כשמותג מופיע בתוכנית - מישהו שילם על זה

>> מאז הפרסומת הראשונה שעלתה לאוויר עם פתיחת שידורי ערוץ 2 ב-1993 (למסטיק אורביט), ברייק הפרסומת בן 30 השניות הוא כבר מזמן לא האופציה היחידה לחשוף מוצרים ומותגים על המסך. בשנים האחרונות מוצאים עצמם גופי הטלוויזיה והמפרסמים מחפשים מודלים חדשים לחשוף את מוצריהם.

ההתפתחות הזו נובעת משינויים מהותיים שחלו בהרגלי הצפייה ושהקטינו את כוחו של ברייק הפרסומות המסורתי. ברייק הפרסומות נחלש בין השאר בגלל התרחבות תופעות כמו הקלטת תוכניות והרצת הפרסומות, צפייה ב-vod וכמובן עלייה בכמות ההורדות מהאינטרנט והקטנת התלות בגוף המשדר ובלוח השידורים שלו.



התוצאה: שלל דרכים יצירתיות אחרות להכניס את המותג לתוך התוכנית, וגם לשלבו עם התוכן עד כמה שאפשר. קשה להתווכח עם רצונם של גופי הטלוויזיה להתפרנס ושל המפרסמים לפרסם, אבל כך בדיוק צריך להתייחס לדברים אלה - כפרסומת.



המתחרים בתוכנית ריאליטי מדברים בשבחו של הפרס שקיבלו, בין אם זה קורנפלקס, המבורגר או שיחה מטלפון סלולרי של מותג מסוים? זאת פרסומת. השף בתוכנית הבישול משתמש בסכין, שוקולד או ביסקוויטים של מותג מסוים? גם זאת פרסומת וכך צריך להתייחס אליה.



אם תסתכלו טוב תוכלו לראות שלעתים מוצרים מסוימים מופיעים ללא כל סמל המותג, למשל חלב שנשפך ישירות מבקבוק זכוכית פשוט. במקרה הזה כנראה שפשוט לא נמצא מי שישלם על המסחור, ולכן אין כזה. גם כשמומחה בתוכנית הבוקר מסביר על טיפול בריאותי ייחודי כלשהו או ניתוח פלסטי ייתכן כי מדובר בפרסום ממומן.



מה הפתרון? קודם כל חשדנות והיגיון בסיסי. ראיתם לוגו על המסך? תהיו בטוחים שמישהו שילם עליו. אתם שוקלים להשתמש בשירותיו של איש מקצוע שראיתם בטלוויזיה? תחפשו אותו קודם בגוגל ואולי תופתעו לגלות גם צד ביקורתי יותר שלא הוצג בתוכנית.



כיום, כשקהילות וירטואליות ופורומים הם דבר נפוץ ביותר, עדיף לקבל המלצות למוצרים ושירותים מאנשים אמיתיים שהתנסו בהם, ולא ממנחי תוכניות אירוח.