חוק מור קובע: חייבים להשקיע באינטל

>> לא מעט קריאות השתאות נשמעו השבוע מפי קוראי העיתונים הכלכליים. הידיעה על כך שהמדינה צפויה להזרים לחברת אינטל סכום אדיר של 200 מיליון דולר כמענק להרחבת מפעלי החברה בקרית גת - בהשקעה כוללת של 2.7 מיליארד דולר - לא בהכרח הובנה כברורה מאליה. מדוע חברה מסחרית זרה צריכה כסף מהמדינה, ועוד סכום כה גבוה? וכל זה לאחר שהמדינה כבר הזרימה לחברה 1.1 מיליארד דולר בעבר.

כדי לגבש עמדה בשאלה אם ישראל צריכה להזרים לאינטל פעם נוספת מאות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים, יש להבין כיצד עובדת הכלכלה של תעשיית השבבים העולמית. החברות שמייצרות שבבים, ובראשן אינטל, נמצאות במרוץ טכנולוגי תמידי. הגורם העיקרי המשפיע על ההיצע שלהן, כלומר על ייצור השבבים, הוא חוק מור המפורסם. לפי חוק זה, כל שנתיים (או 18 חודשים, תלוי את מי שואלים) מוכפל מספר הטרנזיסטורים בפיסת סיליקון נתונה. המשמעות היא שתעשיית האלקטרוניקה העולמית אינה פוסקת מלפתח טכנולוגיות חדשות לשיפור השבבים ומזעורם.



חוק מור הוא המנוע העיקרי שדוחף קדימה את כל תעשיית האלקטרוניקה העולמית ומאפשר את מהפכת הדיגיטציה האדירה שמתחוללות ב-50 השנים האחרונות. הוא זה שמאפשר בין השאר הוזלה של השבבים, כלומר, הפחתת המחיר הסופי לצרכן של מכשירים אלקטרוניים מתוחכמים כמו סמארטפונים, טלוויזיות, מחשבים אישיים ושרתים. לפיכך, אינטל, שרוצה לשמור על תחרותיות בחוד החנית הטכנולוגי, חייבת לבצע השקעות הון אדירות במטרה לעמוד בקצב של חוק מור.



הקמה של מפעל לייצור שבבים (fab) חדשני עולה כ-3 מיליארד דולר. הבעיה העיקרית היא מחזור החיים הקצר של מפעלים אלה, שתוך כשנתיים נהפכים למיושנים יחסית. לפיכך, אינטל חייבת לבצע השקעות באופן שוטף כדי להקים מפעלים חדשים ולגרוט מפעלים ישנים, אחרת המתחרות יעקפו אותה.



כדי לבצע את ההשקעות האדירות בבניית מפעלים חדשים ביעילות עדיף לחברה לשדרג מפעל קיים או להקים מפעל חדש ליד מפעל ישן. לפיכך, אינטל רגישה מאוד בכל הקשור למיקום מפעליה בעולם. אין לה כדאיות לפזר את מערך הייצור שלה על פני אתרים רבים. מאחר שמפעלים אלה מספקים ערך מוסף אדיר לסביבה שבה הם ממוקמים, מתחרות המדינות והרשויות המקומיות בכל העולם על מפעלים אלה. קשירת הגורל עם אינטל היא עסק טוב לשנים רבות - ולכן מדינות מוכנות לתת מענקים לאינטל כדי שתבחר בהן.



באופן מעט מוזר, החליטה ענקית השבבים להציב את אחד מזרועות הייצור האסטרטגיות שלה דווקא בעיירה פריפריאלית במרכז המזרח התיכון. המפעל של אינטל בקרית גת נמצא בחזית הטכנולוגית של החברה מאז החל הייצור בו בתחילת שנות ה-2000. הוא לא פחות מהותי לחברה מאתרי הייצור המרכזיים שלה באריזונה ובניו מקסיקו בארה"ב. אינטל כבר ביצעה שדרוג אחד למפעלה בקרית גת בהשקעה כוללת של 1.7 מיליארד דולר. ללא השדרוג הנוכחי, דינו של אתר הייצור של אינטל בקרית גת הוא אחד: דעיכה אטית עד לסגירתו או למכירתו. דוגמה חיה לכך ניתן לראות במגדל העמק. המפעל של טאוור הישראלית, שהוקם אף הוא בתחילת שנות ה-2000, מעולם לא הצליח לפעול בחזית הטכנולוגיה ולכן מעולם לא התרומם ממש מבחינה כלכלית. מדינת ישראל, שהזרימה מענקים של מאות מיליוני שקלים לטאוור, לא תראה את השקעתה בחזרה.



המדינה החליטה לראות בתעשיית השבבים העולמית חלק מהותי מהמשק היצרני שלה. החישובים הכלכליים נעשו בעבר והצביעו על הערך הגדול של תעשייה זו למשק. החלטה אסטרטגית זו דורשת מישראל השתתפות שוטפת בהשקעות שמבצעת אינטל.



אינטל יודעת איך מבצעים השקעות טוב יותר וביעילות רבה יותר מכל אלטרנטיבה רלוונטית אחרת בתחום, כך שהשקעה בה היא השקעה בעלת סיכון נמוך יחסית מבחינת המדינה. משרדי האוצר או התמ"ת יכולים להתמקח עמה על גובה ההשקעה, אך בסופו של דבר האינטרס הציבורי הוא להשאיר אותה בקרית גת.