להשקיע בייצור, ולא רק במו"פ

>> רבים מבכירי ההיי-טק מקבלים היום את ההנחה שנוצרה בישראל אנומליה - גדלה כאן תעשיית סטארט-אפים מפוארת, אך לתעשייה חסרות חברות בוגרות. רבים גם מקבלים את ההנחה שלא צריך נוקיה ישראלית, בייחוד לאחר שהשנה נחשף כי נוקיה נמצאת בדעיכה.

הבעיה היא שישראל כשלה במשך השנים בפיתוח חברות גדולות בענף ההיי-טק, חברות שמעסיקות מאות עד אלפי עובדים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בישראל פועלות 36 חברות עתירות ידע שמחזור המכירות שלהן גדול מ-100 מיליון דולר בשנה. רוב החברות האלה הוקמו לפני 1992. רק שמונה מהן הוקמו בין 1992-1994, וארבע חברות בלבד הוקמו מ-1995. בנוסף, רק כ-1% מכלל החברות עתירות הידע בישראל יכולות להיחשב גדולות במונחים מקומיים (כאלה המעסיקות יותר מ-450 עובדים). התוצאה היא שבעוד שבמונחי תוצר מהוות התעשיות עתירות הידע את מנוע הצמיחה העיקרי של הכלכלה הישראלית, מספר העובדים במשק הנהנה באופן ישיר מצמיחה זו מצומצם באופן יחסי ומוגבל לקבוצת אוכלוסייה צרה - בעיקר מהנדסים ועובדי היי-טק במרכזי מו"פ.



מי שמנסה לשנות כיום את המצב הוא אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה ישראל לשעבר. בחודשים האחרונים מנסה ינאי לשכנע את כל מי שמעוניין לשמוע כיצד ישראל צריכה להשקיע ממון רב כדי להפוך חברות היי-טק ותעשייה לגדולות. ינאי מאמין שישראל צריכה להשקיע 1% מהחיסכון הלאומי ולמנף אותו לקרן של 3 מיליארד דולר שתשקיע בהיי-טק הישראלי ותנסה להפוך חברות לגדולות באמת - חברות שמייצרות, ולא להשקיע רק במו"פ.



החברות המגובות בהון סיכון נמכרות לעתים קרובות כאשר המוצר עדיין נמצא בשלב פיתוח. ברוב המקרים הרוכשים משאירים בישראל את מרכזי הפיתוח, אבל את כוחות הייצור, השיווק והמכירות הם ממקמים בארצות מוצאם.



העובדה שישראל היא מדינת היי-טק, שמבוססת על מרכזי פיתוח גדולים, היא ברכה. אלפי עובדי היי-טק מקבלים כאן משכורות מתאגידים בינלאומיים והמדינה מקבלת בחזרה הכנסות ממסים של משכורות גבוהות, וידע שעובר בין עובדים.



העושר הזה לא מגיע לכל חלקי האולכלוסייה, והפערים הכלכליים-חברתיים רק גדלים והולכים. הגופים המוסדיים הישראלים ממאנים להשקיע בחברות היי-טק בוגרות. במשרד האוצר מעדיפים לטפל בקרנות ההון סיכון הישראליות, שמעדיפות להשקיע בחברות בשלבים צעירים, בין היתר גם כי חברות היי-טק בוגרות לא מתאימות, בשלב שבו הן נמצאות בדרך כלל, למודל ההון סיכון.



התוצאה היא שנוצר כאן כשל מימוני שמונע מחברות היי-טק ישראליות להתפתח ולצמוח - ליהפך לנייס, אמדוקס, צ'ק פוינט וטבע הבאות. כבר נוכחנו לדעת שבזמן משבר כלכלי, ידם של אותם תאגידים טכנולוגיים בינלאומיים גדולים המפעילים כאן מרכזי מו"פ, קלה במיוחד על ההדק. מרכזי מו"פ נסגרים לתמיד או מועברים למזרח הרחוק. במדינת ישראל לא יכולים להמשיך ולהסתמך על כך שהתאגידים הגדולים יישארו כאן לבד ללא נוכחות של חברות היי-טק שמלבד מו"פ מבססות כאן גם את המטה הניהולי שלהן, לצד חלקים אחרים בשרשרת - ייצור, לוגיסטיקה, מכירות ושיווק. דווקא בעידן שבו כספי הון סיכון רבים זורמים להודו וסין, יש יתרון לחברות היי-טק הממוקמות בישראל.