נשים נגד שעון הנוכחות

>> לא מעט בשורות טובות יש בדו"ח הממונה על השכר, ולצדן גם כמה בשורות רעות מאוד. פערי השכר במגזר הציבורי נובעים, הפתעה הפתעה, לאו דווקא משכר בסיס לא שוויוני (בשורה טובה) אלא משני סעיפים שדמה כי אבד עליהם מזמן הכלח: שעות נוספות ונסיעות בתפקיד.

בואו נבין לרגע את המשמעות העמוקה של הדברים. שעוני נוכחות נכנסו לחיי העובדים בתקופה שבה עבדו רק בשעות המשרד, והרי ידוע כי ברגע שעזבת - גם סיימת לעבוד. מכיוון שחריצות היא דבר מוערך, חשוב לתגמל כל אדם שעובד שעות נוספות. תפוקה, שימו לב, היא מושג מודרני - ולכן אינה נמדדת כאן. עובד יכול להישאר במקום העבודה שעות נוספות רבות גם בלי שעשה הרבה, ולהרוויח סכומים נאים.



מי הוא העובד שיכול להרשות לעצמו להישאר או להרבות בנסיעות בתפקיד? גברים, בדרך כלל, שהרי רוב הנשים עדיין חוזרות הביתה מוקדם יותר כדי להיות עם הילדים. וכך, בעוד האם המסורה "דופקת" שעון ב-16:00 כדי להספיק להגיע לגן, הרי שהאב המסור לא פחות יכול להרשות לעצמו להגדיל את משכורתו בעזרת שעות נוספות.



כך נוצר אבסורד ולצדו אפליה מרגיזה: אישה יעילה, זו שלא עושה שיחות מסדרון ארוכות ולא מבטלת את זמנה בישיבות סמול טוק מיותרות, תבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר ותספיק לשחרר את המטפלת בזמן - אך לא תזכה לכל תגמול כספי. שעון הנוכחות, כידוע, לא משקר. גבר באותו תפקיד, יעיל או לא, שנשאר במשרד בשעות הערב (הידועות כלא יעילות), בין היתר כדי לחזק את הנטווורקינג, עוד ירוויח על זה כסף.



נשים תמיד מפסידות במלחמה נגד שעון הנוכחות. בדיוק מהסיבה הזו השיח המודרני לא כולל את המדד הדינוזאורי הזה. האם מישהו ראה פעם בתוכנית יעדים של חברת היי-טק משפט כמו "על העובד לבלות במשרדו 50 שעות לפחות"? כל יועץ ארגוני מתחיל יודע כי מספר השעות שמבלה אדם בעבודה אינו ערובה לתפוקה, שלא לומר לרמת הביצוע.



כיום, כשהטכנולוגיה מאפשרת המשך עבודה גם מהבית, הפכו השעות הנוספות למדד מיותר ומפלה. הדרך לשוויון עוברת דרך השוואת הישג להישג, ביצוע לביצוע. אם השיח המודרני יחדור גם אל משרדי הממשלה שלנו, ייתכן כי השוויון המיוחל בשכר יתחיל דווקא משם.