ביהמ"ש העליון: למרות תקנון הפנסיה, תזכה הידועה בציבור בגמלת השארים ולא האישה החוקית

בית המשפט העליון קבע השבוע כי במחלוקת שבין אשתו החוקית של אדם שנפטר לבין ידועתו בציבור, גוברת הידועה בציבור והיא זו שתזכה במלוא גמלת השארים של המנוח, למרות הוראה מפורשת בתקנון הפנסיה שקובעת אחרת.



עמליה אריאל ומרדכי קרצמן, המנוח, נישאו ב-1950. בשנות ה-80' עלו נישואיהם על שרטון, אולם הם לא התגרשו מעולם. לקרצמן היתה ידועה בציבור בשם רחל יזרעאלי, עמה החל להתגורר בשנת 1988.



קרצמן היה בחייו חבר בקופת גמל המבטחת את חברי אגד בביטוח פנסיוני ונפטר באפריל 2003. בנובמבר 2002 הוא שלח לקרן טופס "בקשה להכרה בידועה בציבור" בו הצהיר כי יזרעלי היא ידועתו בציבור וביקש להכיר בה כזכאית לגמלת שארים לאחר פטירתו "כאילו היתה אישתו החוקית".



הטופס נשלח לקרן מכיוון שאחד התנאים הקבועים בתקנון להכרה בזכאותה של ידועה בציבור הוא מסירת בקשה בכתב לקרן על ידי החבר, שאושרה על ידי מנהל הקרן שלוש שנים לפחות לפני פטירת החבר. בינואר 2003, שלושה חודשים בלבד לפני פטירת המנוח, אושרה הבקשה על ידי מנהל הקרן.



לאחר פטירת המנוח, עתרה הקרן לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה שיצהיר כי האישה החוקית ולא הידועה בציבור היא שזכאית לקצבת השארים. לחלופין טענה כי גם אם תוכר יזרעלי כידועה בציבור, הרי שלפי סעיף בתקנות הקרן, יש לחלק את הגמלה שווה בשווה בין שתי הנשים.



האישה החוקית טענה כי יזרעלי לא היתה ידועתו בציבור של המנוח, שכן המנוח המשיך להתגורר בביתה, חגג עמה בביתה את חגי ישראל ואף לא שינה את כתובתו. הידועה בציבור מצידה טענה כי הסיבה שבגינה המנוח לא התגרש מאשתו היא סירובה לתת לו גט. עוד טענה כי המנוח לא ידע על דרישת ההודעה המוקדמת הקבועה בתקנון בנושא החלפת המוטבים ולכן שלח את הטופס באיחור.



השופטת ברכה בר זיו קבעה ב-2007 כי יזרעלי כן היתה ידועתו בציבור של המנוח. ואולם, כיוון שבעת פטירתו של המנוח הוא עדיין היה נשוי, נקבע כי לפי הוראות התקנות השתיים יחלקו באופן שווה את גמלת השארים. על כך הגישה האישה ערעור, ומנגד הגישה הידועה בציבור ערעור שכנגד בו טענה כי היא זכאית למלוא הגמלה ולא רק למחציתה.



השופט דנציגר, אליו הצטרפו השופטים אשר גרוניס וסלים ג'ובראן, החליט לדחות את ערעור האישה ולקבל את ערעור הידועה בציבור. לדבריו, "לשון החוזה דורשת באופן מפורש ובלתי משתמע לשני פנים כי חבר הקרן ימסור הצהרה שלוש שנים לפני פטירתו. עם זאת, סבור אני כי עמידתה הדווקנית של הקרן על קיום לשון התקנון, בנסיבות המקרה דנן, הנה התנהגות חסרת תום לב, שכן היא מכשילה את הגשמת מטרת התקנון ורצונם המפורש של הצדדים (להבדיל מרצונם המשוער או אומד דעתם)".



דנציגר דחה את טענת הקרן כי הקפדה על הצהרת החבר שלוש שנים בטרם פטירתו הינה הכרחית כדי לאפשר לה לוודא את כנות מערכת היחסים ויציבותה. "בנסיבות המקרה הקונקרטי של רחל, המנוח הצהיר באופן מפורש על טיבה של מערכת היחסים הזוגית בינו לבין רחל, שב ואישר זאת בשנת 2003 בשנית. אין עוד ספק בדבר מעמדה האישי של רחל ביחס למנוח. לכן, המשך עמידתה הדווקנית של הקרן על קיום לשון התקנון היא בגדר התנהלות חסרת תום לב שאיני יכול לקבלה כיוון שהיא מרוקנת מתוכן את מטרת התקנון ורצונם המפורש של הצדדים לו".



דנציגר, שידוע כמי שדוגל בעקרונות של ודאות משפטית ואי התערבות בלשון החוזה הברורה, ואף נמצא במחלוקת על כך עם הנשיא בדימוס אהרון ברק, מצא לנכון להוסיף כי "לו רצונם של הצדדים לתקנון לא היה כה ברור ומפורש, לטעמי, לא היה מקום לערוך שימוש בעיקרון תום הלב על מנת להתגבר על לשון התקנון, שכן אין המילה הכתובה נסוגה בפני ספקולציות אודות אומד דעתם ההיפותטי של הצדדים. ואולם, נקודת האיזון במקרה דנן שונה בשל הסתירה בין לשון התקנון לבין רצונם המפורש של הצדדים לו, ורק בשל כך יש מקום להחיל את עקרון תום הלב".



"גישתי היא כי ככלל, יש למעט להתערב במערכת היחסים החוזית אותה הסדירו הצדדים, שכן ברשותם מצוי מירב המידע והכלים המאפשרים להם להקצות ביניהם את סיכוני ההתקשרות בדרך היעילה ביותר. התערבות חיצונית במערכת יחסים זו, הנעשית בדיעבד, משבשת את מאזן היעילות ואף גוררת בעקבותיה השלכות רוחביות, כגון יצירת אי ודאות במישור דיני החוזים הפוגעת ביכולתם של צדדים פוטנציאליים לכלכל צעדיהם מראש", הוסיף השופט.