ארץ ההפקרויות הפיננסיות הבלתי מוגבלות

>> יש סיפורים שמדגימים פרדוקסים ואבסורדים טוב יותר מכל נתון כלכלי או עובדה סטטיסטית. בשבוע שעבר נתקלתי בשני סיפורים כאלה. אלה מקרים פרטיים אמנם, אך כאלה שמדגימים היטב את מידת האבסורד שאליו מגיעה כיום הכלכלה האמריקאית.

הראשון הוא סיפורו של אזרח מהשורה, שבתקופת הגאות בשוק הנדל"ן רכש שני בתים: הראשון היה בית פרטי גדול לו ולמשפחתו, והשני היה דירה בבית משותף (מה שנקרא בארה"ב קונדו - condominium), שנועדה למטרות השקעה.



סיפור הרכישות לא שונה ממאות אלפי סיפורים דומים. האיש רכש קודם כל בית למגורים עם הון עצמי בשיעור של 15% ממחיר הרכישה. לאחר שמחיר הבית עלה הוא נטל כנגדו הלוואה נוספת, ששימשה אותו כהון הראשוני לקניית הדירה להשקעה, שגם היא מומנה ב-85% משכנתא.



התרסקות שוק הנדל"ן הותירה אותו עם חוב הגבוה ב-200-300 אלף דולר משווי השוק של הבתים. כעת עליו לשלם משכנתא חודשית של אלפי דולרים, והדירה שנועדה להשכרה בקושי מייצרת הכנסות כי קשה מאוד להשכירה.



מצב כזה יכול להכניס כל אחד למתח נפשי. כך אכן קרה גם לגיבורנו. אבל הוא לא התעצל, וגלש לאתר ששמו youwalkaway.com. זו אינה בדיחה: יש אתר כזה, פופולרי למדי, שמעניק ייעוץ - תמורת תשלום כמובן - ללווים שמבקשים לנטוש את בתיהם, ובעיקר להיפטר מהחוב הרובץ עליהם.



האמריקאים מכנים זאת חדלות פירעון אסטרטגית. זהו מצב שבו הלווים יכולים להמשיך ולשלם את החזרי המשכנתא, אך מגיעים למסקנה שזה פשוט לא משתלם להם ונוטשים את הבתים. במקרים רבים הם יכולים לשכור בית דומה לזה שאותו נטשו בעלות חודשית הנמוכה בעשרות אחוזים מההחזר החודשי של המשכנתא. המחיר שהם משלמים הוא פגיעה בדירוג האשראי שלהם וחוסר יכולת לקבל משכנתא במשך כמה שנים - אבל זהו מחיר שמתגמד בהשוואה לאפשרות למחוק חוב של מאות אלפי דולרים, שמייצר להם הוצאה גבוהה של אלפי דולרים בחודש.



על פי ההערכה, כמיליון בעלי בתים נקטו עד היום את הגישה האופורטוניסטית של נטישה אסטרטגית, והמספרים גדלים מדי יום. אט-אט הופך הצעד הזה למקובל ונורמטיווי. הערכה נוספת גורסת שכשליש ממקרי חדלות הפירעון בחודשים האחרונים מקורם בחוסר רצון להמשיך לשלם את החזרי המשכנתא, ולא בחוסר יכולת לעשות זאת.



לגור בחינם בבית של הבנק



עד כאן הסיפור אינו יוצא דופן, אלא שמשהו נוסף שאמר גיבורנו משך את תשומת לבי. על פי ההקלות שהעניק ממשל אובמה לאנשים שמפסיקים לשלם את החזרי המשכנתא, ניתנת להם תקופת חסד בת כמה חודשים לפני שהם מפנים את הבית. רבים מהנוטשים האסטרטגיים שלנו מנצלים את האופציה הזאת - וברור למה הם עושים זאת.



גם הבנקים המלווים, למרבה ההפתעה, אינם ממהרים לפנות את הלווים. לעתים עדיף בית שגר בו לווה שאינו משלם, אבל לפחות נושא בהוצאות האחזקה ושומר על הבית מפני השחתה, על פני בית ריק שאינו ניתן למימוש ומושך אליו פולשים או ונדליסטים שעוקרים מהקירות ברזים, צינורות וכל מה שהם יכולים.



יוצא שגיבורנו מרוויח פעמיים. במשך כמה חודשים הוא גר בחינם בנכס שכבר אינו שלו, חוסך כמה אלפי דולרים בחודש - ומלבד התועלת הפיננסית זוכה לשקט נפשי בשל עול החוב הכבד שירד ממנו. וזוהי תועלת שאסור לזלזל בתרומתה.



מה עשה גיבורנו? פשוט מאוד. כפי שהוא הסביר במלותיו שלו, תקופת האי ודאות של טרום הנטישה פגעה באיכות החיים שלו ושל משפחתו והשפיעה לרעה על מצב רוחם. עתה, מכיוון שעול ההחלטה ירד מעליהם, ומחשבון הבנק שלהם לא ייגרעו בחודשים הקרובים אלפי דולרים בכל חודש, הוא החליט להתפנק. ראשית הוא לקח את כל המשפחה ויצא לחופשה לדיסנילנד. לעצמו, כפיצוי על עוגמת הנפש שממנה סבל, החליט לקנות אייפד במתנה. אכן, אין כמו טיול משפחתי לפארק שעשועים וקניית גאדג'טים אלקטרוניים כדי להפיג מתחים.



בסך הכל זה הגיוני - אם בחשבונך נותרים פתאום מדי חודש כמה אלפי דולרים מיותרים, למה לא להוציא אותם על הנאות כאלה ואחרות, ובכך אפילו לעזור לכלכלה המקרטעת?



ממשל עם כוונות הטובות



הסיפור השני, שקשור גם הוא להתרחבותה של תופעת הנטישה האסטרטגית, הוא תוצאותיה הכספיות של פרדי מק - חברת איגוח המשכנתאות שניצלה בפועל על ידי הממשל שערב כיום לחובות שגייסה.



פרדי (שוב) הפסידה מיליארדים ברבעון השני, בגלל נטייתם של החייבים לה, בעלי בתים דוגמת גיבורנו, שלא לשלם. בפנייה לממשל היא ביקשה 1.8 מיליארד דולר נוספים, שנועדו לכיסוי החורים שנוצרים בתזרימי המזומן שלה. לממשל לא תהיה ברירה, ואם הוא ירצה למנוע משבר פיננסי נוסף, הוא כנראה ייענה לבקשה, שהופנתה בצינורות המקובלים.



אגב, נוכח העובדה שזה הופך לנוהג קבוע, ייתכן שלממשל כדאי להקים אתר משלים לאתר שהוזכר קודם, youwalkaway.com, שייקרא weneedmorecash.com, ואליו יוכלו בנקים ומוסדות פיננסיים לחוצים לפנות בעת הצורך כדי לשלוח דרכו את בקשותיהם.



כך נוצר מנגנון אבסורדי לחלוטין. לווים שנמאס להם לשלם את חובם בגין בתים שמחירם צנח נוטשים את בתיהם. בכך הם גורמים לבנקים המלווים הפסדים כבדים ויוצרים ירידות מחירים נוספות, שרק מעודדות לווים אחרים לנטוש את בתיהם ולהעצים את התופעה. כך מתפנה להם מזומן, שאותו הם מוציאים על בילויים וצריכה פרטית.



ואז, בפרץ של כוונות טובות, הממשל לוקח את כספי משלם המסים, מכסה על הפסדי הבנקים המלווים ומקל על החייבים להישאר בבתים למשך תקופת חסד מסוימת - מה שמגדיל מאוד את הכדאיות של הנטישה האסטרטגית.



וכך בשורה התחתונה, אם נחבר את שני הסיפורים, נגלה שמשלם המסים הוא זה שמשלם על הנסיעה המשפחתית של גיבורנו לדיסנילנד ועל האייפד החדש שלו. מי יכול עכשיו לומר שאמריקה אינה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?



הסיפורים האלה יכולים אולי להעלות חיוך בגלל מידת האבסורדיות שבהם, אבל אם נהיה שוב רציניים, ונבחן את הדברים בראיה מפוכחת יותר, הם אינם מצחיקים כלל וכלל. מערכת פיננסית ותקציבית שדבר כזה קורה בה, אם מדובר בהיקפים משמעותיים, היא מערכת שבורה. זהו מצב חולה שאינו יכול להסתיים בצורה מתונה והדרגתית, אלא יגיע למשבר - או ליתר דיוק יגיע שוב למשבר.



לא ייתכן שמשלמי המסים הנוכחיים, ובודאי משלמי המסים העתידיים, אלה שהם עדיין ילדים או צעירים היום, שייאלצו לשאת בנטל החוב הציבורי בשנים הבאות, יממנו את הפסדי המלווים - הפסדים שנוצרים בגלל לווים שמעדיפים קניית אייפד או חופשה משפחתית בדיסנילנד על פני תשלום חובם.



אין ויכוח על כך שכל לווה כזה עושה את הדבר הנכון וההגיוני ביותר מבחינתו האישית, אבל התוצאה המצרפית של תהליך כזה היא קטסטרופה. אין זו אלא הפקרה פיננסית של דור העתיד כדי ליהנות בהווה ממנעמי החיים בלי לקחת טיפת אחריות.



הרצון למנוע מהציבור האמריקאי להיכנס למתח ולהקל במהירות על מכאוביו הכלכליים הוא כיום הקו המנחה של כל מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בארה"ב. הבעיה היא שלמדיניות הקלוקלת הזאת יהיה מחיר בעתיד. אם זה יימשך כך, המתח שחש כיום דור ההורים בארה"ב יהיה כאין וכאפס בהשוואה למתח שהוא יוריש לילדיו.



-



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות