הגדולה ביותר במאה ה-21".



אז מה השתנה ב-20 השנים האחרונות? עד שנות ה-90, מתברר, הכיר המדע תשע פלנטות בלבד. כיום, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ושכלול צורות החיפוש, "כבר יודעים על 466 פלנטות, ופלנטה חדשה מתגלה בממוצע בכל שבועיים-שלושה. בעתיד הלא רחוק יתגלו בכל יום שתיים-שלוש פלנטות וכנראה שבסופו של דבר יתברר שיש מיליארדי פלנטות", הסביר זייפמן. מבחינה סטטיסטית, אמר, אפילו אם קיים סיכוי של 1 למיליארד שבכוכב לכת מתקיימים חיים - הסיכוי הוא גבוה.



כשמדברים על חיים, מסביר זייפמן, לא מדובר בהכרח ביצורים אינטליגנטיים מדברים כמו בני האדם, אלא אפילו על חיים בסיסיים: יצור כמו אמבה שיש לו יכולת לשחזר את עצמו ולהתאים את עצמו לסביבה. "החיים כל כך חזקים עד שמוצאים יצורים חיים אפילו בעומק של 7 ק"מ באוקיאנוסים בלי שמש ואור ובלחצים איומים".



המסקנה המתבקשת, אם כן, היא כי "תחושת הבטן של המדע היא שיהיה נורא מוזר אם אין חיים מחוץ לכדור". אז אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, למה הם לא מחפשים אותנו? זייפמן מספר כי כבר עשרות שנים מנסים מדענים לקלוט גלי רדיו שמשודרים אלינו מחוץ לכדור הארץ, כחלק מהפרויקט שנקרא seti, אלא שעד כה המאמצים הללו נכשלו. הוא מצית שוב את דמיון הקהל כשהוא מסביר ש"אם יצורים על פלנטה אחרת צופים ברגע זה בכדור הארץ - המרחק עשוי להיות כל כך גדול, עשרות מיליוני שנות אור, עד שסביר שהם רואים כרגע את כדור הארץ כפי שהיה בעידן הדינוזאורים".



כתריאל יגר, בן 55 מרחובות, אמר כי נהנה מאוד מההרצאה. "מצא חן בעיני שיכול להיות שמישהו מחוץ לכדור הארץ צופה בי", הוא צוחק. על ההרצאה שמע דווקא מחברו רוני בכר מתל אביב, שקרא עליה ב"עכבר העיר" ומיהר להזמין מקומות. "זה רעיון מעולה שמוריד את ההילה של מגדל השן ומביא את המדע לשטח", הוא אומר. כשמגיע שלב השאלות נדרש זייפמן לסוגיות בוערות כמו האם יש הוכחה לקיומם של עב"מים (לא, מדובר ככל הנראה מחפצים שנופלים ממטוסים), מה ההבדל בין כוכב ופלנטה (כוכב הרבה יותר גדול ויש לו אנרגיה פנימית אדירה) ואפילו נותן הסבר על מהו המפץ הגדול. בשלב מסוים ההסברים נשמעים כמעט פואטיים: "אנחנו עשויים מאבק של כוכבים. תוצר של פיצוץ שהיה לפני 10 מיליארד שנה", הוא מדווח וחותם באבחנה המדויקת: "אחת המולקולות המדהימות שהתגלו היא האלכוהול. ובמקום שבו יש אלכוהול - יש חיים".



ממברנות במרק
שני ליטמן, מסעדת סזאר







במסעדת סזאר ברחובות לא מגישים בקיץ מרק, אבל בחמישי בערב הופיע בתפריט לפתע המרק הקדום. את המרק הקדום הביא למקום עומר מרקוביץ', דוקטורנט צעיר ונרגש ממכון ויצמן, שגופו אמנם ישב על כסא בר, אכל שניצל ושתה בירה, אבל ראשו נמצא הרחק מאוד מכאן, אי שם לפני 4 מיליארד שנה. החוקרים לא יודעים בדיוק מה היה שם, מבחינת החומרים, באותה תקופה יפה ועלומה, ולכן הם מכנים את תוכנו של העולם "המרק הקדום". מרקוביץ' החליט שהמשימה המחקרית שלו תהיה לעשות סדר בתוך כל העיסה הזאת. על הניסיונות ההירואיים הללו לחקור את מה שהיה לפני החיים, הוא בא להרצות בפני קהל מכובד למדי של סקרנים. כמי שנולדה ברחובות, עיר המדע, הרגשתי חובה לנסות ולהבין על מה הוא מדבר.



מרקוביץ' הודה בפני בחיוך שהוא בכלל לא הכין הרצאה בת שעה כנדרש, והוא מקווה מאוד שהקהל יגיע עם הרבה שאלות. הוא אמנם היה מעט לחוץ אבל בסך הכל ציפה לאירוע בקוצר רוח. "זאת הפעם הראשונה שבה אני מדבר בפני קהל רחב באמת. אולי ישאלו שאלות קשות כמו איך אפשר להוכיח את מה שאני אומר, והתשובה היא שבכלל אין דרך לעשות את זה. אבל זה מקום מאוד נחמד ואני אוהב את השניצל שלהם. מאז שידעתי שאני עומד להרצות כאן תיכננתי על השניצל".



בשעה היעודה היו כל השולחנות במסעדה תפוסים. בעלי המקום, בהחלטה בלתי עסקית בעליל, קבעו כי בזמן ההרצאה אי אפשר יהיה להזמין או לקבל אוכל, וכמה אורחים שהגיעו מבלי לדעת מה בתוכנית העדיפו לחפש ארוחת ערב פחות אינטלקטואלית. מרקוביץ' פתח בהסבר על מה שהוא מכנה שאלת הביצה והתרנגולת: כשאנחנו מסתכלים על רכיבי החיים הבסיסיים, אנחנו רואים את מולקולת הדי.אן.איי, שמקדדת סוגים שונים של חלבונים לתפקידים שונים. אבל החלבונים הם גם אלה שמאפשרים מלכתחילה את שכפול הדי.אן.איי. וכך נוצר פרדוקס - הדי.אן.איי זקוק לחלבונים כדי להיווצר, ואילו החלבונים זקוקים לדי.אן.איי כדי להיווצר. אז מי היה כאן קודם?



הפתרון שמציע מרקוביץ' במחקרו הוא שנקודת האפס לא נמצאה במערכת של חיים כמו זו המוכרת לנו כיום, אלא במשהו דומם. לדבריו, היו אלה מולקולות של שומן שהתקבצו יחד לממברנה, מעין דופן כפולה. בתוך השכבה המוגנת נוצרו המערכות הביולוגיות של החיים. הדופן הזו שימשה כזרז להתפתחות החיים. בשלב הזה, אחרי כמה כוסות קאווה, היה נדמה לי שאני מבינה על מה הוא מדבר. בבגרות אמנם עשיתי חמש יחידות תיאטרון, אבל אולי חלקיקי המחשבה המדעית שמחוללים באוויר הרחובותי נדבקו גם בי. עדה יונת, מאחורייך.



ואז, בדיוק אחרי תשע דקות הרצאה, הגיעה השאלה הראשונה, זו שממנה חשש מרקוביץ' - אם אין אפשרות להפריך את התיאוריה, כלומר אין ניסוי שיראה אם היא נכונה או לא, הרי שהיא אינה עונה על הקריטריון של תיאוריה מדעית על פי הפילוסוף קרל פופר, אמר אחד הנוכחים. מאזין אחר דרש לדעת איך בדיוק מגדירים חי לעומת דומם, ושלישית ביקשה לדעת איך יודעים אם משהו הוא בן מיליוני שנים או מיליארדי שנים. במשך שעה ארוכה הקשו הנוכחים על מרקוביץ' בשאלות שחלקן מדעיות וחלקן פילוסופיות, אפילו תיאולוגיות, והוא ניסה לענות לכל אחת מהן. הגדיל לעשות אחד מבעלי המסעדה, ששאל למה בכלל לצאת מתוך נקודת הנחה שהזמן מתקדם בכיוון אחד, ושיש נקודת זמן שבה הכל התחיל. למה לא לחשוב על זמן מעגלי, למשל?



בסוף השיחה היה מצב הרוח מרומם. ניכר היה שהקהל שמח על ההזדמנות לערב בלתי שגרתי שכזה. מאיה בן יהודה, 11, שגררה אחריה להרצאה את כל המשפחה - אמא שרון, אבא רמי והאחות הגדולה ליאור - בחרה לבוא דווקא להרצאה הזו כי רצתה לדעת איך הכל התחיל. חלק גדול מההרצאה הבינה בעצמה וחלק אמא הסבירה לה. "ההרצאה היתה טובה, אבל לא הבנתי איך הוא לא הצליח לענות על השאלה מהם סימני החיים", אומרת שרון, "מאיה אמרה לי מיד: התרבות, תנועה ומזון. הם למדו את זה עוד בכיתה ג'. השאלות של הקהל היו מעניינות". מאיה מסכימה. "זה נחמד לדעת מה אנשים רוצים לדעת על הנושא הזה", היא אומרת. יואב ואהוד לובצקי, לעומתה, בני עשר וחצי ושש וחצי, קצת השתעממו. הם רצו לדעת מה היה לפני המפץ הגדול, ולא ממש קיבלו תשובה לשאלה שלהם. "ההרצאה היתה קצת מסובכת מדי בשבילם", הסביר האבא, אריק, "אבל קשה לרצות את כולם".



המרצה הצעיר מרקוביץ' הרגיש שעמד בגבורה בטבילת האש שלו. "הלך ממש טוב והשאלות היו נהדרות. הרגשתי שאנשים ידעו על מה אני מדבר, וזה עזר לי פתאום לחשוב על דברים שאני לכאורה מכיר טוב, ופתאום ראיתי אותם באור חדש".