לשלם 300 מיליון שקל בלי לדעת על מה

>> ניתן לשער שאחד הדברים השנואים על מנהלי קרנות השקעה פרטיות, כמו ישי דוידי, זהבית כהן או אריאל הלפרין, הוא לקבל שיחת טלפון מעיתונאי שמבשר להם כי דו"חות הקרן הגיעו לידיו, ובכוונתו לפרסמם בעיתון. מדובר בדו"חות שאינם מגיעים לציבור, אך נשלחים למשקיעים בקרן ולמנהלי ההשקעות בגופים מוסדיים שהשקיעו בקרן.

אחת השאלות שמנהלי קרנות השקעה פרטיות נוהגים לשאול את העיתונאי היא "למה אתה צריך לפרסם את הדו"חות?" התשובה היא שהמשקיעים האמיתיים בקרנות ההשקעה הפרטיות אינם המוסדיים - כלומר, בתי ההשקעות או חברות הביטוח. הם אמנם מקבלים את ההחלטות לגבי הכסף, אבל אין זה כספם. המשקיעים האמיתיים הם העמיתים בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה, והם אלה שמשלמים את דמי הניהול המוערכים ב-300 מיליון שקל בשנה.



דווקא המשקיעים האמיתיים אינם מקבלים מידע על הנעשה בכספם. הדו"חות מגיעים למנהלים המוסדיים, שמתבקשים לשמור על סודיות. העמיתים אמנם רואים את שמות הקרנות שבהן הם מושקעים, אבל אינם רואים מה הם ביצועי הקרן, באילו חברות השקיעה הקרן ומהי מדינות התגמול למנהליה.



סכומי הכסף המושקעים בקרנות השקעה פרטיות אינם נמוכים. לפי תחקיר themarker מסוף 2009, באותה שנה נוהלו בקרנות ההשקעה הפרטיות 14 מיליארד שקל - ומרבית הסכום הגיעה מכספי עמיתים. חוסר השקיפות לגבי הדרך שבה מושקעים אותם מיליארדי שקלים, יכול להוביל למצבים שבהם כספי העמיתים מנוצלים באופן בלתי-ראוי. מנהל השקעות בכיר אמר אתמול ל-themarker כי הפתרון הוא לחייב את המוסדיים לפרסם נתונים על הקרן, הכוללים פירוט לגבי כמה השקעות בוצעו ובאילו ענפים - וכמו כן פירוט לגבי תשואות, דמי ניהול ועוד.



בעיה נוספת שעל המשקיעים המוסדיים לפתור נוגעת לדו"חות של הקרנות. מדובר בדו"חות שאינם אחידים וללא כל סטנדרטים. לפעמים המשקיעים המוסדיים משקיעים את הכסף, אבל אינם יודעים מה בדיוק עשו איתו, שכן הקרן שומרת מהם נתונים אלה. מי שצריך לתת מענה לסוגיה זו הוא הממונה על שוק ההון והביטוח, עודד שריג. עליו לדאוג לשקיפות רבה יותר כלפי העמיתים.