>> פעם אחר פעם ההתנהגות שלנו מוכתבת על ידי המקום שבו אנחנו נמצאים. קחו, למשל, אדם שקורא עיתונים בלי לפספס פסקה ותנו לו לקרוא אותם עיתונים באינטרנט. מהר מאוד תראו כיצד הרגלי הקריאה שלו משתנים. באותו אופן, לקוח שיערוך קניות במכולת ייצא ממנה כשבידיו שקית אחת של מצרכים, ולעומת זאת כשאותו לקוח יבקר בסופרמרקט הוא עשוי לצאת ממנו עם שתי עגלות מלאות.
יש משהו באינטראקציה בינינו לסביבה שמשנה אותנו באופן מיידי. אנחנו עוברים מהעיתון למסך המחשב - ובבת אחת נהפכים לתזזיתיים. אנחנו נכנסים לסופר, ופתאום איננו מסוגלים לזכור מה אנחנו צריכים.
מובן שאפשר להתנגד להשפעה הזאת באמצעים טכניים. אם תרחיקו את העכבר מהיד יהיה לכם קשה לדלג מכתבה לכתבה, וגם לסופר עדיף לצאת עם רשימת קניות. אבל זה לא משנה את העובדה שהסביבה מכתיבה את אופי ההתנהגות שלנו. על האינטרנט אומרים שהוא היפראקטיבי מכיוון שזוהי ההשפעה שלו עלינו, והסופר בהחלט מעודד אותנו לקנות יותר מכפי שהתכוונו.
מעשית, אם אנחנו רוצים לחולל שינוי ולא מצליחים לקדם אותו, אולי זהו סימן שצריך להתמקד בשינוי הסביבה - ולא בשינוי של עצמנו. "תיאורית החלונות השבורים" למשל, נשענת בדיוק על הטענה הזאת. היא אומרת שאם רוצים למנוע רציחות, לא צריך להתמקד באנשים אלימים. במקום זאת, עדיף לדאוג שלא יהיו ברחובות חלונות שבורים.
זאת, מכיוון שחלונות ראווה שבורים יוצרים אווירת כאוס, שמחזקת את תחושת הביטחון של העבריינים ומעודדת אותם לבצע מעשים אלימים - שלעתים מגיעים לכדי רצח. כל אפקט הדומינו הזה היה נמנע אם היינו מתקנים את החלונות מבעוד מועד ומענישים את הוונדליסטים.
התיאוריה הזאת זכתה לתהודה גדולה באקדמיה מיד כשהתפרסמה ב-1982. הקהל הרחב נחשף אליה בעקבות פועלו של רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו-יורק ב-1994-2001. ג'וליאני ביסס את מדיניות המאבק בפשע שלו על תיאורית החלונות השבורים, וקרא למדיניות שלו "אפס סובלנות".
בתקופת כהונתו של ג'וליאני ירדה רמת הפשיעה בניו יורק בשיעורים מדהימים. הפשיעה כולה ירדה ב-57%, ומקרי הרצח ירדו ב-65%. ניו יורק הוכרה על ידי ה-fbi כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארה"ב. מצד שני, הביקורת כלפי מדיניות ג'וליאני טענה שהיא הרחיקה אוכלוסיות חלשות מהעיר.
בחיים הפרטיים אנחנו לא זקוקים לתיאוריות מורכבות. אנחנו צריכים רק לבחור בין דוגמאות. אם אנחנו רוצים להתנהג באופן אחראי מבחינה כלכלית, אנחנו צריכים להקיף את עצמנו באנשים אחראים. חברים אחראים מבחינה כלכלית יוצרים תשתית שמעודדת התנהגות כזו. הם יגידו לנו איפה אפשר לקנות בזול וישתפו אותנו בדילמות כלכליות שלא היינו מודעים להן, ובעזרתם ניחשף לאלטרנטיבות חדשות.
הדברים האלה נכונים גם לחינוך ילדים. שום שיטה חינוכית לא הוכיחה את עצמה כיעילה כמו בחירה בשכונת מגורים. הדוגמה והתשתית שמספקים חבריהם של הילדים חשובה מזו של ההורים. כדי לחולל שינוי אנחנו צריכים לבנות לעצמנו מקום מתאים.
-
הכותב הוא מהנדס תוכנה ועורך הבלוג "איזהו עשיר?" whoisrich.cafe.themarker.com
רוצים שינוי? שנו את הסביבה
עזרא אוחיון
8.8.2010 / 7:05