לא דיברו על זה

מאת שגיא גרין



יש אי-צדק פואטי בכך שאת הבשורה על סגירת המגזין "talk" מסיבות כלכליות קיבלה העורכת שלו, טינה בראון, בעיר הסרטים. דווקא היא - שהעיתונים שהוציאה תחת ידיה ב-20 השנים האחרונות חגגו, בעצם המציאו, את החיבור שבין כסף, כוח, שנינות ניו-יורקית וזוהר הוליוודי - נאלצה לבלוע את הגלולה המרה בלוויית כוס פונץ' במסיבה שאירגנה ביום חמישי שעבר לבאי טקס גלובוס הזהב, במלון מונדריאן שבבוורלי הילס.



זה נחשב לכישלונה הראשון, המהדהד, של הכוכבת הגדולה ביותר בעולם המגזינים האמריקאי. בראון, ילידת בריטניה, החלה את דרכה במגזין הלונדוני "טאטלר". אחר כך היגרה לארצות הברית. ב-1984 קיבלה לידיה את "ואניטי פייר" של הוצאת כתבי העת קונדה נסט, והפכה אותו להצלחה עצומה באמצעות מסיבות נוצצות, טיפוח כותבים-כוכבים שתוגמלו במשכורות ענק, ושערים מושכים ופרובוקטיוויים. היא נישאה להרולד אוונס, העורך הראשי של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני ואחר כך של הוצאת הספרים האמריקאית רנדום האוס. הם נחשבים לזוג נוצץ, מבוקש ומסוקר מאוד.



ב-1992 קיבלה בראון לידיה את "ניו יורקר" היוקרתי, גם הוא של קונדה נסט. המהלך הזה עורר את חשדם וחששם של רבים, שסברו כי השבועון יאבד מאופיו הסולידי והמעמיק. היו אמנם כמה כתבות סנסציוניות, כמו למשל זו שבה שלחה בראון את הסופר פול תרו לבקר אצל פרוצה המתמחה ביחסים סאדו-מזוכיסטיים, אבל בסך הכל היא קידמה את השבועון וניערה אותו מתדמיתו המיושנת.



ב-1998, בצעד מפתיע, הכריזה כי היא נוטשת את "ניו יורקר" ואת הוצאת קונדה נסט ומתעתדת להוציא את הירחון החדש "טוק", שבו יהיו שותפים קונצרן המו"לות הרסט ואולפני מיראמאקס, חברה בת של דיסני. היא תהיה המנכ"ל והעורכת הראשית ולצדה ישמש כנשיא רון גאלוטי, שהיה עד אז המו"ל של ירחון האופנה "ווג" מבית קונדה נסט. הידיעה היתה מסעירה עד כדי כך שה"ניו יורק טיימס" פירסם אותה בחלקו העליון של עמודו הראשון.



אלה היו הימים העליזים של בועת ההיי-טק. בראון ושותפה, יו"ר מיראמאקס הארווי ויינסטיין, דיברו על הירחון החדש במונחים של חברה עתירת ידע, הם התייחסו לעיתון כאל "סטארט-אפ", דיברו על "סינרגיה" בין מו"לות לבין הפקת סרטים, והבטיחו שהמגזין יהיה "מנוע חיפוש" לכתבות מרתקות, שיהפכו בעתיד לספרים חמים ולשוברי קופות בקולנוע.



מסיבת ההשקה של הגיליון הראשון, באוגוסט 1999, היתה מרהיבה כתמיד, היא נערכה על האי לצלו של פסל החירות. מדונה השיקה כוסות עם הנרי קיסינג'ר, קייט מוס המתיקה סוד עם רוברט דה נירו וג'יין פונדה התחככה במועמד הצעיר לנשיאות, ג'ורג' בוש הבן.



הגיליון הראשון, בספטמבר 1999, נפתח ברעש גדול, עם ראיון שהעניקה הילרי קלינטון ובו טענה כי הנטייה של בעלה לבגוד ולפלרטט עם נשים צעירות נובעת מניצול מיני שחווה בילדותו. ידידים טובים של בראון, כמו סלמן רושדי ומרטין איימיס, גויסו גם הם לגיליונות הראשונים. המגזין היה עבה ועמוס במודעות, גם בזכות עסקה שרקם גאלוטי וחייבה חברות רבות לפרסם מודעות בארבעת הגיליונות הראשונים של "טוק".



עם זאת, בכל הנוגע לעמודי המערכת התגלו בעיות: ידה של הוצאת הרסט היתה קפוצה מההתחלה יותר מזו של קונדה נסט, בראון לא היתה יכולה לשלם את הסכומים שנהגה להרעיף על פיגורות דוגמת גור וידאל, גייל שיהי, כריסטופר היצ'נס או ג'ון אפדייק. אלה המשיכו לפאר את עמודי ה"ניו יורקר" וה"ואניטי פייר". היא נאלצה להסתפק בכותבים חדשים ומנוסים פחות. כדרכה היא הפכה את הכורח הזה לתיאוריה מבריקה, בדבר החשיבות בטיפוחם ופיתוחם של "קולות צעירים ועכשוויים". השבוע תיאר מישהו לשבועון "מדיה ויק" את שהתרחש שם באמת. בכניסה לבניין של "טוק", אמר, ניצבה "דלת מסתובבת ענקית, וכל הזמן התחלפו שם כותבים, מעצבים ועורכים".



בראון היתה העורכת הראשית, ולעורך אחראי מינתה את דייוויד קון, מי שהלך אתה כברת דרך ארוכה, כסגנה ב"ואניטי" וב"ניו יורקר". הוא עזב אחרי שנה; אחריו נחת בתפקיד רוברט ב' ואלאס, עורך ב"רולינג סטון" וברשת אי-בי-סי. הוא לא החזיק מעמד; ואז נכנס לתפקיד מיר רושאן, מהמגזין "ניו יורק". מספרים שהוא הכניס סוף סוף יציבות למערכת, את פירות הרגיעה הזאת הוא כבר לא יקטוף. נוסף על כך העיצוב השתנה תדיר. בגיליונות הראשונים ניסה "טוק" להיראות כמו צהובון בריטי, עם כותרות גדולות וחזקות ולידים תוקפניים, בסופו הוא נראה כמו אחיו התאום, הפחות מוצלח, של ה"ואניטי פייר".



מה השתבש אם כן בממלכת בראון? אחדים מאשימים את הריכוזיות שלה, "היא חושבת שהיא מבינה הכל על תרבות עכשווית, לכן היא סירבה להאזין לאנשים שבאמת מבינים בזה", אמר השבוע כתב שעבד אתה ב"טוק" וביקש להישאר בעילום שם.



קן אלוטה, מבקר התקשורת של ה"ניו יורקר", אמר ל"ואשינגטון פוסט" ש"אחת החידות הגדולות בתעשיית המו"לות של ניו יורק היא מה קרה ל'טוק'. כמי שעבד עם בראון ומעריץ אותה אני יכול לקבוע שקולה הייחודי פשוט לא נשמע שם. זה לא שבראון מוערכת יתר על המידה, או שאינה מוכשרת, אלא שאנשים מפספסים, אפילו עורכים טובים מפספסים". עורך בכיר אחר אמר ש"למגזין הזה לא היתה זכות קיום. לא נותרה ממנו אפילו כתבה זכורה אחת".



זכורות בעיקר הסנסציות בגרוש: כמו למשל החרם שהטיל הבית הלבן על המגזין, אחרי שזה הציג קריקטורה של בנותיו של הנשיא בוש, שהואשמו בשתיית אלכוהול לפני שהגיעו לגיל שמתיר זאת, כציפורי שיר בכלוב; כתבה של איימיס שבה הציב שחקניות פורנו במעמד של כוכבות-על הוליוודיות; והרשימה שפירסמה צ'לסי קלינטון על הקורות אותה ב-11 בספטמבר. נדמה שיותר משהעיתון עסק בנושאי חברה, תרבות ופוליטיקה, הוא עסק בקידום ענייניהן של שחקניות קולנוע, הקשורות לאולפני מיראמאקס, הבעלים. גווינת פאלטרו, למשל. יחסית לעיתון שנקרא "טוק", לא דיברו עליו הרבה, ואם כן זה נעשה בעיקר לשלילה.



בראון סבורה אחרת. ל"ניו יורק טיימס" אמרה השבוע: "'טוק' היה נוצץ, היה בו דיווח חדשותי, הובעו בו דעות, הוצאנו מגזין יוצא מן הכלל, הרבה יותר קל להוציא מגזין אופ