מנכ"ל הפילהרמונית מצא סיבה לדעיכה: הירידה במספר האשכנזים באוכלוסייה

נגני התזמורת הפילהרמונית שוהים בחופשה בימים אלה, אבל במשרדים בהיכל התרבות יש תנועה ערה. אנשי המנהלה נשארו לעבוד כדי להכשיר את הקרקע לקראת העונה שתיפתח בסתיו הקרוב, העונה ה-75 במספר. בניגוד לשנים קודמות שהסתיימו בגירעון, הסתיימה השנה הנוכחית באיזון תקציבי, וגם מספר המנויים, שב-20 השנים האחרונות נמצא בירידה מתמדת, עלה במקצת.



אבל נראה שזו שמחת עניים, תרתי משמע. מנכ"ל התזמורת, אבי שושני, מסביר כי התזמורת נמצאת ב"קשיים תמידיים", מצב שמוכר גם לתומכים מבחוץ. "התזמורת מתקשה לקיים תנאים נאותים לעבודה ולהופעות בהיכל התרבות", מודה לילי אלשטיין, אחת מהתורמות לתזמורת, ולשעבר חברה בהנהלה הציבורית שלה. אלשטיין, שבעלה המנוח יואל משה אלשטיין נמנה עם מייסדי חברת טבע, היא אחת התורמות הגדולות בישראל בתחום המוסיקה הקלאסית. "חייבים להביא את מצבה של הפילהרמונית למודעות הציבור", היא אומרת.



אלשטיין אינה היחידה מבין שוחרי התרבות בישראל המודאגים ממה שקורה במעוז האליטיסטי והיוקרתי, שכלפי חוץ נראה שבע ביותר: התקציב השנתי שלו הוא 75 מיליון שקל, גבוה פי כמה מזה של כל תזמורת אחרת בישראל, ובאי הקונצרטים הם אנשים מבוססים שיכולים להרשות לעצמם להוציא סכום של 180 שקל ויותר עבור תרבות.



אלא שהתזמורת, הרואה את עצמה כמי שעומדת בשורה אחת עם תזמורות מובילות בעולם, כמו הפילהרמונית של ניו יורק או של ברלין, נאבקת בעלייה חדה בהוצאות מחד גיסא, ובקושי למשוך קהל חדש מאידך גיסא. "היא עדיין ברמה עולמית מבחינת איכות, אבל בלי תרומות ובלי תמיכה ממשלתית, המצב נעשה גרוע יותר ויותר. אני רואה מצב שבו בשנים הקרובות האיכות תיפגע ומספר הצופים יפחת באופן משמעותי", אומר מקור המכיר מקרוב את הנעשה בתזמורת. "עולה להם יותר ויותר כסף לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים. התזמורת לא רוצה להיות ברמה של תזמורת עיר שדה בארה"ב, אבל אם לא תעשה משהו בנידון, זה מה שצפוי לה. זה אולי לא עניין של פשיטת רגל מיידית, אבל המצב בהחלט לא פשוט".



מה מקור ההידרדרות המתמשכת הזאת, שמאיימת על עתידו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בישראל? תלוי את מי שואלים. אנשי התזמורת לא מהססים להפנות אצבע מאשימה לגורמים חיצוניים: הממשלה לא נותנת מספיק, המצב הפוליטי מקלקל, התדמית של ישראל בעולם מחבלת בהישגים, וגם החברה הישראלית בעייתית - היא פשוט לא יודעת להעריך אמנות.



אבל יש הסבר נוסף, שמחמיר יותר עם התזמורת. הניהול של התזמורת הפילהרמונית, בהערכה נדיבה, אינו כלכלי: המשכורות מנופחות, העמימות שולטת, המאבקים הפנימיים מתרבים והיצירתיות תקועה עמוק בתוך מבנה ארגוני מיושן. להסבר זה עוד נחזור בהמשך.



גדעון פז, לשעבר מנהל קרן תרבות אמריקה-ישראל שתרמה לתזמורת, סבור שחשוב לחזק אותה, גם אם היא אינה נמנית עוד עם עשר התזמורות הטובות בעולם. "אני מקווה שרמתה לא תידרדר", הוא אומר, "זה יהיה עצוב מאוד, כי הפילהרמונית היא באמת סמל".







הממשלה אשמה



התזמורת הפילהרמונית הישראלית הוקמה בדצמבר 1936 בתל אביב. היה זה לאחר שהכנר היהודי ברוניסלב הוברמן שיכנע נגנים יהודים בתזמורות מובילות באירופה לעלות לישראל ולייסד תזמורת, לפני - כך התריע - שתתרחש באירופה שואה. מימיה הראשונים היתה התזמורת מזוהה עם ציונות, ועם פלג מאוד מסוים בה: הציונות הבורגנית, זאת שביקשה לייבא את אירופה הקלאסית אל המזרח התיכון המיוזע, והתמוגגה כשראתה את התהליך קורם עור וגידים לנגד עיניה. לילי אלשטיין זוכרת את התזמורת מימיה הראשונים: היא היתה ילדה שהתגוררה ברחוב בלפור בתל אביב מול תיכון "אוהל שם", שם נערכו החזרות לקראת הקונצרט הראשון. "זה היה בגני התערוכה הישנים, כשהמנצח ארטורו טוסקניני הגיע אליה במיוחד", היא משחזרת. "התזמורת היתה לב התרבות ביישוב, דבר בינלאומי אדיר שהביא אתו את התרבות האירופית, דבר נדיר בישראל של אז".



בשנים שלאחר מכן הגיעו גדולי המוסיקאים בעולם לנגן עם התזמורת, תהליך שהגיע לשיאו בשנות ה-50 ו-60. בשנים אלה היה קשה להשיג מנויים לקונצרטים, ולעתים היו כרטיסי מנוי עוברים בירושה. ב-1986, שנת היובל לתזמורת, הגיע מספר המנויים לשיא של 36 אלף. כיום, לשם השוואה, מספר המנויים הוא 28 אלף. בנוסף, בעוד בעבר נחטפו מנויי הפילהרמונית במהרה, כיום היא מוכרת כרטיסים גם להופעות חד פעמיות כדי למשוך צופים, ולמרות המאמצים - כיסאות ריקים בקהל אינם מחזה נדיר. מי ששומרים נאמנות לקונצרטים הם בעיקר מבוגרים וקשישים.



השם המזוהה ביותר עם התזמורת הוא המנצח זובין מהטה, 74, שנחשב לאחד המנצחים הטובים בעולם. מהטה עובד עם התזמורת כבר 50 שנה, כ-40 מתוכן כמנהל מוסיקלי - ותק נדיר בסטנדרטים בינלאומיים. בין מומחי מוסיקה קלאסית מתקיים ויכוח בנוגע לשאלה אם נוכחותו רבת השנים של מהטה מועילה או מזיקה לתזמורת מבחינה אמנותית. מה שבטוח, נוכחותו של המאסטרו כרוכה גם בשיקולים כלכליים. כפי שקורה בתחומים אחרים של תרבות הפנאי, כגון כדורגל או מוסיקת רוק, גם במוסיקה הקלאסית מתקיימת תופעת הכוכבים היקרים. כך, המנצחים הטובים בעולם גובים כ-40 אלף יורו לקונצרט, אבל מנצחים ברמה זו מדירים לרוב את רגליהם מישראל משום שהפילהרמונית מסוגלת לשלם בין חמישית לשליש בלבד מסכום זה. הם, מצדם, לא ששים לעשות הנחות על רקע מעמדה הפוחת והולך של ישראל בזירה הבינלאומית. מהטה, לעומת זאת, גובה בישראל חצי מחיר ופעמים רבות אף הרבה פחות מכך.



העובדה שפחות ופחות כוכבים מכבדים את התזמורת בנוכחותם משפיעה כמובן גם על מכירות הכרטיסים. "במשך שנים התקיימה התזמורת על כוכבים בלבד. אם לא הביאו כוכבים, הקהל לא היה מרוצה", אומר פז. "היה לה מזל במובן זה שפעם הבון-טון של רבים מהגדולים היה להגיע לישראל. עכשיו האמנים הגדולים האלה לא באים והתזמורת אובדת עצות". יהושע פסטרנק, נגן טרומבון ויו"ר הנהלת התזמורת, מודה שיש כאן בעיה. "לצערנו, מדינת ישראל לא אטרקטיבית כמו שהיתה פעם", הוא אומר, "במיוחד לאור האווירה הפוליטית שלא תמיד עושה עמנו חסד ומקרינה על הנכונות של מנצחים גדולים להגיע. זה כבר לא הדור של אייזק שטרן וליאונרד ברנשטיין, שבכל פעם שהיינו מבקשים - היו באים ללא תמורה. אנחנו חיים במציאות שונה לחלוטין".



הפילהרמונית נתקלת במציאות המזרח-תיכונית הקשה, לא רק בשל מנצחים חסרי סנטימנטים לציונות. בשנים האחרונות גילו בהנהלת התזמורת שסיבובי הופעות בחו"ל יכולים להיות דרך מצוינת להגדלת ההכנסות. אולם מה קורה כאשר קהל אנין טעם מסתייג מכל מה שקשור בישראל? לדברי צבי זיו, לשעבר מנכ"ל בנק הפועלים ומי שעד לפני כמה שבועות עמד בראש חבר הנאמנים הבינלאומי של התזמורת, האתגר אכן מורכב. "הסוגיה הפוליטית היא בעייתית וכבר היו ביטולים של סיורים בחו"ל בשנה האחרונה. מצד אחד, התמיכה של הממשלה יורדת, ומצד שני התזמורת נפגעת מהמצב הפוליטי בישראל. סיורים כאלה נקבעים שלוש שנים מראש, ולכן ברגע שהם מתבטלים אוטומטית יש חור בתקציב, כי אי אפשר לארגן במהירות משהו אחר".



לדברי שושני, הוא נמנע מראש מסיורים במקומות שעלולים להיות בעיתיים. "אני לא רוצה לעמוד במצב שבו אצטרך להגן על מדיניות ממשלת ישראל אחרי שמישהו יגיד לי 'אל תבוא כי אתה פשיסט וכובש'. לא לשם זה הוקמה התזמורת", הוא מסביר. "בפברואר האחרון היה אמור להיות לנו סיור לסקנדינוויה, אבל הוא בוטל. הרקע הפוליטי להחלטה הזו שיחק תפקיד משמעותי. פניתי גם לגופים יהודיים עשירים בסקנדינוויה, אבל הם סירבו לעזור".



הפילהרמונית מרגישה את נחת זרועה של המדינה לא רק בשדה הפוליטי, אלא גם בזה הכלכלי. כמו גופים רבים אחרים בתחום התרבות, היא חשה את הפער בין הרמה הגבוהה המצופה ממנה לבין העובדה שהמדינה תורמת מעט מאוד, באופן יחסי, כדי לשמר את הרמה הזו. ב-2009 היה תקציב הפילהרמונית 75 מיליון שקל, 9 מיליון שקל מתוכם הגיעו מהמדינה. חלקיה האחרים של עוגת התקציב הגיעו ממכירת כרטיסים, מגיוס תרומות ומפרויקטים מיוחדים - ובכלל זה נסיעות לחו"ל. יש לציין שבאופן יחסי לשאר התזמורות בישראל, הפילהרמונית זוכה לסיוע הגבוה ביותר: 24% מהתקציב הממשלתי המוזרם לכלל התזמורות בישראל מיועד לפילהרמונית. שאר התזמורת, כמו זו של ירושלים, של חיפה או של ראשון לציון, פועלות בתקציב נמוך הרבה יותר, שנע בין 10 ל-20 מיליון שקל, וחלקה של התמיכה הציבורית בעוגת ההכנסות שלהן היא 50% עד 60%.



הפילהרמונית רואה את עצמה כמי שמתחרה עם תזמורות גדולות בחו"ל ולכן היתה רוצה להיות מוגדרת כמוסד תרבות לאומי, כזה שהכסף המוזרם אליו אינו תלוי בסך הכספים שהמדינה מעבירה לתזמורות השונות. השר זבולון המר ז"ל ניסה ליזום מהלך זה ב-1996, אך נכשל. "צריך לזכור שהתמיכה היא תמיכה למאזין, ולא למוסד, אם נחלק את התמיכה הממשלתית במספר הביקורים בתזמורת, הרי שמדובר בתמיכה צנועה ביותר", אומר פסטרנק. "התמיכה הזו לא מספקת ולא משקפת את המעמד שלנו בחיים המוסיקליים בישראל".



צח גרנית, ראש מינהל התרבות במשרד התרבות, אומר בתגובה: "התמיכה בתזמורת גדלה בשנה האחרונה, בעקבות הגידול בכלל תקציב התרבות. מעבר לכך, ברור שתקציב התרבות בישראל עדיין נמוך באופן יחסי לעומת תקציבי תרבות בעולם. ראוי היה לתת יותר לפילהרמונית כמו שראוי היה לתת לתזמורות האחרות, אבל אנחנו עדיין חיים במסגרת של תקציב תרבות".







ניהול צורם



בעיותיה של התזמורת אינן מתמצות רק בגורמים חיצוניים המעיבים עליה. למעשה, על אף שהיא נתמכת על ידי כספי משלמי המסים ונחשבת בעיקרון למוסד ציבורי, נראה שהשקיפות היא לא נר לרגליה. כך לדוגמה, מסרבים ראשיה למסור פרטים בנוגע למשכורות של הנגנים, המרכיב הגדול ביותר בהוצאות. פסטרנק טוען שהתזמורת שומרת על שקיפות מכיוון שפרטים אלה נמסרים למינהל התרבות, ואילו המינהל מסר בתגובה כי הוא מקבל נתונים כספיים כגון מאזן תקציבי, אך בנוגע לשכר - מגיעים לידיו פרטים הנוגעים רק לחמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר.



לפי נתוני מינהל התרבות ל-2008, התזמורת שילמה 45 מיליון שקל כמשכורות לנגנים, יותר ממחצית התקציב כולו. השכר, המוערך ב-15-20 אלף שקל לחודש לנגן בעל ותק בינוני, נחשב לגבוה בהרבה מזה המשולם בתזמורות אחרות בישראל, שבהן נגנים מרוויחים משכורות מחפירות שלעתים נושקות לשכר המינימום. בכל זאת, בהשוואה בינלאומית, משכורות הפילהרמונית נמוכות באופן משמעותי מאלה הנהוגות בחו"ל.



בהגדרתה המשפטית התזמורת היא חברה פרטית לתועלת הציבור, ללא כוונת רווח. ככזו, היא לא מחויבת בדין וחשבון ציבורי. מבקרים של התזמורת מציינים שהשעטנז הזה בין הפרטי והציבורי הוא בעוכריה: בעוד היא נהנית מהיוקרה המיוחסת ל"שגרירת התרבות מספר אחת של ישראל", מעטים יודעים כיצד היא מתנהלת באמת.



השבוע, לדוגמה, סירב שושני להציג בפני markerweek דו"ח של היערכות לעתיד שהוכן באחרונה על ידי כלכלן, לבקשת התזמורת. זאת, על רקע פנייה של כמה קרנות וגופים התורמים לתזמורת. "הם רצו תוכנית חומש, איזושהי הסתכלות לעתיד, אף שכל איש עסקים יגיד לך שזה דבר מטופש, על רקע מציאות של חוסר ודאות כפי שקיימת כיום", מסביר שושני. "בכל זאת נענינו לאתגר ובנינו תוכנית. הסברנו, לגבי כל יעד ושאיפה, כיצד אנחנו רוצים להשיגם וכמה זה יעלה". אז מדוע לא להציג את הדו"ח לציבור? "הדו"ח חסוי ופנימי ואין לפרסמו. במהות אנחנו ציבוריים, אך לא בהתנהלות האמיתית", מסביר שושני.



וכיצד נראית התנהלות אמיתית? מה שגלוי הוא שלתזמורת יש 108 נגנים קבועים ועוד כ-30 עובדי מנהלה, מספר קטן יחסית לתזמורות בסדר גודל כזה. בהופעות מנגנים כ-85 נגנים והיתר מנגנים ברוטציה. התזמורת מוגדרת כקואופרטיב, כלומר הנגנים עצמם, רובם לפחות, הם גם מבעלי התזמורת. כדי להתקבל לקואופרטיב יש לעבור שנת ניסיון כנגן ועוד שלוש שנים כנגן מן המניין. לאחר מכן יש לקבל את אישור האסיפה הכללית והמנהל האמנותי של התזמורת. את חבר הקואופרטיב אי אפשר לפטר - אך כשהוא מגיע לגיל הפנסיה הוא מחויב לפרוש כדי לפנות מקומות לנגנים חדשים.



בשנים הקרובות עתידים לצאת לפנסיה בין 30 ל-40 נגנים בתזמורת. באשר לניהול - האסיפה הכללית של חברי הקואופרטיב בוחרת את הוועד המנהל, המורכב משלושה נגנים. לדברי אבי שושני, שבאופן רשמי מוגדר כמזכיר התזמורת, מי שבפועל מקבל את ההחלטות האסטרטגיות הגדולות הם שלושת חברי הוועד המנהל יחד עם שושני, מנהל הכספים ומנהלת השיווק, שלושתם שכירים של הקואופרטיב. לא מעט סבורים שהמבנה הארגוני הזה פוגע בהתנהלות התזמורת.



"זהו מבנה אנכרוניסטי, הרי עברנו את תקופת הקומוניזם", פוסק נגן לשעבר בתזמורת שעסק גם בתפקידי ניהול בתחום המוסיקה הקלאסית. "אם נגן מגיע לגיל 60 והידיים שלו רועדות - מה קורה? יש נגנים בתזמורת שהכושר שלהם ירד עם הגיל אבל הם נשארים". שושני מסכים לחלק מהביקורת. "חוסר היכולת לפטר הוא אחד המינוסים של השיטה", הוא אומר, "אבל יש פלוס אחד ענק: מכיוון שהנגנים הם בעלי הבית - אין שביתות. כשצריך להיקרא לדגל, הם באים. פעמיים בעבר הם הסכימו לקיצוצים בשכר. בתזמורת האמריקאית זה לא היה קורה. שם היה נכנס האיגוד המקצועי ופותח בשביתה".



מחויבות הנגנים לתזמורת והביטחון התעסוקתי הם הצדדים החיוביים של שיטת הקואופרטיב, אך יש לה חסרונות. מי שמכיר את הנעשה שם יודע לספר על סכסוכים פנימיים ומתיחויות: ותיקים מול צעירים, ובין קבוצות שונות של נגנים, המאוגדים לפי הכלי שבו הם מנגנים. "זה קואופרטיב שפועל כקיבוץ רע, קיבוץ במשבר", אומר המנצח איתי טלגם, שניצח בעבר כמה פעמים על התזמורת.



"המדיניות של הפרד ומשול היא רבת שנים. זה מגיע לכך שהתזמורת לא יכולה להתאחד ולהחליט על שום דבר. למעשה, היא מוותרת על הניהול העצמי לטובת חצר קטנה של זובין מהטה ואבי שושני. הנגנים מודים בזה בשיחות פרטיות".



לדברי טלגם, למצב זה יש השלכה גם על העשייה עצמה: "התזמורת הגיעה לקיבעון שנובע מחוסר יכולת לבצע החלטות אמנותיות שיצעידו קדימה גם את המוזיקה הישראלית. שני דורות של מוסיקאים ישראלים פשוט ניזוקו מהעובדה שהתזמורת לא מטפחת כישרונות צעירים. האנשים שיושבים שם לא מסוגלים להחליט על מהלך משמעותי בעל תוכן, ובמיוחד לא על מהלך של החלפת זובין מהטה, שמקובל על רבים מאוד כהכרחי".



שושני עצמו דוחה את הטענות, ומסביר כי בשטח הדברים נראים אחרת. בכל זאת, גם הוא מתקשה להכחיש את התלות של התזמורת במהטה, בין השאר בשל יכולתו המופלאה לגייס תרומות מעשירי תבל. כך לדוגמה, אחת ההפקות הבולטות בעונה הבאה היא "שירי גורה" מאת ארנולד שנברג, ערב חד פעמי בעלות של 250 אלף דולר. הקשר עם התורמים, שהעדיפו להישאר אנונימיים, נוצר באמצעות מהטה. מלבדו, יש לתזמורת חבר נאמנים בישראל ובחו"ל, האמונים על גיוס התרומות. שני הפילנתרופים הגדולים בישראל הם בנק הפועלים, שבסוף השנה הזו יסיים תקופה של חמש שנים שבה תרם לתזמורת 1.5 מיליון דולר; וקונצרן אי.די.בי, שבשנים האחרונות העניק חסויות בשווי מאות אלפי דולרים לקונצרטים שונים. תורמים נוספים הם דודי ויסמן, משפחתו של בנו גיטר המנוח, משפחת לנדסברג, עירית ויונתן קולבר, עו"ד מיקי צלרמאייר ואחרים.



אלא שההכרח להסתמך על תרומות מוביל גם הוא לתקריות שאינן מיטיבות עם תדמית התזמורת: כך למשל, לפני שנתיים ערכה התזמורת שבוע של קונצרטים מיוחדים לרגל חגיגות ה-60 של ישראל, וכל ערב מומן על ידי תורם אחר. הדיווח על אחד מהמופעים חרג ממדורי התרבות והגיע אל עמודי החדשות והכלכלה, לאור אירוע שמוכר יותר ממגרשי הכדורגל: שריקות בוז מהקהל שלא אהב את מה שזיהה כהתחנפות של אבי שושני לנוחי דנקנר, יו"ר אי.די.בי. מלבד דברי התודה המקובלים הזכיר שושני קבל עם ועדה כי אי.די.בי חוגגת חמש שנים לרכישתה על ידי דנקנר. דנקנר הכעוס אמר בתום האירוע שמדובר בקהל של "שמאלנים מרי נפש".



לדברי זיו, האירוע לא הוביל לירידה בתרומות מצד דנקנר או מצד תורמים אחרים. "אפשר להתווכח אם מה שנאמר על הבמה היה ראוי או לא, אבל השריקות היו יריקה לבאר שממנה שותים", הוא אומר. "התמיכה הממשלתית בתזמורת יורדת מדי שנה. ללא תורמים קבועים, שבאופן עקבי מעבירים סכומים מהותיים, התזמורת הזו לא תתקיים. הקהל הישראלי לא אוהב שרומזים לו שהוא צריך להגיד תודה למישהו".



לדברי שושני, הדברים שאמר על דנקנר ועל אי.די.בי היו לבקשת נציגיו של נוחי דנקנר, שאף העבירו לו את הטקסט הכתוב שאותו הקריא מעל הבמה. "אין לי שום בעיה לעלות על הבמה ולומר שוב את הדברים האלה אם זה מה שיביא כסף. אני מקבל כל תורם מהמגזר הפרטי, ואעשה כל מה שתורם יבקש ממני. באותו שבוע כל תורם ביקש משהו, וכיבדנו את הבקשות. הקהל היה צריך לצעוק על מדינת ישראל, היא זו שמאלצת אותנו לפנות למגזר הפרטי". מאי.די.בי נמסר: "נוחי דנקנר אוהב את התזמורת הפילהרמונית הישראלית".



לדברי לילי אלשטיין, הנכונות של עשירי ישראל לתרום לפילהרמונית לא מבטיחה פתרון של בעיותיה הכלכליות. "הבעיה היא שיש מוסדות תרבות רבים שצריכים את התרומות שלנו", היא מסבירה. "זהו חוג חברתי של 2,000-3,000 משפחות שנרתמות ללא הרף. אנחנו מחלקים את הסיוע בין המוסדות השונים, שמתרבים, וכן ירבו. גם הקהל מתפזר בין התזמורות הנוספות לבין האופרה, והתזמורת מרגישה זאת על בשרה".



"מוכרים יוקרה מזויפת"



נראה שבפילהרמונית היו מברכים את הקהל שלהם לו היו מאבדים אותו רק לטובת מתחרות אחרות בתחום המוסיקה הקלאסית. הבעיה, כך נראה, נעוצה גם בשינוי טעמים - הקהל הישראלי, בדומה למקומות אחרים בעולם, מתעניין פחות ופחות במוסיקה קלאסית, על רקע תרבות רייטינג המקדשת, לפחות בפריים-טיים, מוסיקה פופולרית. עד לפני 20 שנה, לדוגמה, היתה בערוץ 1 תוכנית ששמה אלגרו, חידון שבו נחשפו הצופים ליצירות קלאסיות ידועות. נוסף על כך, שושני מאשים את השינויים הדמוגרפיים שעברו על ישראל, עם אמירות שעשויות להישמע שנויות במחלוקת: "מצבנו עוד טוב מבחינת מספר מנויים, אם תביא בחשבון את גודלה של מדינת ישראל וקהל היעד שלה - יוצאי מרכז ומזרח אירופה", אומר שושני, הסבור שיש קשר בין ירידת מספר האשכנזים באוכלוסיה לבין הירידה במספר מנויי התזמורת. את הדברים האלה אומר שושני בהקשר של חינוך. לדבריו, בארצות אירופה חינכו את התלמידים למוסיקה קלאסית, דבר שלא קרה בארצות ערב.



בהקשר זה, העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים לשעבר סייעה לתזמורת; בישראל הידרדר במשך השנים החינוך בתחום. "כשאני למדתי בבית ספר תיכון חדש בתל אביב מוסיקה היתה שיעור חובה, פעמיים בשבוע", אומר שושני. "התייחסו לזה כהקניית עוד שפה - אנגלית, ערבית, מוסיקה. כיום לא נותנים לדור העתיד את הכלי להחליט אם הוא רוצה לשמוע מוזיקה קלאסית".



כדי להתמודד עם המצב הגו בתזמורת את תוכנית "מפתח", שבה מבקרים נגנים של התזמורת בבתי ספר, בעיקר בפריפריה, ומעניקים שיעורי מוסיקה. לאחר מכן, באים תלמידי בית הספר לביקור בקונצרטים של התזמורת בתל אביב, והמטרה היא לטפח קהל פוטנציאלי.



מלבד החשיבה לטווח הארוך, מנסים בפילהרמונית להתמודד עם בריחת הקהל גם בטווח הקצר באמצעים שונים. אם פעם היה אפשר לקנות מנוי בלבד ולתקופה ארוכה - 11 קונצרטים - הרי שכיום מי שרוצה בכך יכול לקנות כרטיס בודד, ואפשר למצוא מנויים גם לארבעה קונצרטים בלבד. מלבד זאת, קונצרטים מושמעים בשעות שונות על פני היממה. "אינטרמצו", לדוגמה, היא סדרת קונצרטים לשישי בשעות הבוקר, ובתוספת תשלום אפשר לקבל גם קפה ועוגה. כדי למשוך צעירים תל אביביים לאולם הקונצרטים נהגתה סדרת "הפילהרמונית בג'ינס", שבה אפשר לשתות כוס בירה בפואיה לפני הקונצרט ואחריו להישאר למסיבת ריקודים לצלילי מוסיקה פופולרית.



ומה לגבי התוכן? אחד מדברי הביקורת על הפילהרמונית הוא שהרפרטואר שלה מתבסס לרוב על היצירות הקאנוניות של יוצרים מהמאות הקודמות, כגון מוצרט, באך, שופן או בטהובן. הדבר חוסך לפילהרמונית כספי תמלוגים ותשלום על תווים - זכויות יוצרים מוגנות רק 70 שנה לאחור - וגם מבטיח קהל רחב ככל שאפשר שיקנה כרטיסים. יצירות עכשוויות ומודרניות מבוצעות הרבה פחות, כפי שמודה שושני בעצמו: "אנחנו לא מעיזים להביט לכיוון ההוא כי פירוש הדבר הוא אובדן הכנסה. בביקור האחרון של זובין מהטה בישראל, היתה לי אתו מלחמת עולם. הוא רצה ללכת למקומות יותר יצירתיים, להכניס כל מיני יצירות מודרניות לתוכנייה. אמרתי לו, 'אני לא אתן לך'. הקהל פה בישראל לא רוצה שיחנכו אותו ואני הרי צריך למכור מנויים".



ואכן, בשנים האחרונות הגבירה התזמורת את מאמצי השיווק, בין השאר באמצעות פרסום מודעות בולטות בעיתונים ובפרסום חוצות. יש כאלה הסבורים שלעתים אופן הפרסום דווקא פוגע בתזמורת. "המלחמה שלהם כדי להחזיר את הקהל נעשית מהמקום של פרסומות המשדרות יוקרה, על אף שלעתים אין לדבר כיסוי", אומר איתי טלגם. "במקום להשקיע בבניית קהל מבין ומתעניין, מוכרים יוקרה מזויפת. הרצון לשפץ את היכל התרבות הוא פן נוסף המבטא זאת. את האולם הקיים רוצים להפוך לנובו-רישי וכך למשוך קהל. זו רק עוד דוגמה לחוסר מחויבות אמנותית וחברתית לטובת אסטרטגיה של הישרדות לטווח קצר". שושני דוחה את הביקורת וטוען שבחו"ל הוא זוכה לשבחים על הרפרטואר של התזמורת.



טלגם מתכוון בדבריו ליוזמה של הפילהרמונית לשפץ את היכל התרבות - מבלי לשנות את מעטפת המבנה - הנמצא בבעלות משותפת של עיריית תל אביב והתזמורת, בעלות של עשרות מיליוני דולרים. יוזמה זו גררה בשנים האחרונות התנגדות עזה של אדריכלים, אמנים ואנשי רוח בשל הייחודיות האדריכלית של היכל התרבות שנכלל ברשימת המבנים שבזכותם הכריז האו"ם על תל אביב כ"עיר לבנה".



אחד הנימוקים בעד השיפוץ הוא שיפור האקוסטיקה באולם המיושן. מנגד, הציגו המתנגדים חוות דעת של מומחים שמהם עלה שאת האקוסטיקה המשופרת ירגיש רק 1% מקהל הצופים. לאחר מאבק ממושך קיבלה התזמורת אישור ממוסדות התכנון לבצע את השיפוץ. על החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב מטעם "הפורום להצלת היכל התרבות", והחלטה בנושא צפויה להתקבל בחודש הבא.



את הפורום ייסדו הפסל והמעצב דני קרוון, האדריכל הלל שוקן ועו"ד מיכאל פירון ז"ל שהלך לעולמו לפני כשנתיים. פירון, שהיה ידיד אישי של זובין מהטה, הוא זה שהציע להוסיף לשם של הפורום את השורה: "להצלת התזמורת הפילהרמונית".



"פירון חשב שצריך להציל את התזמורת מעצמה", מסביר שוקן, "לא מדובר בשיפוץ, כי אם בבנייה מחדש. הרי אנחנו רואים כיום כמה השיפוץ של 'הבימה' מסתבך, והוא חשש מאוד שהתזמורת תעזוב את היכל התרבות לתקופה לא ידועה, דבר שיקשה עליה למשוך קהל לאולמות אחרים ויהיה מכת מוות עבורה. לדעתי, הוא צדק. אם התזמורת יכולה לגייס כספים רבים כל כך לשיפוץ מיותר, היא יכולה לגייס כספים כדי להשקיע במשיכת קהל חדש. הבעיה כאן היא שכדי לגייס כסף מתורמים חייבים להראות להם פרויקט משמעותי. מבחינתי, התזמורת חדלה להיות ספינת הדגל של התרבות הישראלית עד כדי כך שאני הולך בגועל נפש לקונצרטים שלה, ואם השיפוץ אכן יתקיים, אחדל ללכת בכלל".



שושני, מבחינתו, כבר שבע די מרורים מהמתנגדים. "הם קראו לעצמם הפורום להצלת התזמורת, אבל אני לא ביקשתי ממישהו חבל הצלה. זהו מאבק שהלך למקומות לא נעימים. העניין של העיר הלבנה היה עלה תאנה. הרי הסברנו ללוחמי הצד והחירות האלו, וחס וחלילה שלא נחשוד בהם שיש להם אג'נדות אחרות מלבד צדק, שלא ניגע במעטפת של האולם. בסך הכל, אנחנו רוצים לעשות שינויים בתוך הבניין, לרווחת הציבור ולרווחת הנגנים. צריך להבין שאולם קונצרטים הוא כלי נגינה וכלים משתנים עם השנים. הפסנתר של מוצרט זה לא הפסנתר שמנגנים עליו כיום".



שוקן מסביר בתגובה שהשיפוץ הפנימי של היכל התרבות ישפיע גם על המעטפת החיצונית ולו בשל העובדה שכיום אפשר לראות את אולם הכניסה של ההיכל מבחוץ, דבר המקרין לטובה על הסביבה האורבנית.



סוגיה נוספת שהתגלגלה בשנים האחרונות מהיכלות המוסיקה אל ועדות התכנון היא מיזם הנדל"ן בשיכון ל' בצפון תל אביב. בשנות ה-50 קיבלה התזמורת בחינם שטח של כ-5 דונמים הנמצא כיום מול שדה דב. זאת, בשל הגדרתה של התזמורת כמוסד ציבורי ולטובת שימושים ציבוריים. על המגרש בנתה התזמורת בית הארחה, במימון תורם מחו"ל, ובמשך השנים התארחו שם אמנים שהגיעו ארצה כדי להופיע עם התזמורת.



ב-2000 החליטה התזמורת להפסיק את פעילות הבית ולהשכיר אותו. במקביל, היא החלה לקדם פרויקט נדל"ן על הקרקע. לפני כמה חודשים קיבלה התזמורת אישור להקמת שני בנייני יוקרה בסך כולל של 78 דירות, פרויקט ששווייו מוערך ביותר מ-5 מיליון דולר. השכנים התנגדו בחריפות למיזם ואף הצליחו להפחית את מספר הקומות בבניינים. שכנים אלה ביקרו בחריפות את עצם העיסוק של התזמורת בנדל"ן. נגן לשעבר בתזמורת מצטרף לביקורת זו: "מדוע לעשות מזה נדל"ן? הם נגנים או סוחרים? יש ערכים שאתה לא יכול לוותר עליהם. מחר הם יכולים למכור את היכל התרבות, מה ההבדל?"



לדבריו, ההחלטה לסגור את בית ההארחה היתה קשורה בעקיפין לזובין מהטה. לפי גרסה זו, זובין מהטה, המגיע לישראל באופן קבוע כמה פעמים בשנה, היה אמור להיות האורח המרכזי בבית הארחה, אך הוא ויתר על כך משום שהעדיף ללון בסוויטה במלון הילטון, שם הוא זוכה לטענתו ליותר פרטיות. בעקבותיו, כך טוען אותו מקור, העדיפו גם אורחים אחרים של התזמורת לוותר על בית הארחה ובשלב מסוים לא השתלם לתזמורת להחזיק צוות שלם שיתחזק את המקום.



שושני דוחה את הטענות. לדבריו, מנצחים רבים השתמשו בבית ההארחה והתרעמו על כך שהוא נסגר. עם זאת, שושני מאשר שמהטה לא התארח בו וכי הוא נסגר לאחר שנמצא שברוב הימים מאוכלסות בו רק שתיים מתוך שש דירות. בימים אלה נמצאת התזמורת במגעים עם גורמים מענף הבנייה בנוגע למימוש הזכויות שיש לה במגרש. שושני לא מתרגש מאלה התמהים מדוע נהפכה התזמורת ל"סוחרת נדל"ן".



"המטרה בפרויקט היא ציבורית - ליצור קרן שמורה שפירותיה יבטיחו את עתידה של התזמורת מבלי שהיא תצטרך לחזר על הפתחים או להיות סמוכה על שולחנה של הממשלה", הוא מסביר. אלא שיהיו בוודאי לא מעט שוחרי תרבות שיתמהו כיצד קרה שהמוסד המפואר הזה נזקק לחסדי הנדל"ן כדי להבטיח את קיומו.



התזמורת הפילהרמונית



הקמה: 1936



מספר נגנים קבועים: 108



מספר עובדים : כ-30



מספר מנויים בעונה האחרונה: 28 אלף



מספר המנויים בעונת השיא (1986-1987): 36 אלף



הסכום שהפילהרמונית יכולה לשלם למנצח בינלאומי בכיר: 8-13 אלף יורו*



התורם הגדול בישראל: בנק הפועלים**



*תעריף ממוצע למנצח בכיר בחו"ל - כ-40 אלף יורו **תרם לתזמורת 1.5 מיליון דולר בחמש השנים האחרונות