מאגרנט עד טירקל: המציאות העגומה של ועדות החקירה בישראל

דיון רציני - לא מסיבת עיתונאים



אחד האלמנטים החשובים ביותר בפעילותה של ועדת חקירה הוא העבודה מול התקשורת. "אם הצדק נעשה והוא לא נראה, לוועדת החקירה יש בעיה. השאלה היא איזה תפקיד משחקת התקשורת בוועדות האלה", אומר ד"ר יריב בן-אליעזר, מרצה לתקשורת מהמרכז הבינתחומי. "יש אצלנו תאווה להוציא להורג, וזה נעשה באמצעות ועדת חקירה. התקשורת, כחלק מהתרבות הישראלית, מלבה את התחושה הזו. התקשורת לא מדווחת על הוועדה, היא מסקרת אותה כמו משחק ספורט, זה נשמע בערך כך: ?ראית איזה סבסוב נתן (עו"ד) כספי לפני שהוא קלע סל?' - וזאת מתוך אג'נדה של רייטינג. מה שקורה הוא שלטווח ארוך אנשים לא זוכרים מה בעצם החליטה הוועדה".



אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בהקשר זה - הנוגעת גם לביקורת שמעלה בן-אליעזר - היא סוגיית הפומביות: כלומר, באיזו מידה יהיו הדיונים פומביים, ואם הפומביות עוזרת או מזיקה לבירור האמת. ועדת בדיקה ממשלתית יכולה להפעיל שיקול דעת עצמאי בנוגע לפומביות הדיונים, ובוודאי בנוגע לעזרים האלקטרוניים. ועדת וינוגרד, למשל, ספגה ביקורת על כך שדיוניה היו סגורים וחסויים - אף שהדבר נבע בחלקו מסודיותם של הנושאים שנדונו בה. עדויות של בכירים פורסמו במהלך עבודתה של הוועדה רק לאחר עתירה לבג"צ של ח"כ דאז, זהבה גלאון (מרצ). עם זאת, לדברי גורם המקורב לוועדה, דיונים סגורים היו הדרך היחידה שבה אפשר היה לעסוק בסוגיה באופן מעמיק ורציני.



"תראה מה קורה עם ועדת טירקל, אי אפשר לנהל דיון אמיתי בדלתיים פתוחות", אומר אותו גורם. "כל בכיר מגיע עם 20 יועצים ועוד עשרה עורכי דין בכירים. הכל זה ספינים, אפילו לא מתוחכמים. גם בווינוגרד היו ספינים של גורמים מטעם, אבל שם היו לפחות ספינים מתוחכמים. בטירקל זה הכול יחסי ציבור". פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד, מצדד בגישה זו. לדעתו, עדות פומבית אולי עונה על זכות הציבור לדעת, אך פוגעת בגילוי האמת.



אלי שקד, דובר ועדת וינוגרד: "לאורך הדרך התקשורת באה אל הוועדה בטענות שהיא פוגעת בזכות הציבור לדעת. ההיפך היה הנכון. הדו"ח המעמיק והמקיף שהחברים חיברו הוכיח את המחויבות שלהם לציבור שנלחם על הקמת הוועדה", הוא אומר.



שיטת התנהלות שונה באה לידי ביטוי במקרה של ועדת אור, שהחליטה לנקוט בגישה הפתוחה ביותר והתירה הצבת מצלמה באופן קבוע. ועדת טירקל בחרה בדרך האמצע: היא לא איפשרה הכנסת מצלמות, אך עיתונאים נכחו בדיון ויצאו ממנו כדי לדווח. במתכונת כזו, האירוע שבו ספג השוטר גיא רייף אגרוף במהלך עדותו בוועדת אור מקרובי משפחה של אחד ההרוגים במהומות אוקטובר, כלל לא היה מצולם, דבר שהיה מפחית בהרבה מחשיבותו.



"אני לא יודע אם זה נובע מהנחיה של דובר ועדת טירקל, אבל לדעתי זו החמצה", אומר איש יחסי הציבור איתי ליטמן, שדיברר בעבר כמה ועדות בדוברות הנהלת בתי המשפט. "התבוננות ברמטכ"ל הנושא דברים בגובה העיניים מקנה לציבור תמונה רחבה יותר של המתרחש. זה היה עושה טוב יותר גם לוועדה".



עופר לפלר, דובר ועדת טירקל, דוחה את הטענות. "הוחלט שהדיון יהיה כמו דיון בבית משפט. לכן מותר לרשום, אך אסור לצלם ולהקליט. חשבתי שהכנסת מצלמות ומיקרופונים תהפוך את הדיונים לקרקס", אומר לפלר, שדוחה גם את הטענה על דיון שמהותו יחסי ציבור. "זה היה דיון רציני, בהחלט לא מסיבת עיתונאים", הוא אומר. לפלר, לשעבר דובר שירות בתי הסוהר, נשכר באמצעות השופט טירקל והושאל אל השירות הציבורי כאיש שעובד במשרת אמון.



דוברים ועורכי דין צמודים



שקד ולפלר, שהיה דוברה של ועדת וינוגרד מטעם משרד יחסי הציבור של מוטי שרף, מייצגים תופעה חדשה בתחום ועדות החקירה: שכירת יח"צנים מחוץ למערך הדוברות הממשלתי. גם כאן, ראשי הוועדה יכולים להפעיל שיקול דעת בעניין סוג הדוברות שבו יש להיעזר. עבור הדוברים, המנהלים אופרציה של ועדת חקירה בפרופיל גבוה, מדובר בכאב ראש לא קטן: עבודה עם כ-30 כתבים הנמצאים בתחרות חריפה ביניהם, תוך רצון לשמור על אמברגו של מידע מחד גיסא ולספק מידע מדויק ככל האפשר מאידך גיסא.



היום הקשה ביותר עבור דוברי ועדות הוא יום פרסום המסקנות. ביום שבו הסתיימה עבודתה של ועדת אור, לדוגמה, כונסו הכתבים בחדר הוועדה למשך שלוש שעות שבהן התאפשר להם לקרוא את המסקנות, מבלי שניתן להם לצאת ממנו. "הבאנו להם לאכול ולשתות וליווינו אותם לשירותים, כמו שעושים בבחינות הבגרות", משחזרת פול-כהן. "אני זוכרת שדן מרגלית אמר לי שהוא לא מאמין שאני כולאת אותו לשלוש שעות. כשגילינו שרביב דרוקר יושב עם מחשב נייד ואינטרנט פתוח, הוצאנו אותו מהחדר".



מלבד השכר הנאה שאותו מקבלים יועצי תקשורת עצמאיים, הם זוכים בדבר נוסף: קשרים עם אישים בכירים שאליהם הם נחשפים במהלך עבודתם. באופן דומה, גם עורכי דין המלווים את ועדות החקירה צוברים הון שרק חלקו נשען על השכר אותו הם מקבלים. כך, שמו של עו"ד ד"ר דורי קלגסבלד עלה שוב לכותרות כמומחה הגדול בישראל בתחום ועדות החקירה, לאחר הייעוץ המשפטי שנתן לראש הממשלה בנימין נתניהו לפני הופעתו בפני ועדת טירקל.



דב וייסגלס, פרקליט אחר שעשה קילומטראז' רב בוועדות חקירה, התפרסם לאחר שייצג את אריאל שרון, אז שר הביטחון, בוועדת כהן לחקירת אירועי הטבח בסברה ושתילה בעת מלחמת לבנון הראשונה. וייסגלס, אז פרקליט צעיר, הכיר את שרון כשנקרא לשירות מילואים במשרד הביטחון, כדי לסייע בהכנות לוועדה. וייסגלס נהפך למקורבו ולאיש סודו של שרון, ולימים מונה לתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה ולאחר מכן לשליחו במגעים מדיניים. בדרך הספיק לייצג בכירים בעוד ארבע ועדות חקירה שונות.



כיום זה נראה טבעי ומובן מאליו שאלופים בצה"ל מצטיידים בעורכי דין, אולם פעם המציאות היתה שונה. בימי ועדת אגרנט לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים, לדוגמה, ביקשו חברי הוועדה מקציני צה"ל לא להופיע בפניה יחד עם עורכי דין כדי שיתאפשר להגיש את הדו"ח במהירות האפשרית.



האלופים נענו לבקשה. "אני לא זוכר אם הם ביקשו, אבל לא העלינו על דעתנו לבוא עם עורכי דין", אומר אלוף במיל' אברהם (ברן) אדן, מפקד אוגדה בחזית הדרומית בסיני שהעיד בפני הוועדה. "זו היתה תרבות שונה, תרבות שבה קציני צה"ל לא חשבו להתייעץ עם עורכי דין. גם כיום כל העניין הזה של עורכי דין נראה לי לא ראוי".



מי שהיה יוצא דופן ביחס לתקופה הוא שר הביטחון דאז משה דיין, שהופיע בפני הוועדה יחד עם עו"ד אליקים רובינשטיין, כיום שופט עליון. גם אלוף במיל' שמואל גונן (גורודיש) התייעץ עם עורכי דין לפני עדותו בוועדה. גורודיש, האיש שהודח מתפקידו בבושת פנים על ידי ועדת אגרנט, סייע לשינוי סעיף מהותי בחוק ועדת חקירה ממלכתית בכך שהגיש בג"ץ נגד הוועדה במטרה לאפשר לו לנהל חקירה נגדית, כמו בהליך משפטי רגיל.



הבג"ץ אמנם נדחה, אולם לאחריו תוקן החוק וכיום נשלחים מכתבי אזהרה לבכירים שעלולים להיפגע כתוצאה ממסקנות הוועדה. לאותם מוזהרים יש הזכות לייצוג על ידי עורך דין, שינהל חקירה נגדית ויביא עדים מטעמו. הוועדה החשובה הראשונה שפעלה במתכונת זו היתה ועדת כהן. מכאן ואילך נהפכו עורכי הדין לחלק בלתי נפרד מוועדת החקירה, לפחות מאלה הממלכתיות, דבר שהורגש היטב גם בדיונים.



עו"ד פיני רובין זוכר גם כיום כיצד באחד מהדיונים בוועדת בייסקי התברר שעו"ד יגאל ארנון בקיא בחומר הרבה יותר מאשר הלקוח שלו. "באותו הזמן מותר היה לעורכי הדין להעביר פתקים לנחקרים, תוך כדי החקירה. כשנחקר אהרון מאיר ז"ל, מנכ"ל בנק מזרחי, ארנון התחיל להעביר פתקים ובשלב מסוים לא יכול היה להתאפק ופשוט התחיל לענות במקומו. השופטים היו מנומסים בהתחלה, אבל בשלב מסוים אמר השופט בייסקי: ?אדון ארנון, אנחנו שואלים את מנכ"ל הבנק, לא אותך'. ארנון ענה לו: ?כן, אבל אני יודע יותר טוב את התשובות', מה שהיה נכון. בעיניי זו דוגמה מציאותית שבה עורך דין הנובר בחומר עד עייפה יודע אותו טוב יותר מאשר הלקוח שלו", אומר רובין.



במשך השנים התברר שנוכחותם ופעלתנותם של עורכי דין עשויה להאריך מאוד את עבודת הוועדה. דיוני ועדת אור ארכו כשלוש שנים גם בשל החקירות הנגדיות שניהלו עורכי הדין של מוזהרי הוועדה. לדברי יחזקאל דרור, הסיבה לכך שבדו"ח וינוגרד לא היו מסקנות אישיות היה הרצון לסיים את כתיבת הדו"ח מהר ככל האפשר. "אם היו מסקנות אישיות, היינו צריכים לתת לעורכי הדין לעבור על אלפי עמודים של מסמכים שהיו בידינו. היה לוקח להם לפחות חצי שנה לקרוא אותם. עם כל הדיונים וההליכים האחרים, זה היה מאריך את עבודת הוועדה בשנתיים. הליך משפטי כזה לא היה נחוץ לבירור האירועים שהתרחשו. עם זאת, אני מסכים שהצדק מחייב גם מסקנה אישית".



לא מיישמים המלצות



ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת שכאשר לא מדובר בוועדת חקירה ממלכתית, הציבור תופש בתחילה את הוועדה כרצינית פחות. כך היה במקרה של ועדת וינוגרד, שהוגדרה כוועדת בדיקה ממשלתית, ובהמשך הדרך הפריכה לגמרי את הדימוי שלה כ"וועדה מטעם". כך קורה בהדרגה גם לוועדת טירקל, שנתפשה תחילה כוועדה של אנשים מבוגרים מדי: אחד מחבריה, פרופ' שבתאי רוזן, הוא בן 93.



לדברי עו"ד נורית שניט, החברה בוועדת זיילר לבדיקת פרשת פריניאן, לעתים חברי הוועדה לא יודעים לאן יוליכו אותם הדיונים. "כשמקימים ועדה, אי אפשר לדעת להיכן היא תגיע בסוף", היא אומרת. "לוועדה יש מנדט, אבל הוא מתגלגל תוך כדי עשייה. כשהתחלנו, לא עלה בדעתנו שנצטרך כל כך הרבה ישיבות וחומרים לקרוא, אבל נוצר צורך כזה במהלך העבודה. לכן, הוועדות האלה התחילו תמיד בקטן וסיימו בגדול".



לחברי ועדה אחרים בדימוס יש עצות לחברי ועדת טירקל. יחזקאל דרור, לדוגמה, סבור שכדאי להתעקש על קבלה וקריאה של חומר כתוב לפני הופעת העדים בפני הוועדה. החומר הכתוב ממשרד הביטחון הגיע לוועדת טירקל ממש לפני עדותו של השר ברק, דבר שכנראה יצריך עדות נוספת שלו. ברק הרצה ארוכות וממושכות עד שהשופט טירקל נאלץ להכריז על הפסקה. "כשאתה קורא חומר, אתה יודע מה לשאול ולא מרצים לך כל הזמן. הפסקנו עדים שהתחילו לדבר על דברים שהיו כתובים", אומר דרור.



בקריירה הארוכה שלו, נחשף דרור ללא מעט חומרים סודיים ומסווגים, כששימש כיועץ במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה, בתקופות שונות. ובכל זאת, לדבריו, התקופה בת השנה וחצי שבה כיהן כחבר ועדת וינוגרד היתה אחת המרתקות בחייו. "על אף שהכרתי היטב את המערכות, זו היתה עבורי חוויה מכוננת. זו היתה גם זכות גדולה לנסות ולתרום משהו", הוא אומר.



למרות זאת, דומה שאי אפשר שלא לחוש את טעמה המריר של ההחמצה הנובע מאי יישום ההמלצות. התסכול מובן - מיטב המומחים טורחים על כתיבת דיסרטציות שלמות המבהירות מהם המקומות שבהם נדרש תיקון, רק כדי לגלות שמה שמיושם בסופו של דבר הוא הדבר הקל ביותר ליישום - המסקנות בדבר עתידו האישי של קצין זה או אחר. עד היום, לדוגמה, לא יושמו המלצות מוסדיות של ועדת אגרנט שנגעו ליחסים שבין הדרג הצבאי למדיני ולגופי המודיעין. גם ועדת אור, שהגישה דו"ח עב כרס בן 800 עמודים על היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל, לא זכתה לכך שהמלצותיה ייושמו.



"זה מאוד מתסכל", אומר המזרחן פרופ' שמעון שמיר, חבר הוועדה. "אחרי עשר שנים, הבעיות נותרות בעינן: גם מבחינת חוסר השוויון של המיעוט הערבי, גם מבחינת ההתנהגות הבלתי אחראית של פעילים פוליטים במגזר הערבי, וגם קלות האצבע על ההדק של כוחות הביטחון". למרות זאת, שמיר סבור שהקמת הוועדה היתה הכרחית. "נוצר מסמך רשמי של מדינת ישראל המתעד את חוסר השוויון של המגזר הערבי וקובע עובדות יסוד לגבי המעמד של האזרחים הערבים בתוך מדינת ישראל", הוא מסביר. "דבר כזה לא היה קיים קודם לכן. אחת המטרות של הקמת הוועדה היא שיכוך משבר ציבורי, ומבחינה זו גם כאן היתה לוועדה תרומה חיובית".



לעתים מקבלים ראשי הוועדה תגובות נזעמות מהאנשים שאותם ביקרו. כך קרה בוועדת זיילר: במסיבת העיתונאים שבה הוצג הדו"ח, הטיח השופט זיילר דברים חריפים בניצב משנה יורם לוי, הקצין שספג את מרב הביקורת של הוועדה. בעקבות כך תבע לוי את זיילר תביעת דיבה, שנדחתה. עבור זיילר, שעמד בראש ועדות בדיקה נוספות, זו לא היתה הפעם הראשונה שבה נתקל בתגובות קשות. "לא היה דו"ח אחד שלאחריו לא היו תגובות למיניהן", הוא אומר. "קיבלתי טלפונים ומכתבים מגורמים שונים. זו תופעה המתרחשת בכל הוועדות".



אין כידונים בצה"ל



מנקודת מבטם של בכירים שהועלו במידת מה על המוקד, נראה כי הכעס מובן. כל איש ציבור או קצין בכיר היה מוותר על החוויה של עמידה בפני ועדת חקירה. בין השאר, בשל העובדה שעל מסקנות הוועדה, בניגוד למשפט, אי אפשר לערער. אכן, קביעות של ועדות חקירה הותירו כתם למשך שנים ארוכות על אישי ציבור: כך היה במקרה של אריאל שרון, שנתפש תקופה ארוכה כאישיות פוליטית מוקצית, לא מעט בשל מסקנות ועדת כהן על אחריותו לטבח סברה ושתילה. ואולם שרון צלח את המשוכה הזו: 17 שנה לאחר מכן הוא נבחר לראשות הממשלה ואף זכה לפופולריות רבה בסוף כהונתו. אולי משום כך נראה שבמבט לאחור הותירו קביעותיה האישיות של ועדת אגרנט את הצלקות הכואבות ביותר.



הוועדה קבעה שעל הרמטכ"ל דאז רא"ל דוד אלעזר (דדו) ועל אלוף פיקוד הדרום דאז גורודיש, שניהם כבר לא בין החיים, להתפטר מיידית מתפקידם. דדו נפטר כעבור שנתיים מדום לב, שתואר בעיתונות כתוצאה של שברון לב מהמלחמה ומוועדת אגרנט.



גורודיש, כך סופר, התכונן בשקדנות לוועדה: בעזרת צוות של חיילים זוטרים מימי המלחמה, הוא עבר על כל תמלילי הקשר מהתקופה ההיא כדי להוכיח שפעל כראוי. ואולם ההכנות לא סייעו לו. לדברי אחד ממקורביו של גורודיש, אכזבתו הגדולה מהוועדה נבעה דווקא משני אנשי הצבא שהיו חברים בה: הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב, גם הם כבר לא בין החיים. "ידין שאל אותו מדוע לחיילים במעוזים לא היו כידונים, וגורודיש ענה לו ?המפקד, ממלחמת העצמאות כבר אין כידונים בצבא. הם לא באמצעי הלחימה שלנו. זה כל כך הרגיז את גורודיש שהוא לא הפסיק לדבר על זה גם אחר כך, כשירדנו במעלית".



את השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים הקדיש גורודיש לניסיון לנקות את שמו ממסקנות ועדת אגרנט. בשנות ה-80 הוא נסע לג'ונגלים של אפריקה כדי לעבוד במיזמים עסקיים שונים. בראיון לעיתונאי אדם ברוך ז"ל, הוא סיפר שמטרתו היא לממן את מלחמתו בוועדת אגרנט ולהוציא את האמת לאור. גורודיש נפטר ב-1991, ארבע שנים לאחר ראיון זה.



"הכרתי את גורודיש מהמלחמה ועד שהוא נפטר", אומר מקורבו. "הוא הלך לישון על זה כל יום. עד יומו האחרון הוא דיבר על ועדת אגרנט".



להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש כאלה שהצליחו להכיל את הביקורת שנמתחה עליהם. כך לדוגמה במקרה של ניצב בדימוס אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. רון כבר לא שירת בתפקידו כשוועדת אור פירסמה את מסקנותיה, אך נקבע שלא יוכל לשרת יותר בתפקידים בכירים בתחום ביטחון הפנים - קביעה שמשמעותה שרון, שחוזר על ידי לא מעט מפלגות בשנים האחרונות, לא יוכל להתמנות לתפקיד השר לביטחון פנים.



באופן שנשמע מפתיע במידת מה, רון מסכים עם הקביעה הזו של הוועדה. "זה לא עניין של צדק אלא של מדיניות: מינוי שלי כשר לביטחון פנים היה נתפש כאקט קנטרני כלפי המיעוט הערבי, אקט שלא נכון לעשותו", הוא מסביר. עם זאת, בנושאים אחרים, עדיין נותרו בו משקעים. בין השאר, הוא מסתייג מהביקורת שנמתחה עליו על כך שאישר ירי צלפים על אזרחים באום אל פחם, הוראה שלדבריו היה מאשר גם היום. ובעיקר הוא כואב את קביעת הוועדה לפיה הוא אחראי להעכרת היחסים בין היהודים לבין שכניהם הערבים בצפון. "הרי סייעתי למגזר הערבי במקרים רבים וזה גם נכתב בדו"ח הוועדה, כך שבעניין הזה יש סתירה", אומר רון המתגורר בתל עדשים שבעמק יזרעאל, ורואה עצמו כבעל יחסים טובים עם הערבים המתגוררים בצפון. "זו קביעה שמפריעה לי עד היום".



מפקודת הוועדות ועד בדיקה ממשלתית



ועדת החקירה הראשונה בישראל היתה ועדת פרומקין, שהוקמה ב-1950 לבדיקת הכפייה האנטי-דתית במעברות העולים. היא הוקמה לפי "פקודת ועדות חקירה", שאותה ירשה המדינה מחוקי המנדט הבריטי. פרשת לבון, שהסעירה את המדינה בתחילת שנות ה-60 בשל השאלה שעוד נותרה פתוחה בדבר מתן ההוראה להפעלת רשת ריגול במצרים, הביאה ב-1968 לחקיקת חוק ועדת חקירה ממלכתית, שביטל למעשה את הפקודה המנדטורית. ייחודה של ועדת חקירה ממלכתית הוא בסמכויות הרחבות המוקנות לה לפי חוק. לוועדה יש סמכויות לכפות על עדים להעיד, להמציא בעבורה מסמכים ומוצגים נוספים ולהטיל סנקציות על עדות שקר. עם זאת, הממשלה לא מחויבת לפי החוק לקבל את המלצותיה.



מי שמחליט על הקמת הוועדה היא הממשלה או הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, אך מי שממנה את חברי הוועדה הוא השופט (מחוזי או עליון, מכהן או בדימוס) שנבחר על ידי מקימי הוועדה ועומד בראשה. במהלך השנים הוקמו 18 ועדות חקירה ממלכתיות, 14 מתוכן ביוזמת הממשלה. הוועדות המפורסמות הן אלה שעסקו באירועים ביטחוניים: מלחמות יום כיפור ולבנון, רצח רבין או אירועי אוקטובר 2000. עם זאת, ועדות רבות עסקו גם בסוגיות כלכליות-אזרחיות, כמו הוועדה לחקר ויסות מניות הבנקים, הוועדה לחקר מערכת הבריאות, הוועדה לחקר משק המים והוועדה לחקר התשלומים לניצולי השואה. באחד המקרים הוקמה ועדה גם לנושא בוער פחות כמו השאלה מי רצח את חיים ארלוזורוב ב-1933, ועדה שעל הקמתה החליטה ממשלת בגין.



ב-2001 נכנס לתוקפו סעיף 8 א' לחוק הממשלה, שאיפשר הקמה של ועדת בדיקה ממשלתית. ועדת וינוגרד לבדיקת מלחמת לבנון השנייה ווועדת זיילר לבדיקת פרשת פריניאן, היו ועדות בדיקה שהוקמו לפי סעיף זה. ועדת הבדיקה אינה מצוידת בסמכויות שיש לוועדות חקירה ממלכתיות אבל במקרה שעומד בראשן שופט בדימוס, שר המשפטים רשאי, באישור הממשלה, להעניק לה סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית כגון חיוב עדים להעיד בפניה. ועדת טירקל לחקירת פרשת המשט הטורקי לפני שלושה חודשים דרשה וקיבלה מממשלת נתניהו סמכויות כאלה.