>> לשופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, היה כנראה מצב רוח טוב במיוחד בזמן האחרון. אחרת, קשה להבין כיצד מי שנחשבה ללוחמת הגדולה בשחיתות הציבורית בימיה כפרקליטת המדינה, החליטה לסתום את הגולל על פרשת מעורבותו של אהוד אולמרט בהליך מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי בהערת אגב עדינה למדי על הערבוב הלא תקין בין הון, חברים, משפחה ושלטון.
ארבל דחתה בסוף השבוע האחרון את עתירתה לבג"ץ של תנועת אומ"ץ נגד החלטת פרקליט המדינה, משה לדור, שלא להעמיד לדין את אולמרט על מעורבותו בניסיון למכור את גרעין השליטה בלאומי ב-2005. החלטתה של ארבל אינה מפתיעה. המשטרה עצמה לא המליצה להעמיד את אולמרט לדין בפרשה זו שכן לא היו ראיות מספיקות להוכחת אשמתו. צוות גדול של הפרקליטות בחן את התיק וקבע כי הראיות אכן אינה מספיקות לצורך העמדה לדין בעבירת מרמה והפרת אמונים.
רק לעתים נדירות ביותר - אפשר לספור אותן על כף יד אחת - מתערב בג"ץ בשיקול הדעת של הפרקליטות להעמיד לדין או לסגור תיק. כדי שהתערבות כזו תתרחש צריכה ההחלטה לסגור את התיק להיות נגועה באי סבירות קיצונית ביותר. זה כנראה לא המצב בתיק בנק לאומי, שכן התיק היה גבולי מבחינת הראיות שעמדו לנגד עיני הפרקליטות ולכן ההחלטה לסגור אותו אינה בלתי סבירה.
ובכל זאת, תיק בנק לאומי מאשש את הנורות האדומות שהיו צריכות להידלק מזמן בלוחות הבקרה של האחראים על טוהר השלטון הדמוקרטי בישראל. תיק בנק לאומי הוא דוגמה לאותם מקרים שבהם מרוב עירוב בלתי ראוי של הון, שלטון וקרבה כבר לא ניתן לראות את השחיתות. איך נראית מדינה שבה בנו של השר נשוי לבתו של עורך הדין, שבמשרד שייסד עובדת חברה טובה של משפחת השר ומייצגת מיליונר שסועד עם השר ושותף עם מיליונר אחר, שגם הוא חבר טוב של השר (לשר יש הרבה חברים מיליונרים ולכן אי אפשר לומר שהיטיב עם אחד על חשבון האחר) ושניהם מתמודדים במכרז על הבנק הגדול במדינה, שהשר אחראי עליו? חד גדיא, חד גדיא.
על כך אמרה השופטת ארבל בסוף השבוע בפסק דינה: "התמונה המצטיירת מהחלטת פרקליט המדינה אינה מותירה את המעיין בה בתחושה נוחה. גם אם פרקליט המדינה מצא כי ראיות מספיקות להגשת כתב אישום אין, התמונה המצטיירת מהראיות שישנן, מדאיגה. המצב שבו מעגלים משפחתיים וחבריים משחקים בערבוביה כאשר על הפרק עומדת מכירת נכסי מדינה שבשוויים ובמשמעותם ליציבות המשק אין להקל ראש, אינו תקין".
תחילתה של הפרשה בכוונת המדינה למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי ובאירועים שאירעו סביב מהלך זה ב-2005. בשלב שקדם להליך מכירת גרעין השליטה של הבנק, עמד המיליונר ואיש העסקים האוסטרלי-יהודי, פרנק לואי, לרכוש אחוז קטן יחסית ממניות הבנק יחד עם משקיע נוסף - נוחי דנקנר. עסקה זו כונתה "עסקת סיטי בנק".
הפרשה התפוצצה לאחר שהחשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה, חשד כי אולמרט, שהיה אז ממלא מקום שר האוצר, מסר ללואי מידע שיאפשר למיליונר לרכוש בתנאים מועדפים את גרעין השליטה בבנק. זליכה סבר כי המידע שמסר אולמרט ללואי גרם ללואי לסגת מעסקת סיטי בנק, מכיוון שהבין כי יוכל לרכוש את השליטה בבנק כולו בתנאים מועדפים. זליכה גם טען כי מאוחר יותר, לאחר גיבוש נוהל המכירה של כל גרעין השליטה, פעל אולמרט לשינוי תנאי הליך המכירה, על פי תכתיבי הקבוצה שגיבש לואי, כדי לדחות מתמודדים אחרים ולהיטיב עם קבוצת לואי בלבד. החשד היה שבכך ביקש אולמרט להבטיח את זכייתה של קבוצת לואי.
זליכה הגיש תלונה למבקר המדינה, שמצא בה חשד לפלילים והעביר אותה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. מזוז, שאחותו היתה היועצת המשפטית של משרד האוצר, החליט לא לעסוק בתיק והעביר אותו לפרקליט המדינה אז, ערן שנדר. שנדר סבר שיש מקום לפתיחה בחקירה. ממצאי החקירה הועברו בסופו של דבר לפרקליטות עם המלצה של המשטרה שלא להעמיד לדין את אולמרט בהעדר ראיות. התיק הונח על שולחנו של פרקליט המדינה החדש, אז, משה לדור. בדצמבר 2008 החליט צוות בראשות לדור, לא בלי התלבטויות, לסגור את התיק. עתירתה של תנועת אומ"ץ נגד החלטת הסגירה התבססה על הדו"ח המפורט שפירסם פרקליט המדינה ובו נימק את סגירת התיק. הדו"ח העלה תמונה לא נעימה של עירוב בין פוליטיקה, עסקים וקשרים אישיים.
פרקליט המדינה קבע כי "לחשדות של זליכה לא נמצא בסיס בראיות שנאספו". לא נמצא בסיס לטענה כי אולמרט יעץ או הדליף מידע לפרנק לואי שגרם לו לסגת מעסקת סיטי בנק. לא נמצא גם בסיס לטענה שאולמרט - אשר אכן פעל לשינוי תנאי המכרז למכירת בנק לאומי - הציע שינויים שייטיבו דווקא עם קבוצת פרנק לואי. למעשה, הצעות השינוי של אולמרט היטיבו עם כלל המתמודדים האסטרטגיים על רכישת השליטה וגם נתמכו על ידי מנכ"ל משרד האוצר, ד"ר יוסי בכר.
לדור ציין, עם זאת, כי "למרות שחשדותיו של זליכה לא הוכחו, מניתוח הראיות עלה חשד כי במהלך טיפולו ומעורבותו כשר הממונה על הליכי המכירה, פעל אולמרט באופן הנגוע בניגוד עניינים בכל הקשור ליחסיו עם הקבוצה בשלושה מעגלים חברתיים ומשפחתיים, וזאת מבלי שחשף קשרים אלה מול גורמי המקצוע במשרד האוצר ומבלי שפעל לנטרל ניגודי עניינים אלה".
מעגלי ניגודי העניינים עליהם הצביע לדור היו יחסי הידידות של אולמרט עם המיליונר פרנק לואי וחברו לקבוצה שהתמודדה על רכישת השליטה בבנק, מורט צוקרמן; יחסיו של אולמרט עם ידידת משפחתו ומקורבתו, עורכת הדין תמר בן דוד, שהועסקה במשרד עורכי הדין של קבוצת לואי-צוקרמן (משרד גרוס-חודק) ופעלה מטעם המשרד מול אולמרט לקידום האינטרסים של הקבוצה; ויחסיו של אולמרט עם יו"ר משרד עורכי הדין של הקבוצה, עו"ד פרופ' יוסף גרוס, שבתו נשואה לבנו של אולמרט.
אלא שלאחר בחינת כל אחד ואחד ממעגלי ניגודי העניינים של אולמרט החליט לדור כי "בחלק ממערכות היחסים מדובר בניגוד עניינים בעוצמה נמוכה יחסית, בעיקר מול חברי הקבוצה". למשל, הקשר של אולמרט עם המיליונרים צוקרמן ולואי לא היה שונה לדעת לדור מקשרים חברתיים אחרים שקיים אולמרט עם מנהיגים וגבירים אחרים, אף לא בתקופת מכירת בנק לאומי.
הקשר של אולמרט עם עו"ד תמר בן דוד, שייצגה את קבוצת לואי, היה חברי אך אולמרט נפגש גם עם מייצגים של קבוצות אחרות. לדור מציין למשל כי אולמרט נפגש עם עו"ד רם כספי, שייצג את נוחי דנקנר; הרווי קרוגר ועו"ד יעקב נאמן, מטעם קבוצת סרברוס; ועו"ד אפי אברמזון.
יוסי גרוס פרש מניהולה הפעיל של הפירמה שייסד אך הוא ממשיך ליהנות מרווחיה, יושב במשרדי הפירמה, מחזיק בתואר יו"ר הפירמה וקשה לומר שאינו דמות פעילה בעולם המשפט. ואולם, לדור קובע כי לא הוכח שאולמרט ידע כי "גרוס ממשיך ליהנות מרווחי המשרד לאחר שפרש ממנו עוד לפני הליך המכירה". לדור מציין כי "אולמרט טען כי לא ידע על הקשר הכלכלי הנמשך של גרוס עם המשרד. הגם שטענה זו עוררה קושי מסוים, בהיעדר ראיות סותרות לא ניתן לבסס את אשמתו של אולמרט בעניין זה". אגב, לפי לדור, גרוס לא היה מעורב בהליך המכירה ובקשרים מול אולמרט במהלכו.
לדור, יש לומר, היה כבול בהכרעת בית המשפט העליון בתיק שמעון שבס, שבה נקבע כי כדי שניגוד עניינים יהפוך לעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים יש להראות שניגוד העניינים נגוע ב"פן מחמיר". השורה התחתונה של פרקליט המדינה היתה כי "אין במערכות יחסים אלה (של אולמרט - ע"ב) את אותו פן מחמיר ההופך את ניגוד העניינים לעבירה פלילית".
עם זאת, פרקליט המדינה סבר כי אולמרט פעל תוך "סטייה מהשורה". לכן, ניסיונות דובריו של אולמרט להציג את הכרעת השופטת עדנה ארבל בבג"ץ מסוף השבוע האחרון כאילו פעל אולמרט ללא דופי, מצוצות מהאצבע.
לדור קבע כי אולמרט עמד בקשר עם נציגי המשקיעים בהליך ובעיקר עם עו"ד בן דוד, כולל בפגישה שקיים עמה בביתו, כי העביר להם מידע על ההליך וכי "אולמרט לא חשף את קשריו ומגעיו אלה בפני הדרג המקצועי שניהל את ההליך".
הון ושלטון מתחתנים
יתר על כן, "אולמרט לא חשף בפני הדרג המקצועי את מערכת קשריו עם הקבוצה ונציגיה כאמור ואת ניגוד העניינים בו היה נתון. חשיפה מלאה יכולה היתה להביא לבירור עובדתי מקיף של הפרטים הרלוונטיים, לרבות האינטרסים של גרוס ברווחי המשרד גרוס- חודק, שאולמרט, כאמור, טען שלא היה מודע להם. חשיפה מלאה אפשר והיתה מביאה להטלת מגבלות על הפעלת הסמכות ואולי אף מונעת מאולמרט לעסוק בהליך. חשיפה זו היתה לבטח מונעת גם את התקלות שאירעו במהלך ההליך".
לדור קבע כי "התנהלות זו אכן פגעה במידה מסוימת בניהול השוויוני של ההליך ובאמון הציבור בטוהרו. התנהלות אולמרט גם הביאה לחשדנות כלפיו מצדם של פקידי ציבור שפעלו במחיצתו, בעיקר מצדו של ד"ר זליכה".
ישראל היא מדינה קטנה עם אליטה קטנה שבה הון לא רק מתחכך עם שלטון, אלא הון ושלטון הם גם חברים מהצבא, מהלימודים, ממסיבות, מהעבודה, או מסניף המפלגה. אחר כך, הון ושלטון גם מתחתנים ביניהם. ובסוף, יד רוחצת יד.
השופטת עדנה ארבל סברה כי התופעה הזו ראויה לטיפול במישור הציבורי, לא הפלילי. לדבריה, "גם אם לא נמצאו ראיות לכך שהמשיב 2 (אולמרט - ע"ב) ביקש או התכוון לפעול לטובת קבוצה מסוימת בהליכי המכירה, בוודאי יש בהתנהלות שתוארה, ובפרט בפגישות הפרטיות עם עורכת הדין והמידע שנמסר לה, כמו גם באי תיעוד הפגישות ואי דיווח עליהן ועל ניגוד העניינים בו נמצא המשיב 2, יותר מטעם לפגם. הביקורת השיפוטית במקרה זה, כפי שכבר צוין, עניינה בבחינת ההחלטה שלא להעמיד לדין. אין בה כמובן משום התייחסות להיבטים נוספים של ההתנהלות המתוארת, החורגים מהמישור הפלילי".
השופטת ארבל עדינה מדי. חונטה אוליגרכית אליטיסטית מסוגרת הדואגת לשימור עוצמתה הכלכלית והשלטונית יכולה להחליש, לרושש ולרסק מדינה בריאה. השלב הראשון בהתמודדות עם מחלה כזו הוא להבטיח שקיפות אשר תמנע התפתחות של קשרים חולניים מסוג זה. הסלחנות שגילה פרקליט המדינה, משה לדור, כלפי ניגודי העניינים הבלתי מדווחים של אולמרט בתיק בנק לאומי עוד תעלה לנו, לכולנו.
את מחיר הסלחנות ניתן היה לראות למשל, בשבוע שעבר, בחשיפת themarker על כך שעשרה שרים לפחות לא טרחו עדיין להגיש כנדרש בחוק את דיווחי הצהרת ההון שלהם למבקר המדינה. מי החברים שלהם? מי המיליונרים שבני משפחתם מחויבים אליהם? בנו של מי מהם נשוי לקרוב משפחה של מי שיש לו אינטרס במשרד שהם אחראים עליו? אם לא נדע, לא נתנקה.
סרברוס גבריאל זכתה במכרז לאומי - ומכרה את אחזקתה
>> המכרז למכירת מניות בנק לאומי התקיים במחצית השנייה של שנת 2005.
במכרז זכתה ב-15 בנובמבר 2005 קבוצת סרברוס גבריאל האמריקאית. הקבוצה רכשה תמורת 2.47 מיליארד שקל 5% ממניות הבנק עם אופציה לרכוש 5% נוספים כאשר תקבל היתר שליטה בבנק. ב-22 ביוני 2009, לאחר שסרברוס גבריאל לא קיבלה היתר שליטה בלאומי, היא מכרה את אחזקתה לדויטשה בנק.
אתי אפללו
כך בונים אוליגרכיה
עידו באום
8.8.2010 / 7:05