הצעירים הישראלים - קודם צבא, אחר כך חיפוש עבודה

>> נתוני ארגון העבודה של האו"ם המצביעים על עלייה באבטלה בקרב צעירים צריכים להטריד, בעיקר את ראשי מדינות אירופה, שנמצאות עדיין בקשיים.

בישראל לעומת זאת, המצב מעט שונה. נתוני אבטלה מדויקים לפי פילוח גילאים ל-2009 יתפרסמו בישראל רק בעוד כשבועיים על ידי הלמ"ס. לפי נתוני משרד האוצר, גם בישראל חלה ירידה מסוימת בשיעור ההשתתפות של צעירים בגילאים אלה בשוק העבודה. ברבעון השלישי של 2008, טרום המשבר, היה שיא של השתתפות בשוק העבודה של גילאי 18-24 שהגיע ל-40%, ולעומת זאת ברבעון הראשון של 2010, ירד שיעור השתתפותם ל-38.2%, מדובר בירידה קלה, ולא בהכרח משמעותית, מאחר שהרבעון השלישי של 2008 היה אחד הרבעונים הטובים בישראל עם אחוזי האבטלה שהיו הנמוכים ביותר בעשור האחרון.



נתוני ארגון העבודה של האו"ם מתייחסים לצעירים בגילאי 15-24 השייכים לכוח העבודה. גם בישראל נחשבים בני הגילאים הללו לחלק מכוח העבודה, למשל על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם בפועל מסלול הקריירה של העובד הישראלי הממוצע שונה משל חבריו מסביב לגלובוס. מועד כניסתו הרשמי לשוק העבודה מאוחר הרבה יותר ולמעשה נמצא מחוץ לטווח של בדיקת הארגון. זו הסיבה לכך שבישראל, כשמשרד האוצר בודק את מצב שוק התעסוקה, הוא מתרכז במציאת פתרונות תעסוקה לגילאים 26 ומעלה מתוך הנחה שהם כוח העבודה האמיתי.



צעיר אירופאי או אמריקאי ימשיך לרוב ללימודים מתקדמים מיד לאחר סיום התיכון. במקביל הוא יכול להשתלב בתעשייה אליה הוא מתעתד להצטרף בתפקיד זוטר ולמצוא עבודה "אמיתית" עם סיום לימודיו כבר בגיל 21. באותו זמן הצעיר הישראלי "מועסק", בלית ברירה ומכוח החוק, בשירות בצה"ל. לאחר השחרור הוא ברוב המקרים יעבוד כמה חודשים בעבודה זמנית, יסע לטיול בחו"ל לפרק זמן של בין כמה חודשים לכמה שנים ורק אז יחזור ללימודים ולאחר מכן להשתלבות בשוק עבודה.



הבדל נוסף קשור למצב העבודה המאורגנת במדינות השונות. במקומות רבים בעולם, בעיקר בארצות מערב אירופה דוגמת צרפת ואנגליה בהם איגודי העובדים הוותיקים מחזיקים עדיין כוח רב וחולשים על מקומות עבודה רבים, הגיעו ארגונים להסכם עם ועדי העובדים על פיו הם יוכלו לשמור על זכויותיהם כפי שסוכם עליהם בהסכמים קיבוציים בעבר, ואולם יסכימו לקליטת דור המשך. המשמעות עבור עובד צעיר היא שהוא יקבל תנאים ושכר פחותים בהרבה של חברי הוועד הוותיקים. כתוצאה מכך נפגעת לא אחת המוטיבציה להשתלב בעבודה, במיוחד על רקע מדיניות רווחה נדיבה.



בישראל יש עדיין ועדים חזקים ובמקומות מסויימים, כמו בבנקים ובחברת החשמל, אפשר למצוא הסכמי דור המשך דומים. אולם באופן כללי, כוחה של העבודה המאורגנת בישראל חלש יחסית ורוב העובדים מתחילים לעבוד על בסיס חוזה אישי ובמידה רבה אחראים לגורלם ולהתקדמותם בסולם הקריירה והשכר. במקביל, המדינה מצאה צרכים שונות להקשות על צעירים לקבל דמי אבטלה כדי לדחוף אותם לשוב בעצמם לשוק העבודה.