מפעלי הטקסטיל חוזרים הביתה

כדי לאתר שינוי במגמות עולמיות, יש לחפש סימנים קטנים המאותתים על שינוי. מי שמסתובב באחרונה בדרום תל אביב, למשל, נוכח כנראה בסימנים כאלה.

יבואני הבדים, שבאחרונה נחשבו לשרידים מימי הביניים ולא רלוונטיים למאה ה-21, עם מיקור החוץ של ייצור טקסטיל והלבשה לסין ובטורקיה, מלאים בעבודה. כמות הבדים המיובאים גדלה בהיקפים אדירים, ובין הקונים המסתובבים בחנויות ניתן למצוא קניינים של רשתות גדולות כמו קסטרו, שעד לאחרונה הדירו רגליהם מהאזור. מקורות בתחום מדברים על מגמה גוברת והולכת של נכונות תעשיות הטקסטיל וההלבשה לחזור לייצור בישראל, תוך ירידה הדרגתית בייצור במדינות חוץ, כמו סין.

מגמה זו כנראה תגבר ותלך, ויש לצפות שעוד ועוד תעשיות לואו-טק יצטרפו אליהן. יש כמה סיבות למגמה זו. החשובה ביותר היא התייקרות העבודה בסין. תקופת ה"יום עבודה ב-5 דולרים" כנראה נעלמת. העובדים בסין מתאגדים ודורשים העלאת שכר לרמה המאפשרת להם קיום בכבוד. רבים לא רוצים יותר לגור שמונה בחדר, אלא רוצים לשכור דירות בעיר, להביא את משפחותיהם מהכפרים, לעבוד פחות שעות ולהפסיק להיות חמורי עבודה של העולם כולו.

משמעות צמצום הילודה בסין היא שמאגר כוח האדם של כפריים צעירים המוכנים לעבוד בפרוטות מידלדל והולך. בעלי בתי החרושת מתחילים להתחרות על כוח האדם - והשכר ועלות העבודה עולים בהתאם. תוסיפו לזאת את התייקרות המטבע הסיני והנה סיבה לחוש שהייצור בסין נהפך לפחות ופחות כלכלי.

גם ההובלה הימית אינה זולה כמו פעם. כאשר החליטו היצרנים הישראלים לפעול בסין בהיקפים משמעותיים, היו מחירי התובלה הימית בשפל רב-שנתי. זאת, לאור ההיצעים הגבוהים של נפחי הובלה הימית ורמת ביקושים נמוכה להובלה ימית בינלאומית, עקב משברים כלכליים בינלאומיים. כיום המצב מתהפך, ולאט-לאט המחירים מאמירים.

המשט לחוף עזה ומלחמתו של ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בישראל, הביאו יזמים רבים למסקנה כי מסוכן לסמוך בטווח הארוך גם על טורקיה כמקום ייצור זול וקרוב.

יבואנים מצמצמים כיום את היבוא מטורקיה או מפסיקים אותו לחלוטין, מחשש שסחורה ישראלית תישרף, תוחרם או תיעלם בעודה נמצאת בטורקיה. רבים מהיבואנים והקניינים החלו אפילו לחשוש לחייהם ומודים שכיום זה לא כיף גדול להסתובב בטורקיה במרכזי הייצור והמסחר.

לבסוף, רשתות ויצרנים רבים הפנימו סוף-סוף את לקח האופנה הזריזה של רשת זארה, שמשמעותו הוא שהרווח אינו טמון בייצור זול, אלא בעלויות נמוכות כוללות ובמכירות גבוהות. הצרכן כבר לא מוכן לחכות עד סוף העונה כדי לקנות מוצרי אופנה, הוא רוצה הכל עכשיו ובזול.

אין טעם לרשת קמעונית לקנות כמויות גדולות מיצרן כלשהו בסין, לייבא מכולות מסין, לממן אחזקת מלאים ואז לראות שהגזרה, הצבע או העיצוב לא מתאימים ולזרוק את כל הכסף לפח. עדיף לייצר קצת, לראות מה תופס ומה לא, ואז להגביר את הייצור של הפריטים המוצלחים ולהפסיק ייצור פריטים שאינם מתקבלים בשוק. שיטת עבודה זו מחייבת קשר קצר וישיר בין החנות למרכז הייצור, אספקה מהירה וללא ביורוקרטיה מיותרת של העברות במכס, העמסה ופירוק מאוניות. לכן זארה מרכזת את רוב ייצורה בביתה בספרד.

הבנת נקודה זו נותנת פרמיה נוספת ליצרן המקומי, שיכול להרחיב או לצמצם ייצור בהתראה קצרה, לא דורש התחייבויות גדולות מראש ולא מחייב מימון מלאים שישכבו במחסני הרשת ללא דורש.

*הכותב הוא פרופסור בבית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל