פגיעה אנושה בעצמאות המפקחים בישראל

>> בשקט בשקט מתרקם כאן אחד המהלכים הציבוריים הבעייתיים של השנים האחרונות. זהו מהלך כל כך בעייתי, שקשה להבין כיצד אמות הספים אינן רועדות. רק שהאדישות הציבורית, יחד עם האינטרס הפוליטי הצר של ממשלת ישראל, מביאים לכך שהתקדים הציבורי של פגיעה היסטורית במעמד הרגולטורים בישראל עוברת ללא התנגדות כלשהי.

בשקט בשקט הולכים להדיח כאן רגולטור. אין מדובר ברגולטור שסרח. גם בלא ברגולטור שמעל בתפקידו, נתפס בחשד לפלילים או אפילו עבר על תקנה כלשהי מתקנות השירות הציבורי. הרגולטור המדובר לא עשה אף אחד מאלה, ועל אף זאת - ממשלת ישראל נכנסה להליך הארוך והמורכב של הדחתו, באמצע הכהונה, תוך קביעת התקדים שמפקחים הם בני הדחה. העצמאות של המפקחים בישראל, שנקבעה בחוק והתבססה במשך שנים רבות של דעת קהל ציבורית אשר הגנה עליהם, מועמדת בבת אחת בסכנה. והכל, מפני שהשרים לא מסתדרים עם המפקח האמור ומתחשק להם להדיח אותו.



הרגולטור המדובר הוא ראש רשות החשמל, אמנון שפירה, אשר שר התשתיות, עוזי לנדאו, מנהל מהלך מתקדם להדחתו. ייאמר מיד, שפירה הוא רגולטור שנוי במחלוקת. שר התשתיות כועס עליו משום ששפירה הבטיח לו כי תעריפי החשמל יעלו - ובמקום זאת הם ירדו. גם שר האוצר כועס עליו, לאחר ששפירה הצליח להסתכסך עם החשב הכללי בנוגע לניהול מכרזים בתחום החשמל. בכלל, הדעה הרווחת היא כי שפירה הוא מפקח חלש ומנהל חלש, וכי רשות החשמל תחת ניהולו מתקשה לתפקד. אחת הסיבות שבעטייה אין עדיין יצרני חשמל פרטיים, היא היעדר מדיניות עקבית ומסודרת של רשות החשמל.



במלים אחרות, המדינה ראתה כבר פקידים מוצלחים יותר משפירה, אבל בכך אין ממש חדש. ישראל, למשל, ראתה כבר פקידים מוצלחים יותר משמואל הולנדר - ובכל זאת הולנדד מכהן כבר 12 שנים ברציפות כנציב שירות המדינה, וגם עתירות לבג"ץ נגד המשך כהונתו לא הביאו את הממשלה להחליף אותו.



כלומר, חוסר ההצלחה היחסי של שפירה הוא בהחלט בעייתי, אבל מכאן ועד הדחתו המרחק רב. או לפחות, המרחק צריך היה להיות רב. זאת משום ששפירה הוא בכל זאת מפקח שאמור ליהנות מעצמאות על פי חוק, והפעולה האגרסיבית של הממשלה נגדו משדרת מסר בעייתי מאוד לגבי עצמאות הרגולטורים בכלל. העובדה שרגולטור מודח רק מפני שהוא לא הכי מוצלח בעולם, מסכנת את עצמאות הרגולטורים באשר הם. כלומר, הנזק התקדימי מההדחה שלו עלול להיות כבד הרבה יותר מכל תועלת שתצמח למשק החשמל מכך, אם בכלל.



הנזק הוא רב במיוחד על רקע הסיבה שבעטייה אמור שפירה להיות מודח: החלטתו להוריד את תעריפי החשמל, בשעה שלנדאו סבר כי החשמל צריך להתייקר. נזכיר כי שפירה מפקח על קליינט בעייתי במיוחד, ששמו חברת החשמל, והמאבק על העלאת התעריפים - המשרת את האינטרס המיידי של חברת החשמל - הוא במידה רבה מאבק על עצמאותו של מפקח המסרב לשררה של השר שלו.



זאת ועוד, לנדאו כבר מיהר להסיק את המסקנות מתהליך ההדחה של שפירה - תהליך שמתקדם יפה מאוד עד כה. עם שר האוצר יש ללנדאו כנראה הסכמה על ההדחה, וכל שנותר הוא להביא את ההדחה לאישור מליאת הממשלה. מכיוון שכל השרים ישמחו לקפד את ראשם של הרגולטורים שתחתיהם, או לפחות להעביר להם מסר שכדאי להם ליישר קו עם עמדות השרים, ההערכה היא כי הממשלה תתמוך אוטומטית בהדחה.



מכיוון שהתהליך מתקדם היטב, לנדאו כבר המשיך צעד אחד קדימה - ועכשיו הוא מקדם הצעת חוק שאמורה לפגוע אנושות גם בעצמאות של רשות המים, וליטול ממנה את הסמכות לקבוע את תעריפי המים. בניגוד לשפירה השנוי במחלוקת, אורי שני, ראש רשות המים, מוכר על ידי כל כאיש מקצוע מן המעלה הראשונה. על אף זאת, הוא עומד לשלם את מחיר הפגיעה בעצמאות של שפירה. והנה, התהליך של הפגיעה בעצמאות הרגולטורים מתחיל להתגלגל קדימה.



לבריטים, שמהמנדט שלהם על ארץ ישראל למדנו מעט מדי, יש נוהג של ריסון עצמי. הבריטים אומרים "כך לא ייעשה" - משום שלא מכובד, לא ראוי ולא סביר לעשות כך. הדחה של רגולטור, גם אם הוא אינו הרגולטור המוצלח בעולם, נופלת בדיוק בקטגוריה הזו: על אף שהחוק התיר לממשלה להדיח רגולטורים, החוק לא התכוון כי הממשלה תעשה שימוש בסמכות הזו אלא במצבים יוצאי דופן. ההדחה של שפירה אינה נופלת בתנאי של מצב קיצוני ויוצא דופן, ולפיכך היא מזיקה, מסוכנת ומהווה חוסר ריסון עצמי קצר רואי של הממשלה.