>> הזמן: סוף יולי. בישראל שורר גל חום שמאיים להמיס את תושבי המדינה. ליד לובליאנה, באזור אגם בלד שבסלובניה המרוחק רק שעה מעיר הבירה, יורד גשם שוטף - ומד הטמפרטורה במכונית מצביע על 15 מעלות. זה מוביל אותנו לחפש מפלט במערת הנטיפים המתוירת, אולי המתוירת בעולם, מערת פוסטוינה.
מאיפה אתם? שואלת אותי המוכרת בכניסה למערה. "מישראל", אני משיב וחושב לעצמי מה זה משנה ולאיזה סקר מכניסים אותי עכשיו. עד שלפתע היא דוחפת לידי עלון הסברה כתוב בעברית.
זה לא היה המפגש הראשון שלנו עם העברית שם. במהלך השבועיים שבהם ביקרנו בקרואטיה ובסלובניה גילינו בהדרגה עד כמה נהפכו בשנים האחרונות שתי המדינות ליעד פופולרי עבור התייר הישראלי. באחת החנויות בזאגרב שבקרואטיה נתקלנו במוכרות מקומיות דוברות עברית. לא היו נותנים להן ללמד את כללי הדקדוק בפתיחת שנת הלימודים הקרובה כאן, אבל כמו בשווקים במזרח או בטורקיה, מוכרים רבים פונים לתיירים הישראלים בעברית ואף עונים לשאלותיהם בשפת הקודש.
אחד ממנהלי המלון שבו שכרנו חדר ללילה בעיר ספליט זיהה מיד את מוצאנו. "אלה כובעים שישראלים ששכחו. אני שומר אותם - אולי מישהו יצטרך", הוא אומר ושולף כמה כיפות הנמצאות בסמוך למחשבו. עם זאת, אסור לטעות - רוב האנשים, בייחוד המבוגרים, מתקשים בשפה האנגלית, אף שכמה מהם דוברים איטלקית וגרמנית.
"השנה מגיעים אלינו הרבה ישראלים - זה לא היה כך בעבר", אומרת לנו אחת המוכרות בשוק המקומי בזאגרב, בירת קרואטיה. ניסינו להסביר לה שחלק מכך קשור כנראה לסכסוך עם טורקיה, ולהבהיר לה בכמה מלים את מהות הסכסוך. נראה היה שהמוכרת, אזרחית של מדינה למודת מלחמות על רקע אתני, הבינה מיד את הקשר.
19 שנה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, אשר קרעה את המדינה בסופו של דבר לשבע מדינות קטנות יותר וגבתה יותר מ-300 אלף קורבנות, נדמה שהעבר נשאר בגדר זיכרון רחוק. תזכורות בודדות אפשר למצוא בחנויות המזכרות, המציעות למכירה ספרים וסרטים העוסקים בהתקפות הסרביות על דוברובניק שבקרואטיה; ומחולצות הטי עם הכיתוב "סלובניה מאז 1991" הנמכרות בשווקים - זכר להכרזת העצמאות של המדינה.
גולת הכותרת - האלפים היוליים
שטחה של סלובניה, שבה בסך הכל כ-2 מיליון תושבים, דומה לזה של ישראל. המדינה, הממוקמת בסמוך לאיטליה, אוסטריה, הונגריה וקרואטיה, משופעת בנופים טבעיים יפהפיים של נהרות, מפלים, עמקים והרים. בעבור שני טיילים כמונו, שחופשתם הקודמת היתה באלסקה המרוחקת כמעט 20 שעות טיסה מישראל, נראה יעד כזה במרחק נגיעה. אבל כנראה שתלוי את מי שואלים. מילאן, שממנו שכרנו דירה הנושקת למרכז העיר העתיקה בדוברובניק, היה סבור דווקא שהגענו ממרחקים. "זו דרך ארוכה מאוד עד לכאן מישראל", אמר לנו. "בסך הכל שלוש שעות טיסה", השבתי. "לא", הסביר. "אני מדבר על נסיעה באוטו".
בכניסה למערת הנטיפים המתוירת פוסטוינה משתרך תור ארוך של מאות אנשים, שהגיעו לחזות בפלא שיצר הטבע. איזה פלא? קחו את מערת הנטיפים בישראל והכפילו אותה פי כמה. במקום יש תעלות באורך של יותר מ-20 ק"מ שהחלו להיווצר לפני מיליון וחצי שנה. הנטיפים נוצרו כבר לפני יותר מ-50 אלף שנה כתוצאה מחלחול מי הגשמים אל שכבת אבן הגיר, הנפוצה באזור הקארסטי (תופעה גיאולוגית המאופיינת בהמסה של סלע גיר על ידי גשם, שיוצרת בולענים או מערות) הנרחב במדינה. הטמפרטורה הקבועה הנשמרת במערה - 12 מעלות צלזיוס - מאפשרת את המשך היווצרות הנטיפים והזקיפים.
את הסיור במערה פותחים בנסיעה של כמה דקות ברכבת חשופה, בקור מקפיא. לאחר שהרכבת עוצרת מתחיל הסיור הרגלי, שנמשך כשעה וחצי, ובשלב מסוים קצת חוזר על עצמו.
דווקא המערה הפחות-מתוירת - מערת שקוציאן, המרוחקת כשעה נסיעה משם - יפה בעינינו פי כמה. חלקה הראשון מרושת אף הוא בנטיפים שמהם שבענו, אבל בתוכה, בעומק של 100 מטר מהמפלס שעליו צועדים, זורם לו נהר הרקה (רקה בסלובנית הוא נהר) החודר לתוך המערה ברעש רב. בימים גשומים, כפי שאירע ב-1965, עשוי מפלס הנהר לעלות לגובה של 90 מטר.
את הימים הנוספים בסלובניה בילינו בסביבות אגם בלד ואגם בוהין היפים, המרוחקים זה מזה כחצי שעת נסיעה. באזור אגם בוהין אפשר לטפס ברכבל לגובה של כ-1,500 מטר, להר ווגל, שממנו נשקף נוף מדהים לעבר הר טריגלב - ההר הגבוה בסלובניה (2,864 מטר) - ששלוש פסגותיו הן הסמל הלאומי המופיע על דגל המדינה.
ואולם גולת הכותרת בטיול בסלובניה היא הנסיעה לאלפים היוליים, שהם חלק מרכס הרי האלפים. כביש צר ומפותל מוביל אל ההרים שגובהם יותר מ-1,600 מטר - וממנו נמתחים שבילי הליכה רבים. באזור מעבר וורסיץ' - מעבר ההרים הגבוה ביותר בסלובניה, החוצה את רכס האלפים היוליים - אפשר לצאת לטיול רגלי הכרוך בטיפוס לא קל של כשעתיים, עד לנקודת תצפית שממנה אפשר להשקיף גם לאזור האלפים האוסטריים.
לא למיטיבי לכת
פארקים, מפלים, נהרות ואגמים בצבעי טורקיז נמצאים בשפע גם בקרואטיה, שאליה הגענו כעבור שבוע. מזאגרב ירדנו לכיוון שני פארקי התיירות המושכים במדינה - פליטביצה וקרקא. פליטביצה, המרוחק כשעתיים נסיעה מזאגרב, הוא הפארק הגדול בקרואטיה ומתאפיין בשפע מפלים, נהרות ואגמים.
המקום מתויר מאוד, ומרושת בשבילי עץ העוברים סמוך מאוד למפלים ולנהרות - מה שמאפשר גם למבוגרים ולמשפחות עם ילדים לערוך טיול רגלי קל באזור. אבל המסלולים האלה גם פוגמים ביופי הטבעי של המקום. לעתים נדמה כי קבלן אולמות אירועים ישראלי בנה אותם, ובסוף המסלול אולי נגיע לחופה של איזה זוג.
קשה להאמין שדווקא הפארק היפה הזה היה אחד המוקדים להתלקחות בין סרביה לקרואטיה; זאת על רקע ניסיונם של הסרבים להשתלט על הפארק כדי ליצור רצף טריטוריאלי. הניסיון הזה פגע בכבודם של הקרואטים, והוביל להתלקחות של קרב קצר בין הצדדים בימיה האחרונים של יוגוסלביה כמדינה מאוחדת.
משם הדרמנו עוד לכיוון פארק קרקא. ציפינו שכאן נמצא את מבוקשנו - בדמות מסלולי הליכה מאתגרים יותר - אך התאכזבנו. אחד המסלולים, שאותו אפשר לעבור גם בנסיעה באוטובוס פנימי של הפארק, מוביל ללב השמורה ולאטרקציה העיקרית שלה: 17 מפלים שוצפים של מים, שלמרגלותיהם שוחים מתרחצים. המראה אמנם מלהיב בבמבט ראשון, אבל אחרי כמה רגעים לא יכולנו שלא להרגיש כאילו אנחנו בסחנה.
את יתר הימים שלנו בקרואטיה בילינו בנסיעות לאורך עיירות החוף במדינה. נסענו דרך זאדאר וספליט - שהיתה פעם מעצמת כדורסל - שם קיבלנו דווקא מנת עידוד ושירה מאוהדי מועדון הכדורגל היידוק ספליט, שיצאו לרחובות לאחר שקבוצתם הדיחה את דינמו בוקרשט במוקדמות הליגה האירופית.
בדרך עברנו בעוד כמה עיירות חוף בעלות מראה צלבני - עם חומות, בניינים ומרצפות המזכירים את יפו, עכו וצפת העתיקות. כך גם בשיבניק, עיירתו של שחקן הכדורסל האגדי דרזן פטרוביץ', שם אפשר להצטייד בכדור הנושא את חתימתו.
לברוח מהתיירים בדוברובניק
קרואטיה מרושתת בכבישי אגרה רחבים, שחלקם עוברים דרך מנהרות קצרות. הנסיעה בכבישי האגרה אינה זולה. כך לדוגמה, נסיעה מספליט לזאגרב - מרחק של כ-400 ק"מ - תעלה כ-100 שקל. חובבי המירוצים ישמחו ודאי לשמוע שנסיעה בכבישים אלה מאפשרת לנהוג במהירות של 130 קמ"ש, ולא מעט מכוניות נוסעות במהירות גבוהה אף יותר. אנחנו בחרנו לרדת מהכביש המהיר ולנסוע בדרך הארוכה. הדרמנו בכביש החוף היפה, אך האטי להחריד, עד שהגענו לדוברובניק הנמצאת בדרום המדינה.
מוקד העניין בדוברובניק הוא העיר העתיקה, המוקפת חומות שעליהן אפשר לטפס תמורת תשלום. המלצה שלנו: אל תעשו זאת בשעות הצהריים של אוגוסט, אז הטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות (אם כי אחוזי הלחות נמוכים מבתל אביב).
דוברובניק גדושה בתיירים מכל העולם בחודשי הקיץ. מי שרוצה לברוח מהעיר העמוסה, במיוחד בשבת, יכול למצוא קצת שקט באי הקרוב לוקרום (מרחק 15-20 דקות שיט, שיעלה לכם כ-30 שקל לשני הכיוונים). במקום יש חופים סלעיים ובתוליים (גם חוף נודיסטים), וגן בוטני עם צמחייה ים תיכונית - כמו קקטוסים ואקליפטוסים, שריחם הזכיר לכותב שורות אלה את פטרולי השמירה בבסיסים הצה"ליים שבהם שירת.
לתייר מזדמן קשה לראות זאת, אבל כ-70% מהמבנים בעיר העתיקה נפגעו במלחמת האזרחים - ושופצו אחריה. סמוך לדוברובניק נמצא הר סרג', שאולי מוגזם לכנותו הר. מדובר בגבעה בגובה של 400 מטר, שממנה אפשר לבצע תצפית על העיר כולה. מילאן מזהיר אותנו לא לרדת מהשביל המוביל לקצה ההר: "הם הבטיחו שפינו את כל המוקשים, אבל אני לא מאמין להם".
להתראות טורקיה, שלום סלובניה
נתן שבע
27.8.2010 / 11:42