וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בעולם המערבי אין ממש פערים חברתיים

ערן בר טל

22.8.2010 / 9:05

הרגלי הצריכה בעולם משתנים, הצרכנים משתנים, העולם משתנה, אבל קבלני העוני ממשיכים לטעון את אותן טענות נבובות על הפערים החברתיים. ערן בר טל על פערים צרחניים

נראה שמספר הכתבות הדמגוגיות על פערים חברתיים מצטמצם, לפחות במדיה הטלוויזיונית. בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, ניתן היה להשיג ביתר קלות סרטונים מוחשיים מאוד על קשישים ללא חימום בחורף, על משפחות עם מקרר ריק (למרות שמספר מצולמים שסבלו מעודף משקל והתעקשו לא לוותר על הסיגריה מתוצרת חוץ איימו לפגוע במסר) ועל ילדים שסיפרו על התפריט הדל לו הם זוכים.

ברור שגם כיום העוני לא חוסל ויש עדיין קשישים, מבוגרים, מתבגרים וילדים שסובלים ממצוקה כלכלית, אך העוני לובש בעולם המערבי צורה חדשה, למרות שכלי המדידה שלו לא התעדכנו ומומחים מסוימים מתעקשים להשתמש במודלים שלמדו פעם. אז מה אם הם לא עובדים.

מה לעשות שפעם, עד לפני כעשור, פערים כלכליים (המכונים, לא תמיד בצדק, פערים חברתיים) נראו אחרת לגמרי. בילדותי, ניתן היה להבחין בנקל בין ילדים שנועלים נעליים תוצרת הארץ לבין מעט ילדים שנעלו "אדידס". בין ילדים שלבשו מכנס ג'ינס אמיתי, "ליוויס", לבין יתר הילדים פשוטי העם. בקרב המבוגרים העניין היה פשוט הרבה יותר.

רובם לא הקשו על החיים והתלבשו ברשלנות מופגנת באריגים תוצרת ארצנו (אתא) ובנעלי "המגפר". איך לא שמנו לב לכך שעם השנים נעשה בלתי אפשרי להבחין בין "בני המלך" לבני "העניים" – בארץ ובעולם. נכון שאם נעקוב אחרי האנשים עד לפתח מכוניתם, או טוב יותר עד פתח ביתם, יהיה לנו קל יותר להבחין ביניהם, אבל סתם כך ברחוב? כבר אי אפשר לדעת.

ולא מדובר רק בארץ. אם חשבתם להיכנס לבניין משרדים יוקרתי במרכז מנהטן ולהשקיף על שועי העולם, גם שם נכונה לכם אכזבה. השומר בכניסה לבוש חליפה שלא הייתם מתביישים בה, ווורן באפט, כמו ביל גייטס, לובשים חליפה של מעצבת שהם גילו במתפרה בסין.

כיום, אחרי שהם חשפו שהם לובשים את חליפותיה, הן כבר לא זולות יותר, אך הם עצמם הצהירו שהמחיר פיתה אותם! הם, שיכולים כנראה לרכוש את כל מפעלי החליפות בעולם, מחפשים דיל של חליפה במחיר טוב ולא קונים חליפות של "הוגו בוס", או של מעצב על אחר.

הכול באלף שקל

כשהייתי בארה"ב לפני כחמש שנים צפיתי בתוכנית כלכלית בטלוויזיה על ארגונים אנטי-צרכניים. אותם ארגונים הם למעשה רשת חברתית של אזרחים מכל השכבות הכלכליות בארה"ב שמחליפים מידע ורעיונות על חסכנות, ומחליפים ביניהם גם ריהוט משומש, בגדים ואפילו כלי בית. הכתבה הזו הייתה הזויה, במיוחד על רקע הצרחנות הצרכנית שם: היסטריית הקניות שהורגשה באוויר ונראית בקניונים העצומים. האמריקנים, שרבים מהם סובלים מעודף משקל קיצוני, נראו כאוכלים מכל הבא ליד.

אלא שעם השנים הכתבות הללו הפכו למשעממות וכל אותם סיפורים צרכניים על אנשים שנראו כמו חברי כת, הפכו להיות הנורמה, כך מדווח בכתבת השער של גיליון "בלומברג ביזניסוויק" מתחילת חודש אוגוסט. זה הפך להיות נורמה עם פרוץ המשבר האחרון, אך כיום אנשים קונים פחות, ופחות מותגי יוקרה, לא רק מסיבות כלכליות.

נראה שגל הצרכנות הבהמית מיצה את עצמו וסין עזרה לנו לחשוף את הריקנות שבמותגי היוקרה. רציתם שעון יוקרה בעשרות אלפי דולרים? הרי רובנו לא יודעים להבחין בין אותו שעון, לבין החיקוי הנפלא שלו הנמכר בדולרים בודדים ברחובות תאילנד.

מי שעיניו בראשו שם לב שהפערים בעולם המודרני פשטו לחלוטין את צורותיהם הישנות ולובשים צורה חדשה. בימי הביניים העשירים הצטיירו, תרתי-משמע, כשמנמנים ורודי לחיים. כיום העשירים הם אלה המצליחים לשכור שירותים של דיאטנים, פסיכולוגים ומדריכי כושר שימנעו מהם לצרוך עודפי מזון ויכריחו אותם להזיז את עצמם יותר מהדרוש.

אז כיצד באים כיום לידי ביטוי הפערים החברתיים? בנוחות? ובכן, גם כאן התשובה מורכבת יותר מבעבר. פעם מדדו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את שיעור בתי האב שהחזיקו במקרר, במכונת כביסה, בתנור אפיה ובמכשיר טלוויזיה. כיום אפילו שיעור בתי האב המחזיקים במדיח כלים, מכשיר טלפון נייד, מזגן ו"פלי סטישן" לילד, לא מרמז דבר על הרמה הכלכלית. את כל אחד מהמכשירים הללו ניתן לרכוש באלף שקל ופחות מכך.

ניצחון החופש

זה המקום להזכיר את המניפסט הקומוניסטי שחזה שבאמריקה העשירים יאכלו את העניים לארוחת הבוקר. ש"העניים" ינוצלו על-ידי העשירים ויהיו להם לעבדים, ועוד שלל תסריטי אימה. אלא שבפועל מדינות ריכוזיות הפכו להיות אימת הפועל ומדינות רווחה הן מדינות החופש בקורלציה מדהימה.

תשאלו את מנהיגי "הארגונים החברתיים" מהן המסקנות שלהם מהתהליך הזה, והם מייד ישלפו לכם נתונים על עניים מרודים שאין להם מה לאכול, ויש כאלה. אלא שבצפון קוריאה, בקובה, בוונצואלה, באפריקה, בסוריה ובמדינות רבות בעולם, בהן רמת החופש הכלכלי דומה לשאיפות הורודות שלהם, יש רעב! רעב שהודבר באופן קטגורי רק במדינות המערב. החופש הכלכלי נמדד באופן הבסיסי ביותר ביחס בין התוצר לבין ההוצאה הציבורית – ככל שהיחס הזה קטן יותר, כך רמת החופש גדולה יותר. לכן, מי שדורש להגדיל את ההוצאה הציבורית, ללא קשר לתוצר, לא דורש בשלומנו ובדרך-כלל, במקרה, ניזון מהקופה הציבורית.

ניצחון החופש, הכלכלי במקרה הזה, הוא כמובן לא המסקנה היחידה מהמגמה הצרכנית החדשה המסתמנת בעולם. אפשר להשתומם מהתיאבון הגדול למותגים ולצריכה בכלל שתוקף את הסינים וההודים. אפשר להשתומם על כך שסין הפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, אחרי שעקפה את יפן, ועל כך שכנראה שכדי לצמוח צריך למעשה לצרוך יותר. היפנים שעובדים יותר מכל עובד בעולם וחוסכים באדיקות לא הצליחו לשמור על יתרונם מול הסינים שמגלים את "החיים הטובים" כמשמעותם האמריקנית המסורתית. אבל אולי המסקנה מכך שונה – אולי הצריכה חשובה פחות מהמוטיבציה להרוויח יותר. הצריכה היא הפיתוי לעבוד יותר ולהרוויח.

ייתכן שהמובן מאליו הוא הסכנה הגדולה של המערב. ילד שלא חושש מכך שלא יהיה לו אוכל, או קורת גג, אין לו הרעב הדרוש ליצירה גדולה. מיליונרים גדולים בעולם, כמו יצחק תשובה, רצו להבטיח לעצמם ביטחון כלכלי, צרכים בסיסיים, ומצאו עצמם בראש הפירמידה. נראה שבאירופה, השפע של הדורות הקודמים סימא את הדור החדש שלא רוצה הרבה יותר מלגור בדירה של סבתא ולשתות בירה בפאב השכונתי בחמש בערב. הדור הזה עלול להתחבר יפה לרטוריקה הסוציאליסטית וליפול בקסמי השוויון בתוצאה, אבל ככה לא בונים כלכלה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully