מיזם חדש בנגב: שכנות טובה בין ערבים ליהודים

>> בחדר אחד, מסביב לשולחן עגול, יושבים בדווי מהתנועה האיסלאמית, אישה צעירה מההתיישבות העובדת וראש מועצה ותיק. זו אינה הפעם הראשונה שהשלושה מתכנסים סביב השולחן. השכנות הפיסית ביניהם מחייבת אותם להיפגש, לדבר ולחשוב מדי יום על רווחת האזור.

פאיז אבו סהיבאן הוא ראש עיריית רהט, העיר הבדווית הגדולה ביותר בצפון הנגב שמאכלסת כ-50 אלף תושבים. רמת הילודה ברהט היא מהגבוהות בישראל.



העיר מכפילה את אוכלוסייתה כל 15 שנה. גם רמת האבטלה בה היא מהגבוהות בישראל - 18% מתושבי העיר מובטלים באופן רשמי, לעומת כ-7% בממוצע הארצי, והמספרים הלא רשמיים אף גבוהים בהרבה. שיעור האבטלה בקרב הנשים הוא יותר מ-60%.



ביישוב כמו רהט קשה מאוד לגבות מסים - הגיל הממוצע הוא 13, "עיר של ילדים" אומר אבו סהיבאן. בסולם הסוציו-אקונומי בישראל מדורגת רהט במדרגה הראשונה מלמטה, בעוד ששכנתה המועצה המקומית להבים נמצאת במדרג תשע הגבוה בסולם. נתון שאינו מפליא בהתחשב בעובדה שביישוב, שכולל 6,400 איש, גרים כ-140 רופאים ואחיות מבית חולים סורוקה, והשאר מנהלים בכירים במפעלים הסמוכים.



אלי לוי, ראש המועצה כבר יותר מעשור, מספר שמדובר ב"יישוב עשיר עם מועצה ענייה". הנוף הירוק שמקיף את הווילות הנאות בעזרת מערכת מים ייחודית יוצר תחושה של נווה מדבר מרהיב, שונה מאוד מהשכנה הבדווית המוזנחת. בלהבים יש מאה אחוזי גביית מסים ואין סבסוד לאף אחד מהשירותים שניתנים לתושב.



השכנה השלישית, המועצה האזורית בני שמעון, שבראשה עומדת סיגל מורן, מפוזרת על שטח עצום ומורכבת מ-13 יישובים, רובם קיבוצים ומושבים. היישובים כוללים את בית קמה, חצרים, נבטים וגם שני יישובים חדשים: שומריה שקלטה את מפוני גוש קטיף וגבעות בר. המדרג הסוציו-אקונומי של תושבי המועצה הוא 6, אך המועצה עצמה נהנית מהכנסות גבוהות מאתר ההטמנה דודאים שבשטחה והארנונה שהיא מקבלת ממפעלי האזור.



לכאורה יכלו שלושת הגופים לחיות כל אחד בתחומו, אלא שהמציאות טופחת יום יום על פניהם. רהט, היישוב העני באזור סובל מנתוני פשיעה גבוהים, שכוללים בעיקר גניבות, פריצות למכוניות ובתים, ותאונות דרכים של צעירים בדווים משתוללים. בבני שמעון מביטים בדאגה גם לעבר ההתפרסות הנדל"נית של העיר השכנה. רמת הילודה הגבוהה והדרישה לבתים בודדים נוספים המועדפים על ידי הבדווים, עלולה להגיע בקרוב אל השטחים הפתוחים השייכים לה, ומי יודע כיצד ינוכסו אלה לטובת צרכיה של השכנה.



פצצת הזמן החברתית הזו גרמה לשכנים לעשות מעשה. "אני מועצה קולטת", אומרת מורן "היום יש לנו 8,000 איש אבל בתוך עשור מספר התושבים יוכפל. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעמוד בהבטחה לאיכות חיים אמיתית. כל זמן שרהט עומדת במצבה הקשה - זה לא יקרה". גם ללוי ברור שאינו יכול עוד להישאר ספון בדלת אמותיו. "אנחנו רוצים נגב בריא לכל תושביו", הוא אומר. "לשם כך צריך לעזור לעיר הגדולה באזור לעלות על דרך המלך. כשלאנשי רהט תהיה פרנסה, החינוך יהיה טוב יותר, רמת הילודה תרד, הקשר עם יישובי האזור יתחזק וכולנו נרוויח".



כמו ראשי המועצות השכנים, גם אבו סהיבאן מודאג. הוא יודע כי לא יוכל לייצר עוד מקורות פרנסה בעצמו מעבר לאזור המלאכה הקטן והמסורתי שקיים זה מכבר, וכולל בעיקר מוסכים ומפעלים קטנים ללא יכולת התפתחות. בניגוד ללוי, הבקיא מאוד במסדרונות השלטון ומכיר היטב מהלכים ביורוקרטים, הרי שאבו סהיבאן לא יכול לשאת את פתרון הבעיה הקשה על כתפיו הדלות. לשם כך נדרש שיתוף פעולה משמעותי, ואת זה בדיוק הוא מקבל. "אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה", אומרים שלושת השכנים ומסכימים כי "רק עבודה משותפת תפתור בעיה משותפת".



"אנחנו לא רוצים פה היי-טק"



ממש בימים אלה קורם עור וגידים פרויקט עידן הנגב, אזור תעסוקה מעניין בלב המשולש רהט, להבים ובני שמעון. על 3,700 דונם של חול מדברי מסתובבים כרגע גמלים נינוחים, אך עבודות הפיתוח המואצות מבהירות כי בתוך 18-24 חודשים יעמדו פה לא מעט מפעלי תעשייה.



חלוקת העבודה ברורה: השטח שייך לבני שמעון, על ההתמודדות עם הביורוקרטיה במשרדי הממשלה מופקד לוי מלהבים ורוב הידיים העובדות במקום תהיינה של נשים בדוויות מרהט. "הן לא יוצאות המכפר - אז החלטנו שנביא את העבודה אליהן", מסביר אבו סהיבאן, ומורן מוסיפה שלצורך הכשרת כוח העבודה יוקם במקום קמפוס טכנולוגי לשירות מפעלי המקום ובכלל, שיסייע ליזמים להכשיר כוח אדם. "אנחנו לא רוצים פה היי-טק", מצהיר לוי כשהוא נשאל מדוע יועד האזור לתעשיית לואו-טק נקייה. "אנחנו רוצים הרבה מפעלים בינוניים וכמה מפעלי עוגן שיספקו תשובה תעסוקתית לאבטלת הבדווים באזור. יש מספיק היי-טק במקומות אחרים".



מי הם היזמים?



מורן: "עוד לא התחלנו לשווק, אבל כבר פנו אלינו 200 יזמים, ובהם יהודים, בדווים, פלסטינאים, חרדים, תעשיינים מקומיים ובעלי מפעלים שרוצים להעתיק אותם מהצפון. אין לנו כוונה להתחרות עם תעשיות דרומיות קיימות, אלא אם הם מחפשים מקום שאליו יוכלו להתרחב. כל הפונים עברו תהליכי מיון והיום הם עומדים לקראת קבלת האישורים הסופיים ותחילת הבנייה. אנחנו מקווים שיבואו עוד יזמים רבים כי השטח גדול".



למה ליזמים כדאי לבוא דווקא לפה?



לוי: "בגלל הנגישות לכביש 6, אם רוצים לשנע למרכז וצפונה. בגלל הקרבה לרכבת, לנמל אשדוד, לעזה ולגדה. בגלל שזה אזור שצפוי לפרוח עוד יותר בזכות מעבר הצבא לנגב, ובגלל שזה אזור מתוכנן, נקי ויפה שיציע שטחים במחירים נמוכים מבמרכז עם הרבה מאוד כוח עבודה נאמן. יתרון נוסף הוא שהמינהלת לא משאירה את היזמים לבד. היא עוזרת להם לעבור את נבכי הביורוקרטיה הישראלית ומפשטת עבורם את התהליכים המורכבים".



אתם קוראים למקום אזור תעסוקה ולא אזור תעשייה



מורן: "נכון, מכיוון שמדובר במקום שיציע כמה פתרונות תעסוקתיים. חלק נכבד מהאזור יתפסו מפעלי תעשייה, אבל יהיו פה גם שטחי מסחר גדולים, קמפוס חינוכי שבו יעבדו אנשים,, ואולי בעתיד תיבנה פה גם שלוחה נוספת של בית החולים סורוקה שתספק עוד עבודה. זה פתרון תעסוקה אזורי כולל".



מה יהיה אם תושבי האזור לא ירצו לבוא לעבוד?



סהיבאן: "זה לא יכול לקרות. אנשים מחכים מאוד לעידן הנגב. לדעתי יקרה משהו הפוך: על כל מקום יילחמו לא מעט עובדים".



חלוקת רווחים בלתי שגרתית



שמו של אזור התעסוקה מסמל דו-משמעות כמו גם נחישות גדולה: עידן הנגב פירושו זמן הנגב, אך גם ראשי תיבות של המלים: ערבים יהודים דווקא נצליח. שיתוף הפעולה אליו מחויבים אנשי הרשויות מתבטא גם בחלוקת הרווחים, שעלולה ליצור יותר מסתם הרמת גבה. בעוד ראשי יישובים אחרים קורעים זה את בשרו של השני במאבק על חלוקת הרווחים העתידית מהכנסות הארנונה שישלמו המפעלים, דווקא בעידן הנגב ברור למשתתפים מי יקבל את רוב הרווח.



אחרי שנה של דיונים הוחלט כי 44% ממניות האזור, שרווחיו בעוד עשר שנים צפויים להגיע ל-70 מליון שקל, יוקצו לרהט. בני שמעון, בעלי השטח וחלק פעיל במנהלת, הם בעלי 39% מהמניות וללהבים נותרו 17% מהמניות. הוויתור על מיליונים רבים לאורך שנים, אינו תמוה בעיני המשתתפים.



"אנחנו מסתכלים על הנושא לא דרך האינטרס הכלכלי הצר", אומרת מורן. "מבחינתנו חיזוקה של רהט היא משימה חשובה ביותר לעתידו של הנגב. נכון, יכולנו להרוויח יותר, אבל אנחנו מוכנים לוותר למען האינטרס הרחב כדי שיהיו לכולנו חיים טובים יותר בנגב".



yazam@themarker.com



שלושה דורות של טוחני קמח מגיעים לנגב



>> ינון פרסיקו הוא דור שלישי למשפחת טוחני קמח, שכיום מחזיקה בתחנת קמח בינונית בעפולה, המייצרת כ-2,000 טונות קמח בחודש. יותר מ-70% מהקמח נמכר בעזה, בגדה ובשנתיים האחרונות גם לבדווים בנגב בעזרת מפיץ מקומי.



"מדובר בשוק תנודתי מאוד ותלוי מחיר", מספר פרסיקו. "הבדווים פה הם לקוחות יציבים ונאמנים".



ההיכרות עם אוכלוסיית האזור והחשיפה לאזור התעסוקה החדש, גרמה למשפחה להחליט על הקמת תחנה נוספת בהשקעה של 5 מיליון דולר דווקא בנגב. "קודם כל נהיה קרובים ללקוחות שלנו, ובעזרת כביש שש שמגיע עד לכאן נוכל להמשיך למכור גם בצפון", מסביר פרסיקו. "העובדה שמדינת ישראל יורדת דרומה הופכת את האזור להזדמנות עסקית ובמקביל יש פה גם מרכיב של ציונות - הגשמת חזונו של בן גוריון גם היא אחד השיקולים".



לכמה עובדים תזדקקו ואיך תכשירו אותם?



"נזדקק ל-20-30 עובדים, כמו בתחנה בעפולה ונכשיר אותם תוך כדי עבודה. אנחנו מצפים מאוד לתחילת הבנייה פה. סבא שלי, בן 88, בנה כבר כמה תחנות מיניאטוריות בנגב שעובדות נפלא. הוא התומך הגדול של ההתרחבות לכאן".



"סוף סוף יהיה לנו מפעל סגור ונקי"



>> פרג' אבו פריח מרהט הוא בעליו הגאה של דיוקים 2000, מפעל לקירוי ברזנטים, הצללות וכיסויים לרכבי הובלה. בעזרת הפטנט שהמציא, אף נהג משאית לא צריך לטפס על מטען המשאית כדי לכסות אותו, מכיוון שהכיסוי שלו הוא אוטומטי. כיום הוא שולט על כ-80% משוק הכיסוי למשאיות בישראל ומעסיק כ-20 עובדים.



"ברהט הכל קטן, אין תנאי תברואה, תנאי העבודה קשים ואין לאן להתרחב", מספר אבו פריח. "אני תמיד חושב חמש שנים קדימה וברור לי שקפיצת הדרך שלנו תהיה בהשקעה של 3-4 מיליון שקל בהקמת מפעל בעידן הנגב.



"אזור התעסוקה הזה הוא מבחינתי מהפכה עסקית שאני מחכה לה כבר הרבה שנים. סוף סוף יהיה לנו מפעל גדול, סגור ונקי, עם פס ייצור ומערכות מסודרות".



תכפיל את מספר העובדים?



"כל יום דופקים לי בדלת אנשים שמחפשים עבודה, והנשים הבדוויות גם חזקות מאוד בתפירה שאנחנו זקוקים לה בחלק מהמוצרים".



מתי תעבור לעידן הנגב?



אני מקווה שבתוך שנה וחצי יעמוד המפעל החדש במקום, ואוכל למלא את הביקוש הגדול שאני לא יכול ספק עכשיו".