עורכי דין מנצלים את התובענות הייצוגיות

>> התובענות הייצוגיות הן אחד הכלים המשפטיים החשובים שפותחו בישראל בשנים האחרונות. הן נולדו מתוך ההבנה כי המשק המודרני מוטה לטובת גופים כלכליים גדולים, שיכולים לפגוע בצרכנים מבלי להיות חשופים לתביעות משפטיות.

הכיצד? כל שעל גופים אלה לעשות הוא לקחת שלא כדין מציבור גדול של אנשים סכום קטן מספיק, באופן שלא יהיה כדאי עבורו לגשת לבית המשפט ולדרוש את כספו. כך למשל, יכולים בנקים לגבות שלא כדין עמלה של אגורות בודדות. אף אחד אינו טיפש מספיק לבזבז את זמנו וכספו על תביעה שתניב לו כמה שקלים, אך תעלה לו הרבה יותר. כך, החברות גורפות סכומי ענק על חשבון הציבור.



הרגולטור, שאמון על מניעתם של כשלי שוק מעין אלה, לוקה בעצמו בבעיות מבניות שמונעות ממנו להיות כלב שמירה אפקטיבי. מכאן חשיבותן של התובענות הייצוגיות, הרותמות את כוחות השוק לקידום האינטרס הציבורי, ומאפשרות לתובע בודד ליזום תביעה בשם ציבור גדול, כאשר התמריץ של התובע ועורכי דינו הוא השכר הנאה שהם עשויים לקבל עבור עמלם במידה שתביעתם תתקבל.



אך אליה וקוץ בה. עורכי דין מסוימים עושים שימוש בתובענות הייצוגיות באופן שלא רק שאינו מקדם את האינטרס הציבורי, אלא פוגע בו פגיעה חמורה, כאשר הרווח היחידי הוא זה שגורפים לכיסם עורכי הדין. אלה מגישים לבתי המשפט עשרות אם לא מאות תובענות ייצוגיות חסרות בסיס משפטי או ערך חברתי, מבלי שתהיה להם כוונה לנהלן עד תומן, אלא רק להגיע כמה שיותר מהר להסדר עם הנתבע, שאמנם לא ייטיב עם הקבוצה, אך ייטיב גם ייטיב עם חשבון הבנק שלהם.



החברות הנתבעות מוכנות לשלם לעורכי הדין מתוך חשבון פשוט: ניהול התובענה יעלה להם ממון רב, ולכן עדיף לשלם כמה עשרות אלפי שקלים לתובעים רק כדי לסלק את המטרד. לו היה מדובר במקרים בודדים, ניחא, אך נראה שהתקווה של עורכי דין לרווח קל יצרה שטף של תביעות סרק, עובדה שהפכה אותן לבעיה רצינית.



הפגיעה של תביעות הסרק באינטרס הציבורי היא משולשת: ראשית, הן גורמות לבתי המשפט להיות חשדניים כלפי תובענות ייצוגיות. שנית, הן סותמות את מערכת המשפט ומעכבות תביעות ראויות יותר מלהתברר. שלישית, החברות הגדולות מגלגלות בסופו של יום את העלויות ההולכות וגדלות הנובעות מהן על הצרכנים.



המפתח לפתרון הבעיה מצוי בידי השופטים. כאשר ניצבת בפני בית המשפט פשרה או בקשת הסתלקות מתובענה, ובצדה בקשה לפסוק שכר טרחה נאה לעורכי הדין, על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולא לאשר את הפשרה ולא את שכר הטרחה, אלא אם כן הפשרה או התביעה תרמו לאינטרס הציבורי. בבחינת שאלה זו, אל לו לבית המשפט להסתפק בהצהרה של התובעים והנתבעים כי הפשרה מיטיבה עם הציבור, שכן לאלה אינטרס מובנה לסיים את הסכסוך, אלא עליו לרדת לעומק הפשרה ולהקשיב לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.



חשוב מכך, על בית המשפט להתחיל לפסוק נגד תובעים ייצוגיים המגישים תביעות סרק הוצאות משמעותיות, שיהפכו את הגשתן של תובענות אלה לעסק לא כדאי. רק כך ניתן יהיה למנוע את שטף תביעות הסרק ולהחזיר לתובענות הייצוגיות את הכבוד המגיע להן.



הכותב הוא מרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ת"א