מי מגשים לטייקונים את החלומות

>> בשבוע שעבר הציגה קבוצת אי.די.בי השקעה יוצאת דופן של שתי חברות בקבוצה, כלל ביטוח וכור, בקרן השקעות משותפת לממשלת קטאר ולמשפחת אולאיין הסעודית. כור וכלל ביטוח ישקיעו כ-250 מיליון דולר בקרן שתעניק אשראי לחברות בשווקים מתעוררים.

באי.די.בי מצפים לתשואה של 15%-17% מדי שנה מההשקעה הזאת. מדובר בתשואה גבוהה - ובעולם ההשקעות אין ארוחות חינם: אם הסיכוי גבוה - כך גם הסיכון. במקרה של כלל ביטוח מדובר בכספי מבוטחים, ולכן השקעה כזאת יכולה לעורר שאלות לגבי הסיכון, טיב ההשקעה ומידת התאמתה לכספי חיסכון פנסיוני.



אחד הטייקונים הישראלים אמר השבוע בדיון פנימי כי בכלי התקשורת יש כאלה שיאהבו את שיתוף הפעולה של דנקנר עם ערבים, אבל יותר משבתקשורת יאהבו זאת, הם שונאים את אי.די.בי, ולכן שיזמי העסקה לא יצפו לפרגון תקשורתי לעסקה. כן, זה סוג השיח שמתנהל באחרונה בקרב האליטה הכלכלית של ישראל: או שאתה אוהב אותנו, או שאתה שונא. אם אתה לא אתנו, אתה נגדנו. הכל יצרים, הכל אהבה-שנאה, הכל אישי.



מה יש לכם נגדנו?



אין ספק שיש משהו נוח בפוזיציה של "הם נגדנו". היא מסירה אחריות ופוטרת את המחזיק בה מהתייחסות עניינית לשאלות, תהיות וביקורת.



לכן, אך טבעי הוא שהם יראו ביוזמה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, יובל שטייניץ, להקים ועדה לצמצום הריכוזיות במשק, ניסיון לחסלם, לפגוע בעסקיהם ולהחליש אותם. אך טבעי שהם ירתמו לוביסטים, עורכי דין, יחצ"נים ועיתונאים כדי לשכנע אותנו שאסור לשבש את הסדר הנוכחי, ושאין צורך לבדוק ולשאול דבר.



הפרת הסדר הקיים למי שנהנים ממנו אכן יכולה להיתפש כאיום, אבל היא דומה להשקעה של קבוצת אי.די.בי במתן אשראי במדינות מתעוררות: יש בה סיכונים, אבל גם סיכויים. בטיוטת כתב המינוי של הוועדה שאמורה לטפל בבעיית הריכוזיות נכתב כי מטרותיה הן שיפור בהבטחת הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור והגנה על כספי המשקיעים בחברות ציבוריות; שיפור ושמירה על יציבות המערכת הפיננסית בכלל ומערכת הבנקאות בפרט; והגברת התחרותיות והיעילות בפעילות המשקית.



אם מישהו רואה ביעדים האלה איום על עסקיו, כוחו ומעמדו במשק, הוא כנראה נהנה מאוד מהמצב הנוכחי - אבל הוא חבר במועדון מצומצם למדי. המועדון הגדול הרבה יותר הוא זה הכולל את הצרכנים בישראל, את ציבור המשקיעים, את היזמים והעסקים הקטנים, את אנשי העסקים שאינם נמנים על העשירייה הראשונה של טייקוני ישראל, את אלה ששואפים להתפתח ולפתח כאן עסקים, ואת מי שמספק שירותים שונים כמו עריכת דין, ראיית חשבון, ייעוץ עסקי ושירותים אחרים, ואינו מחובר לפירמידות השליטה הגדולות.



בשביל כל אלה מוקמת הוועדה לצמצום הריכוזיות. אלה הגורמים שמייצרים את הצמיחה בישראל: החוסכים והמשקיעים שמספקים מקורות מימון למגזר העסקי, העסקים הקטנים, היזמים, הכוחות החדשנים והיצרנים - האנשים שמייצרים מקומות עבודה חדשים.



הרפורמות טובות גם לשחקנים הגדולים



מכחישי הריכוזיות נוהגים לפזר הרבה מאוד מסרים ומיתוסים שלא עומדים במבחן המציאות.



בניגוד לסברה שהמדינה מקלקלת ומפריעה לעשות עסקים, מתברר שכל רפורמה משמעותית סיפקה המון הזדמנויות עסקיות. למעשה, ללא הרפורמות הגדולות וההפרטות, אנשי עסקים כמו דנקנר, יצחק תשובה ולב לבייב לא היו יכולים לצמוח ולבנות אימפריות עסקיות.



משום מה, יש מי שמנסה ליצור מן משוואה מוזרה שלפיה תפקידה של הממשלה הוא רק לספק הטבות, הקלות והנחות לאנשי עסקים. ראינו זאת לפני יותר משנה בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי, כשכל הטייקונים ושלוחיהם ביקשו שהמדינה תחלץ אותם מהמשבר. זוהי כמובן תפישה שגויה ומעוותת של תפקיד הממשלה והרגולציה. יש מצבים שבהם הממשלה בהחלט יכולה וצריכה לסייע - אבל לא לפני שהיא מטפלת בבעיות כמו הגברת תחרות, הגנה על הצרכנים והמשקיעים, צמצום הפערים החברתיים והכלכליים המתרחבים, ודואגת לשוויון הזדמנויות.



גם יזם בעל מעוף זקוק לאיזונים ובלמים. לב לבייב, בעל השליטה באפריקה ישראל, הוא ההוכחה לכך. הוא אמנם העסיק מנהלים רבים ויקרים, אבל איש מהם לא הצליח לעצור את מסע הרכישות היקר שלו בנדל"ן באמריקה ובמקומות אחרים בעולם. בסופו של דבר נאלצה אפריקה ישראל לממש נכסים במיליארדי שקלים ולבצע הסדר חוב עם בנקים וגופים מוסדיים כדי למנוע את קריסתה. טיפול נכון בריכוזיות לא ימנע קריסה של חברות, אבל יצמצם את הסיכון של הקבוצות הגדולות מדי מכדי ליפול.



הזיכרון האנושי קצר מדי, ולכן חייבים לזכור באיזה מקום היו הפירמידות העסקיות הגדולות עד לפני שנה. אפריקה ישראל היתה על סף קריסה, עסקי הנדל"ן של תשובה איימו לגרור את כל קבוצת דלק לתהום (ואז נמצא גז טבעי שמשך אותו משם), החברה לישראל של משפחת עופר ערכה הסדר חוב עקב ההסתבכות של צים, ודנקנר הכניס לתוך אי.די.בי את עסקי התעופה והתיירות ההפסדיים שלו בעסקת בעלי עניין גדולה.



הם לא יודו בכך לעולם, אבל הרפורמות טובות גם לשחקנים הגדולים. הן אמנם משנות את הסדר הקיים ומחייבות היערכות כלשהי, אבל הן גם מאירות פינות אפלות ובעייתיות של סיכוני יתר וחשיפות מיותרות, ומאלצות את השוק להתארגן אחרת.



לפני שמונה שנים פעל בנק ישראל באמצעות מגבלות שונות לצמצום התלות של הקבוצות הגדולות זו בזו ובבנקים. זה גרם לפיתוח אלטרנטיבת מימון בשוק ההון, שאיפשרה לתאגידים הגדולים לגייס סכומי ענק באמצעות הנפקת אג"ח. הטייקונים הגדולים היו הנהנים הגדולים מכך.



אחד הבנקאים ואנשי העסקים הממולחים בישראל הוא צדיק בינו. אחד הדברים הראשונים שעשה לאחר שרכש את הבנק הבינלאומי, היה לחתוך קווי אשראי לאפריקה ישראל, שהיתה אז בשיא תפארתה. מדוע? כי הוא הבין שהבנק שלו, שספג הפסדים גדולים במשבר האשראי של תחילת העשור, לא יכול להרשות לעצמו תיק אשראי ריכוזי שמבוסס על חברות גדולות. פיזור האשראי לכמה לווים בינוניים וקטנים במקום לאפריקה ישראל ותאגידי ענק אחרים היה הכרחי. עברו כמה שנים והתברר שבינו לא רק צדיק, אלא גם צדק.



נ.ב.



ראובן אדלר, דירקטור חיצוני בחברת הביטוח הפניקס, הוכיח השבוע אומץ לב גדול כאשר התנגד לכך שהפניקס שבשליטת יצחק תשובה תשתתף בהנפקה של חברת אלעד, הנמצאת אף היא שליטתו. לכאורה זוהי הוכחה שהמערכות עובדות בצורה תקינה, ושיש בלמים גם על טייקון ענק וחזק כמו תשובה. אבל לצערנו אדלר הוא היוצא מן הכלל. על כל אדלר כזה, יש עשרות דירקטורים, יו"ר ועדות השקעה ונציגים, שמהווים בעיקר חותמת גומי להחלטות שמתקבלות מעליהם, מתחתם ומצדדיהם.



טיפול נכון בריכוזיות יקטין את מפלס הפחד של שומרי הסף וייתן להם את מרחב הפעולה לפעול למען האינטרס של כלל החוסכים והמשקיעים. זה תנאי הכרחי לשוק הון ומערכת כלכלית שבהם הציבור הוא זה שמספק את חסכונותיו וכספי הפנסיה שלו לחבורה מצומצמת, שמגשימה לעצמה חלומות השקעה על פני הגלובוס.