הגורל ההפוך של ילדי ישראל

>> שני ילדים ישראלים, לשניהם אותה מנת משכל ויכולת למידה, עולים לכיתה א'. את כניסת האחד לבית ספר מטופח ביישוב מבוסס, מלווה תנועה ערה של כסף, יותר מ-6 מיליארד שקל בשנה לפי הערכות, המורכבים בעיקר מתשלומים נוספים של ההורים, שיעורים פרטיים ומימון מערכת החינוך בידי הרשויות המקומיות.

את כניסתו של האחר למבנה ישן ומוזנח ביישוב נחשל, לא מלווה אפילו עשירית מהסכום הזה. לשניהם חייבת המדינה חינוך ציבורי אחיד, שייתן בידיהם את הכלים למצות את הפוטנציאל הגלום בהם ולזנק למרוץ החיים מאותה נקודה, אבל היא לא עושה זאת. ביום הראשון לכיתה א', נפרדות דרכיהם. הילד הראשון חי ברשות מקומית מבוססת, ברמה החברתית-כלכלית הגבוהה ביותר. הילד השני חי ברשות מקומית ענייה ונחשלת.



כבכל ג'ונגל, גם כאן החזק שורד, לרוב על חשבון החלש: בילד מהיישוב המבוסס משקיעה הרשות המקומית 2,137 שקל בשנה. הוא ילמד בבית ספר מודרני ומצויד; הוריו ישתתפו בחינוכו במסגרת תשלומי הורים שמגיעים למאות שקלים נוספים. בכיתתו הממוזגת יהיו מעט תלמידים, במעבדות השונות יועמד לרשותו מיטב הציוד ואחרי הלימודים הוא יישאר בבית הספר לתוכניות העשרה, במימון הרשות המקומית. בערב, בבית, יממנו לו הוריו שיעורים נוספים עם מורה פרטי, כמו לכ-50% מחבריו לכיתה ביישובים המבוססים. בשילוב כלל המעטפת הלימודית שסביבו, הוא ימצה כנראה את הפוטנציאל הגלום בו. הוא יצליח בלימודים, ישובץ בתיכון יוקרתי שגם בו תימשך ההשקעה בו, ולאחריו, באופן טבעי, יופנה למסלול יוקרתי באחד הקורסים האיכותיים בצבא, או לאחת מיחידות הטכנולוגיה המתקדמת. משם ימשיך לאקדמיה ולשוק העבודה, למחלקת הצווארון הלבן.



בילד מהיישוב הנחשל משקיעה הרשות המקומית 150 שקל בשנה. לאור הפוטנציאל הגלום בו, ילד זה היה משיג בדיוק אותם הישגים לו היה נולד במקום אחר, אבל הוא צובר פיגור בכל נקודת השוואה עם מקבילו מהיישוב המבוסס: בבית הספר שלו אין מזגנים ואין מתקני ספורט חדישים, יש כ-40 תלמידים בכיתה ולאחר הלימודים אין שעות העשרה. ילד זה ילמד בתיכון במסלול מקצועי ללא בגרות, שממנו יגיע למערך פקידותי-טכני בצבא, ומשם לשוק העבודה, למחלקת הצווארון הכחול.



עוולה זו היא תוצאת הנרפות של המדינה בנושא החינוך הציבורי האחיד, שהוא צו חברתי קיומי. בהיעדר סמכות וסדר, פורחות תעשיות החינוך הפרטי, המוכר שאינו רשמי, הסקטוריאלי, מסגרות שכל עניינן שאיפתם של הורים למלט את ילדיהם ממסגרת החינוך הממלכתי, בכוח הכסף. זהו עוול שמאיים על הלכידות החברתית ומחייב תגובה מצד המדינה. תגובה כזו צריכה לבוא בדמות חקיקת חוק חינוך ציבורי שיקבע את אחריותה הבלעדית של המדינה לחינוך, יחתור לשוויון באמצעות מנגנון תקצוב משתנה לפי הצורך ויקבע סל תקצוב אישי לכל תלמיד.



כתוצאה מחקיקת החוק, ייוותרו בידי משקי הבית מיליארדי שקלים שלא יושקעו עוד בעקיפת החינוך הציבורי, אלא יופנו לצריכה שוטפת ויזרימו דם נוסף למשק, תוך חיסול תהום האי-שוויון בין שני הילדים העולים יחד לכיתה א', ושהמדינה חורצת להם שני גורלות הפוכים.



הכותב הוא מנכ"ל אור ירוק והיה מנכ"ל משרד החינוך