זה תמיד אותו חלום

>> בחצות או קצת קודם לכן צילצל הטלפון:

"שלום, זה כהן מהעיתון?".



"כן. זה כהן מהעיתון".



"תגיד, יש לך סיאט איביזה לבנה?".



"כן".



"המספר שלה הוא .. .. ..?".



"לא. זה לא המספר שלה".



"קיבינימט, טעינו". טריקת טלפון.



יצאתי לחנייה. הסיאט הלבנה שלי עמדה ברחוב, במקום שבו החניתי אותה בערב. 20 מטר ממנה עמדה סיאט לבנה דומה, גלגליה מפונצ'רים ושריטות עמוקות לאורכה ולרוחבה, כולל על מכסה המנוע והגג. למחרת ובחודשים הבאים החניתי את המכונית שלושה רחובות מהבית. ידעתי שבפעם הבאה המשקיעים לא יטעו. הם סימנו אותי, כתב האנרגיה של "הארץ" בשנת 2000, כאויב הציבור מספר אחד.



ב-2000 הגיעה היסטריית הגז הטבעי לשיאה. ים תטיס, שבשליטת יצחק תשובה, יחד עם חברת הקידוחים האמריקאית סמידן, קדחו את נועה, את מרי 1 ואת מרי 2, וישראמקו קדחה את אור. בכל הקידוחים האלה ובכמה נוספים התגלה גז בכמויות מסחריות, למעט באור - שלא היה די בגז שנמצא בו כדי להשקיע במערך הפקה ובצנרת הולכה.



באותם ימים כולם דיברו על "שכבת המטרה", על "מבחני ההפקה" ועל "מבנה החללים בסלע הפורוזי". זאת היתה תקופה שכל משקיע היה גיאולוג. מאסדות הקידוח זרם מידע יומיומי על המצב בקידוח: הלחץ, החום, אם יש סימני גז, אם יש מים בקידוח ומה מצב המקדח. ההתרגשות של המשקיעים היתה מגיעה לשיאה במבחני ההפקה, שנמשכו בדרך כלל כמה ימים. אלה המבחנים שקבעו אם המשקיעים הפסידו את השקעתם עד השקל האחרון, או עשו את המכה.



במבחן הפקה מיישמים טכניקה של הזרמת אוויר בלחץ גבוה לחור הקידוח, ואם יש גז בשכבת המטרה הוא נפלט החוצה דרך צינור הקידוח והקודחים מציתים אותו ללפיד אש, הנצפה למרחקים. בעבור המשקיעים, לפיד זה הוא הסנה הבוער החדש. אלא שהלפיד יכול לבעור, וזה עדיין לא אומר הרבה על הסיכוי שהגז בקידוח הוא מסחרי ועל היכולת להכריז על "תגלית".



כדי להבין טוב יותר את מה שהתרחש באותם ימים, כשישראל נהפכה בעיני המשקיעים למעצמת גז קטנה, צריך לדעת מי הם המשקיעים במניות חברות החיפושים, או לפחות חלק מהם. המאפיין העיקרי של המשקיע בגז הוא שמדובר באישיות של מהמר. השקעה בקידוח נפט וגז היא סוג של הימור, אולי בדרגה אחת פחות מהימור על זכייה בלוטו או בטוטו ובכל סוג אחר של קזינו.



כדי לדעת אם ההימור הצליח או לא, פעלו המשקיעים כדי לקבל מידע לפני פרסום התוצאות של מבחני ההפקה - ואז לדעת אם לקנות או למכור. הברומטר היה הלפיד: אם רואים לפיד, כדאי לקנות מהר לפני שהשותפות מדווחת לבורסה; אם אין לפיד, כדאי למכור.



ערב אחד הזמין אותי אחד המשקיעים לעלות אתו לגג של בניין רב קומות באשקלון, שם הציב על חצובה משקפת רבת עוצמה שכוונה לאסדת הקידוח, בתנאי שאשמור על סודיות. הלילה, אמר לי האיש - שיפוצניק שהתמחה בתריסי אלומיניום - צריכות להתקבל תוצאות במבחנים. איך ידע? האיש שלו על האסדה דיווח לו. ברשותו של המשקיע היה מכשיר קשר, שמדי כמה דקות קיבל בו שיחה ממשקיע גדול ממנו, והשאלה שנידונה בין השניים היתה אם כבר רואים לפיד. בשש בבוקר התקפלנו. בלי לפיד.



באותם ימים הפכתי לאויב המשקיעים. תמיד היתה להם סיבה לכעוס: כשכתבתי שהסיכויים לתגלית מסחרית מעטים - הורדתי להם את המניה; כשכתבתי שהסיכויים טובים, ובסופו של דבר לא היתה תגלית - גרמתי להם להפסד.



הניסיון לחבל במכונית הסיאט הקטנה שלי היה רק אחת השיטות של "החבר'ה". היו גם הטרדות אינסופיות בטלפון, בעיקר נהמות ואיומים, צלצולים בדלת בשלוש בלילה וכל מיני תעלולים אחרים. נאלצתי לשנות את מספרי הטלפון שלי ולהפוך אותם לחסויים לתקופה ארוכה.



השבוע התחולל שחזור של הבהלה לגז. המשקיעים שוב נכנסו להיסטריה בעקבות הדיווח העמום של גבעות עולם על 1.5 מיליארד חביות נפט במאגר מגד, ואז נאלצו להמתין בסבלנות לדיווחים מדויקים יותר של החברה. החלום, כך נראה, הוא תמיד אותו חלום - גם בחלוף השנים.