מינוי אשה לוועדת טירקל אינו מותרות

>> הדיון הציבורי סביב החלטת בג"ץ על מינוי אשה לוועדת טירקל מעורר תגובות רבות. חלק לא מבוטל מהן גורסות כי העלאת הנושא לדיון בשלב זה היא בבחינת מותרות, ושמדובר בזוטי דברים.

נדמה שאין זמן מתאים לדיון הזה וכשהוא עולה, הביקורת היא שיש דברים חשובים יותר, דחופים יותר ואין לנו הפריווילגיה להתעמק בכך. מבט חטוף על הדרג שמנהל את מדינת ישראל, מצביע על כך כי גם ב-2010 נשים נעדרות מהדרג הבכיר ביותר, אשר בו מתקבלות החלטות מדיניות גורליות המשליכות על כלל האוכלוסייה בישראל.



עיתוי הדיון הציבורי בתקשורת אכן בעייתי מאחר שהדיונים כבר בעיצומם, אך בל נשכח את העניין העיקרי - למה שאלת מינוי אשה לוועדה עלתה לשיח הציבורי רק לאחר החלטת בג"ץ ולא בשלב הקמת הוועדה ומינוי חבריה. למרות עשור וחצי של חקיקה, פסיקה והחלטות ממשלה, שקובעות חובת ייצוג הולם לנשים, נשים עדיין נעדרות מוועדות ציבוריות חשובות ומהדרג של מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות בישראל.



קשה להבין למה יש עדיין צורך להסביר ולנמק את חשיבות מינוין של נשים בכל תחום שהוא, ובייחוד בתוך המגזר הציבורי על כל גווניו, כאשר כבר נדמה היה שצורך זה ברור מאליו.



נשים משכילות באותה מידה כמו גברים ועוסקות ברוב תחומי העבודה במשק הישראלי; נשים התקדמו לעמדות בכירות במספר רב של תחומים, אך עדיין ממודרות מדרג מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות שהוא כמעט כולו גברי. די בכך שנבחן את הרכב הממשלה, הכנסת, הניהול הבכיר של משרדי ממשלה והניהול הבכיר של החברות הגדולות בישראל.



קשה עוד יותר להבין מדוע כאשר עולה טענה של היעדר ייצוג לנשים, יש דה לגיטימציה כלפי מי שמעלים את הטענה. לא ברור מדוע המתקפה היא דווקא על אלה שמבקשים להציף נושא לגיטימי של הדרת נשים מהליך קבלת ההחלטות, והדיון מוסט שוב ושוב מלב לבה של הבעיה, הרי הוא אי מינוין של נשים מלכתחילה.



נראה שכבר הספקנו לשכוח שכבר מהשלבים הראשונים להקמת הוועדה, הגיעו פניות הן מארגוני נשים והן מהמגזר הציבורי עצמו בבקשה למנות לפחות אשה אחת להרכב הוועדה. כל הניסיונות למצות את ההליכים האלה מבלי להזדקק להכרעתו של בית המשפט לא צלחו, והפנייה לבית המשפט נעשתה רק לאחר שמונו שני גברים נוספים לוועדה, ולא עלה בידי הוועדה למנות ולו אשה אחת ראויה בין חבריה.



כבר ב-1994 נתן בג"ץ את דעתו לחשיבות הנושא והטיל על ממנה ועדה חובה אקטיבית לאיתור מועמדות נשים. לא ברור מדוע אנו נזקקים לפסיקה נוספת כדי ליישם את שכבר נקבע. מדוע דרישתן של 51% מהאוכלוסייה להיות מיוצגות בהתאם לזכותן החוקית נהפכה ללא ראויה?



חשיבות מינוין של נשים אינה נובעת רק מהחובה החוקית שצומחת מהחקיקה ומהפסיקה. הגיע הזמן להכיר בתרומתן הבלתי מבוטלת של נשים באשר הן ובזכות כישוריהן וכשרונותיהן. עד אותה עת, קיים הצורך בדיון הציבורי למינוי נשים. איני יכולה לקבל את הטענה כי הדיון במינוי אשה לוועדה ציבורית "מחזיר אותנו אחורה". את זה עושה היטב המציאות, שבה נשים נעדרות דרך קבע מוועדות ציבוריות למיניהן.



הדיון והשיח שנוצרו מעלים את התחושה שמדובר במותרות, שיש דברים חשובים יותר על סדר היום מאשר מינוי של אשה אחת להרכב ועדה ציבורית. אולי הייתי יכולה להבין את התחושה הזו אם אכן היה מדובר במקרה בודד של היעדר ייצוג. ואולם לא כך הדבר, המציאות היומיומית בישראל היא אחרת. רוב רובם של המינויים ברוח זו ורוב הרכבי הוועדות הציבוריות בישראל נעדרים ייצוג נשי.



לא נוכל להשאיר את השוויון ברמה התיאורטית מבלי ליישם את העיקרון בחיי היומיום. לא מיותר לציין כי הדרישה לקיים את החקיקה והפסיקה מבקשת להשיג את ההיגיון העומד מאחורי העניין והתרומה הפוטנציאלית שיש לנשים בזירה הציבורית ושטרם הגיעה למימושה. השיח הזה אינו שיח פמיניסטי המיועד לנשים בלבד, הוא נושא חברתי הנוגע לכל אחד מאתנו. אני תקווה שנשכיל להתעמק בו לפני מינוי הרכב הועדה הבאה.



הכותבת היא נציבה ארצית לשוויון הזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת