>> שלושת הגברים האחרונים שהתמנו לשופטים בבית המשפט העליון בארה"ב היו כולם נשואים, ולכולם יחד היו שבעה ילדים. שלוש הנשים האחרונות - אלנה קייגן, סוניה סוטומאיור והארייט מיירס (שפרשה) - כולן רווקות ללא ילדים. דפוס צנוע בממדיו זה הופך את בית המשפט לסמל מובהק של שוק העבודה האמריקאי. נשים וגברים עם כישורים דומים - גיל, השכלה, ניסיון - מקבלים כיום יחס שווה בהרבה משקיבלו בעבר. פער השכר עדיין אינו אפס, אולם הוא הצטמק לכמה אחוזים.
עם זאת, אם נתבונן מעבר להשוואות נעימות אלה של נשים וגברים שווים לכאורה, התמונה הרבה פחות מעודדת. יש עדיין רק 15 חברות פורצ'ן 500 (החברות בעלות ההכנסות הגבוהות בארה"ב) שמנוהלות בידי נשים. גברים שולטים גם בדרגי ההנהלה הבאים ברוב התחומים. בסך הכל, עובדות במשרה מלאה מרוויחות בממוצע 23% פחות מעובדים גברים במשרה מלאה.
מה קורה פה? גברים ונשים אינם זהים, כמובן. הרבה יותר נשים יוצאות לחופשות מעבודה. הרבה יותר נשים עובדות במשרה חלקית בנקודה מסוימת בקריירה. הרבה יותר נשים לא יכולות להגיע לעבודה מוקדם או להישאר מאוחר.
הכלכלה שלנו מטילה קנס כבד על היעדרות מעבודה, באשר היא - גם בשכר וגם בקידום. אנשים מתקשים להמשיך מאותה נקודה לאחר הפסקה, נתיבי קריירה שלמים נחסמים, המכה לשכר היא נצחית.
העובדה ששוק העבודה התפתח ככה אינה מקרה, היא תוצאה של מדיניות מכוונת. כפי שג'יין וולדפוגל, פרופסורית באוניברסיטת קולומביה שחוקרת משפחות ועבודה, אומרת, "פמיניסטיות אמריקאיות עשו בחירה מודעת להדגיש שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות, ולא לדבר על מדיניות שמטפלת באחריות משפחתית".
במובנים רבים, בחירה זו היתה מחוכמת. התנועה הפמיניסטית הצליחה באופן יוצא מגדר הרגיל להילחם בעד חוקים מונעי אפליה, שדורשים כי נשים וגברים יקבלו יחס שווה. חוקים אלה לא הצליחו לחסל לגמרי את הסקסיזם של הדורות הקודמים - כמו זה שמופגן בתקופה המתוארת בסדרה מד-מן" - אך הם דיכאו חלק ניכר ממנו.
כתוצאה מכך, סקסיזם כבר אינו המחסום הראשי לשוויון בין מגדרי. המחסום העיקרי הוא המחיר הכבד שרוב העובדות משלמות אם הן רוצות לבחור במשהו שאינו מסלול הקריירה של פעם.
נגד הסיכויים
"נשים מצליחות כמעט כמו גברים כיום", אמרה וולדפוגל, "כל עוד אין להן ילדים".
העובדות תומכות בדבריה וכך גם המספר הלא פרופורציונלי של נשים בעמדות מפתח שאין להן ילדים - קייגן, סוטומאיור, ג'נט נפוליטנו (השרה לבטחון פנים בממשל אובמה) וקונדוליזה רייס (מזכירת המדינה בממשל בוש), בין היתר. ברור שיש גם נשים מצליחות רבות אחרות (כולל השופטת רות בדר גינסברג) שיש להן ילדים. באמצעות צירוף של כישרון, עבודה קשה ומזל הן הצליחו נגד הסיכויים.
אך זה בדיוק העניין: נגד הסיכויים. רוב ההורים פשוט לא מצליחים להשיג הכל, ולא חשוב באיזה עשירון הם נמצאים.
מחקר שנערך באחרונה על ידי אוניברסיטת שיקגו בקרב בוגרי בתי ספר למינהל עסקים, גילה כי בשנים המוקדמות לאחר סיום הלימודים, נשים וגברים נהנים מ"הכנסות ושעות עבודה כמעט זהות". גברים ונשים שילמו מחיר דומה בקריירה שלהם כשיצאו לחופשות ארוכות או עבדו במשרה חלקית. ואולם, נשים נטו באופן מובהק יותר לעשות כן.
כתוצאה מכך, 15 שנה לאחר סיום הלימודים, גברים הרוויחו 75% יותר מנשים. המחקר - שנערך על ידי מריאן ברטרנד, קלודיה גולדין ולורנס כץ - גילה תת-קבוצה אחת של נשים שהקריירות שלהן היו דומות לאלה של גברים: נשים שלא היו להם ילדים ושלא יצאו לחופשות ללא תשלום.
בצדה השני של הקשת, לנשים בעלות הכנסה נמוכה אין בדרך כלל אפשרות בחירה בין קריירה למשפחה. רבות מהן הן אמהות במשפחות חד-הוריות. הסיכויים שלהן לצאת מהעוני נפגעים בגלל המחיר הכבד של חופשות לידה ממושכות וחוסר הגמישות בלוח הזמנים שלהן.
ארה"ב: העשירה האחרונה בלי חופשות לידה
הצעד הבא שיש לבצע למען שוויון בעבודה צריך להתחיל בהכרה כי רוב ההורים לא יכולים לעשות הכל - לפחות כל עוד עבודה במשרה חלקית, לוחות זמנים גמישים וחופשות ללא תשלום פוגעים כל כך בקריירה.
מספר גדל והולך של הורים כבר הגיעו למסקנה הזו. זו אחת הסיבות לעלייה במספר האמהות שנשרו מכח העבודה. בהיעדר מספיק אפשרויות טובות לעבודה במשרה חלקית, רבות מהן בחרו בהורות במשרה מלאה.
בשנה שעברה, 40.2% מהנשים הנשואות עם ילדים מתחת לגיל שלוש לא עבדו, לעומת 38.6% ב-1998. גידול זה, לפי נתוני משרד העבודה, "התרחש בכל רמות ההשכלה, ברוב הקבוצות, באותה מידה". בניגוד לכך, נשים ללא ילדים בבית המשיכו להגדיל את השתתפותן בכח העבודה במספרים גדלים והולכים. למרבה הצער, הבעיה אינה ניתנת לתיקון באבחת חרב.
יש צעדים שיוכלו לסייע להקל על הבעיה. מסגרות טיפול לגיל הרך - כמו זו שיש במדינת אוקלהומה - מקלות על חייהם של הורים עובדים. מדיניות של תשלום על חופשות לידה - כמו הגירסה הצנועה של מדינת קליפורניה ישנו את התמונה. עם חקיקת חופשת לידה בתשלום באוסטרליה, ארה"ב נהפכה למדינה העשירה היחידה בעולם שאין לה מדיניות של חופשת לידה בתשלום. מתן חופשה של שנה להורים עבור כל ילד יעלה לארה"ב 25 מיליארד דולר, או פחות מ-0.2% מהתמ"ג, אומרת וולדפוגל.
בהתחשב במציאות התקציבית העגומה, רעיון מיידי יותר יכול להיות דומה לחוק הבריטי שהועבר באחרונה המעניק לעובדים את הזכות לבקש לעבור למשרה חלקית או ללוח זמנים גמיש. המעסיקים יכולים לסרב, אך מיסודה של זכות רשמית יוצר שינוי. עד כה 90% מהבקשות אושרו.
עם זאת, מדיניות זו אינה מספיקה. במדינות אירופיות עם חוקים נדיבים יותר לגבי חופשות לידה, נשים מפגרות אחר הגברים בסולם הקריירה.
הסיכוי הטוב ביותר להתקדמות כנגד אי השוויון הקיים הוא צירוף של שינוי משפטי ותרבותי - אותו צירוף שסייע להביס את הסקסיזם הישן. נצטרך להתעלות מעבר ל"מלחמת האמהות" - אותו קונפליקט בין האם העובדת לאם במשרה המלאה, ובמקום זאת ליצור נתיבי קריירה מתגמלים אפילו בשביל הורים - גם לאבות, שלוקחים חודשים או שנים של חופשה ללא תשלום. נצטרך להיות יצירתיים יותר לגבי עבודה במשרה חלקית או בלוח זמנים גמיש.
אם אתם רוצים הצצה לעתיד, עליכם לבחון את המקצועות המועטים שבהם מספר גדול של נשים עם הכשרה מתקדמת הצליחו לכפות שינוי. רופאים מיילדים היו פעם בכוננות סביב השעון. כיום, מקובל שקבוצות של רופאות מיילדות מחלקות ביניהן את תורנויות הלידות של שלוש לפנות בוקר - ומאפשרות אחת לשנייה לחיות גם מחוץ לעבודה. אופטומטריה ווטרינריה זכו גם הן לגמישות דומה.
עם הגירעונות התקציביים הקשים בקופות הממשלה והתאגידים, קל לאבד תקווה. ואולם, ההיסטוריה מעודדת אופטימיות. ארצות הברית לא תמיד נעה במהירות ובהתמדה לעבר שוויון, אך היא מתקדמת בהדרגה. במשך כמעט 200 שנה לא היתה ולו אישה אחת על כס השופט בבית המשפט העליון. החודש יהיו בו שלוש.
שוק שמעניש אמהות
דיוויד ליאונהרדט
12.8.2010 / 6:48