התמיכה בעובדים הזרים פוגעת בעניים

>> בצד הפן ההומניטרי של התמיכה בשוהים הבלתי חוקיים (שב"חים), יש גם פן של אידיאולוגיה בשירות האינטרסים של המעמדות הכלכליים הגבוהים.

השב"חים דוחפים זה שנים ישראלים רבים מהמעמדות הנמוכים לתעסוקה דלה ולחיי עוני. הם מתחרים על מקומות העבודה של מעמדות אלה וגורמים לשכר נמוך ולאבטלה. כנגדם, המעמדות המבוססים המועסקים במקצועות שאינם מאוימים על ידי השב"חים, נהנים מעבודה זולה וכוח הקנייה של משכורתם עולה.



בישראל יש 217 אלף מחפשי עבודה רשומים, ולפי הערכות יש כ-200 אלף שב"חים, מהם כ-25 אלף מסתננים מאפריקה. לו היו רוב השב"חים מפונים מישראל, המחסור בעובדים היה מקפיץ בחדות את השכר. לא היה אף צורך לחוקק העלאה בשכר המינימום - השכר היה עולה מעצמו בגלל עודף הביקוש לעובדים. עם זאת, עבודות ניקיון, ארוחות במסעדות ושיפוצים היו עולים יותר. לפיכך יש רושם שהקמצנות של המעמדות האלה מקבלת עטיפה אידיאולוגית. אפשר גם להיראות יפה וגם לחסוך בהוצאות.



לפיכך מרגיזה הטענה שהישראלים אינם מוכנים לעבוד במקצועות שבהם מועסקים השב"חים. בשכר הנמוך שמשלמים לישראלים - נמוך בגלל השב"חים הלוחצים על השכר למטה - הם אינם מוכנים לעבוד. אם שכר עובדי הניקיון יוכפל או ישולש, ישראלים רבים יהיו מוכנים לעבוד. אפשר לשאול את תומכי השב"חים שתעסוקתם מובטחת מפני תחרות עמם: האם הייתם מוכנים לעבוד לו שכרכם היה מקוצץ במחצית?



באשר לצד ההומניטרי, אדם הנס על חייו מסודן למצרים הוא פליט, אך כאשר הוא עובר ממצרים לישראל הוא מחפש שיפור בתנאי חייו - ויש עשרות מיליונים כמוהו באפריקה ובעולם. מדוע שנעזור דווקא לאלה ששילמו למבריחי הגבול? מדוע, כהומניטרים טובים, לא נפתח את שערינו למסכנים האמיתיים באפריקה, אלה שאין ידם משגת את אלפי השקלים הדרושים למימון המעבר לישראל? נראה שגם להומניטריות יש גבול. הגבול הוא הכדאיות.



מבחינה כלכלית, מוטב שהמדינה תחליט אילו מהגרי עבודה כדאיים לה, במקום להשאיר את ההחלטה בידי המהגרים מפירי החוק. אוסטרליה, למשל, מושכת מהגרים רבים אך מקפידה שהם יהיו בעלי נתונים שיתרמו לכלכלתה. מוטב להחליף את השב"חים במהגרים בעלי השכלה והון אנושי גבוה שתרומתם לתוצר גבוהה, כגון רופאים, מהנדסים, עובדי תוכנה, מרצים באוניברסיטאות ועובדי פיננסים. ואולם כאשר הישראלים במקצועות אלה יאבדו את משרתם או שתנאי עבודתם יורעו, מה יקרה אז לתמיכה הציבורית בעובדים הזרים?



הכותב הוא פרופסור לפיננסים באוניברסיטת ניו יורק