לא תמיד משתלם לעקוב אחרי המומחים

בשבוע שעבר הוכתה קהילת ניהול הכסף בוול סטריט - שרבים מבניה הם יהודים - בתדהמה. חברת ההשקעות של אוניברסיטת הרווארד מכרה את אחזקותיה במניות ישראליות.

הסיפור החל בדיווח שגרתי: החברה - גוף השקעות בעל מוניטין של תחכום פיננסי ותשואות היסטוריות מזהירות, שמנהל עשרות מיליארדי דולרים - פירסמה את מצבת הנכסים לרבעון השני. חדי עין שמו לב כי בעוד ברבעון הראשון של השנה היו להרווארד עשרות מיליוני דולרים במניות ישראליות, כל הפוזיציות האלה נעלמו ברבעון השני.

וכאילו כדי להרגיז פתחו אנשי הרווארד פוזיציה אחרת, דווקא במניות טורקיות. בין ההשקעות במניות ישראליות שחוסלו היו פוזיציות של 30 מיליון דולר במניות טבע, וכמה מיליוני דולרים בצ'ק פוינט ובסלקום.

מכאן הדרך לדרמה היתה קצרה. האם המניע למכירה היה פוליטי? האם הוא קשור למשט הטורקי? גופים פרו-פלסטיניים קפצו מיד על המציאה וצבעו אותה בגוון מדיני. תסריט כזה אינו בלתי אפשרי, לאחר שב-2002 כבר חתמו 39 פרופסורים בהרווארד על עצומה שקראה לחדול מהשקעות בישראל.

בהרווארד לא איחרו להגיב. הסיבה האמיתית למכירת המניות הישראלית, על פי דובר האוניברסיטה, היא העובדה שישראל חדלה להיות שוק מתפתח ומוגדרת עתה כשוק מפותח. לכן הוסרו המניות הישראליות מההקצאה לשווקים מתפתחים. בהרווארד אף טענו כי האוניברסיטה עדיין מחזיקה במניות ישראלית, אך אלה נמצאות בתיקים המנוהלים עבורה בידי חברות השקעה חיצוניות, ולכן הפירוט שלהן לא מופיע בדו"חות.

מכיוון שאין סיבה לערער על אמינות ההסבר של הרווארד, אפשר לסכם את הדרמה בשתי מלים: אין סיפור. אוניברסיטאות אמריקאיות לא קיבלו החלטה למכור מניות ישראליות. במקביל, התאמות של השוק העולמי לשינוי הסיווג של ישראל כשוק מפותח הושלמו כבר לפני כמה חודשים. אין סיבה לדאגה: אין גל של מכירת מניות על ידי משקיעים זרים - לא מסיבות פוליטיות, ולא מסיבות טכניות.

מכירת המניות הישראליות לא התגלתה במקרה. בארה"ב, וסביר להניח שגם בישראל, ישנם גופים שעוקבים אחר בחירת ההשקעות של גופים אחרים - ובעיקר אחר חברות השקעות גדולות, קרנות גידור וכל מי שיש לו מוניטין של אשף פיננסי. כולם רוצים לדעת מה ג'ורג' סורוס, וורן באפט והנרי פולסון קונים ומה הם מוכרים.

בסופו של דבר זה טבעי. מי לא רוצה לדעת מה יש בתיק ההשקעות של האנשים המנוסים ביותר ושל אלה שחשופים למידע העדכני ביותר? מי לא היה שמח לדעת אילו הוראות נתנו הבוקר יצחק תשובה, פסגות, בנק הפועלים, שר האוצר יובל שטייניץ, נוחי דנקנר או הגיאולוג הראשי של שותפות הנפט רציו לבורסה? המידע הזה כמובן לא זמין. חלקם מהאנשים האלה לא מחויבים בדיווח, ואלה שחייבים, משחררים את הדיווחים לאחר חודשים רבים.

בישראל מעודכנת רשימת הנכסים של קופות הגמל לסוף הרבעון הראשון, כלומר בפיגור של חמישה חודשים. בארה"ב מדווחים גופי השקעה מהר יותר: החוק מחייב אותם לפרסם את פירוט האחזקות בתוך 45 יום מסוף הרבעון, בדיווח המכונה F13, שאותו אפשר למצוא באינטרנט.

כך, אפשר לראות שהמומחים מהרווארד משקיעים בעיקר במניות של מדינות מתפתחות - בדרך כלל באמצעות מדדים. האחזקות הגדולות הן במניות בסין ובברזיל, ואחריהן ברשימה מופיעות דרום קוריאה, דרום אפריקה, הודו ורוסיה.

ג'ורג' סורוס, לעומת זאת, מחזיק כמות עצומה של זהב, ומצד שני הוא הקטין את אחזקותיו במניות אמריקאיות. כוכבי השקעות אחרים המנהלים עשרות מיליארדי דולרים כל אחד - סטיב כהן, אריק מינדיץ', קארל איקהן, דיוויד איינהורן וג'ף ויניק - רכשו כמויות גדולות של מניות שקשורות לתחום קידוחי הנפט. בשוק מעריכים שהם זינקו על המניות לאחר שמחירן צלל בעקבות משבר דליפת הנפט במפרץ מקסיקו וקריסת מניית BP, מתוך הערכה שהמשבר יחלוף והמניות יתאוששו.

ואולם מי שעוסק בספורט הפיננסי "עקוב אחר המומחה" צריך להיזהר. ראשית, הדו"חות מפורסמים בפיגור, והמומחים יודעים שהפרסום עשוי להשפיע על השוק. איש לא מבטיח שהם לא ממתינים לראות אם הפרסום גורם לנייר ערך לעלות - ואז מוכרים אותו. שנית, המידע לא מלא. החוק האמריקאי מחייב פרסום של אחזקות בניירות ערך אמריקאיים, אבל לא בניירות ערך זרים, סחורות, אופציות ונכסים רבים אחרים. מנהל קרן יכול בקלות ליצור תמונה של אחזקה בנכס מסוים, בעוד שלמעשה הוא מהמר נגדו.

ושלישית, איש לא מבטיח שהכוכבים שזכו לתהילה על בסיס רווחי העבר, יצליחו בהימורים שלהם גם בעתיד. זה כמו לגשת לבחינה ולהעתיק את מה שכותב הנבחן שלידך: אתה לא יודע בדיוק מה הוא כותב, אתה לא יודע אם התשובות שלו נכונות, ואתה לא יודע אם הוא מנסה להטעות אותך.