לריכוזיות יש פנים ושמות

יש רגעים שבהם שיח מסוים נעשה כל כך "טרנדי", עד שהוא מתעקר מתוכן. פעם זו היתה החמלה. כל מחולל עוני, כל רשע מרושע, כל שוחר דרוויניזם כלכלי אלים נהג לתבל את דבריו במלה "חמלה". ה"חמלה" היתה כל כך אופנתית, עד שהיא כיבתה כל דיון או מעשה במדיניות, בחקיקה, במיסוי ובשכר, כי מי צריך חלוקת משאבים אחראית כשיש חמלה ונדיבות.

הדיון הציבורי בריכוזיות הוא כמובן חשוב מאין כמותו, ובלעדיו לא יזוז כלום. אבל כשהשימוש במושג הזה נעשה אינפלציוני בפיהם של כמה פוליטיקאים שלא יודעים כמה סוכר לשים בקפה בלי שלוביסט יסמן להם את התשובה הנכונה, או אצל כאלה שקשריהם עם בעלי ההון גובלים בגילוי עריות, וכשרה"מ בנימין שנתניהו "שוקל להקים ועדה" בנושא, אני מזהה בעיה.

העוצמה חסרת הרסן המוענקת לקומץ בעלי הון באמצעות שליטה על נתחים אדירים מהמשק, מדאיגה מאוד. במיוחד כשהיא מושגת עם אחוזי שליטה נמוכים, בשל מבנה הפירמידה. השפעתם חסרת הגבולות על הפוליטיקה ועל התקשורת מסכנת את הדמוקרטיה. אבל ההסתתרות הנוחה מאחורי הענן החצי אקדמי של הדיון על הריכוזיות מטרידה. לכן גם נמנעתי בוועדת הכספים לפני שלושה חודשים מלהצביע בעד הצעתו של חיים אורון להטיל על הממשלה להקים ועדה לבחינת הריכוזיות. הבעתי חשש שהקמת ועדה כזאת תסרס את הרגולטורים ואת המחוקקים, תמנע מהם לפעול נגד הנושא ובסופו של דבר תשמש אליבי דווקא למי שמבקשים לשמר את הריכוזיות, או פוחדים להתעמת ישירות עם המעטים והחזקים שנהנים מפירותיה.

בוועדה ל"בדיקת שכר הבכירים" אמר לי היו"ר שלה, שר המשפטים יעקב נאמן, שהטיפול בנושא שכר הבכירים צריך להתבצע במסגרת הטיפול בריכוזיות במשק. דאגתו של נאמן מהריכוזיות הרטיטה את לבי. אני כמובן לא מאמינה לו שעניין הריכוזיות מטריד אותו, אבל כן מאמינה שהוא משער ש"בעיית הריכוזיות" לא תטופל לעולם בידי ממשלה שממילא לא מסוגלת לקבל שום החלטה, והוא משתמש ב"ריכוזיות" באופן ציני כדי לקבור את הטיפול בשכר הבכירים. הדיון בריכוזיות נהפך לאליבי המתיר שלא לגעת כמעט בשום בעיה שאפשר לתקנה ברגולציה, בתקנות, בחקיקה פרטית או ממשלתית.

נוח לדון על "תופעת" הריכוזיות בוועדות. זה לא מחייב להיכנס לעימות חזיתי, אך הכרחי, עם בעלי הון. לא כשהם מוכרים לחברות הציבוריות שבשליטתם חברות פרטיות שלהם שמפסידות, ומכריחים את הציבור לשאת בהפסדיהם (נוחי דנקנר); לא כשהם חיים בארמונות פאר אבל עושים תספורות לכספי הפנסיונרים (לב לבייב); לא כשהם מפטרים עובדים ובמקביל מושכים לעצמם דיווידנד פרוע שמסכן את החברה (אילן בן-דב); לא כשהם דוגרים כתרנגולת עצבנית על אוצרות הטבע שלנו ומאמינים שזה שלהם (יצחק תשובה) ולא כשהם משחדים את מנכ"ליהם במשכורות מופקרות והופכים אותם למשת"פים שלהם על חשבון הציבור (כמעט כולם).

הדיון בכוחם המסוכן של בעלי ההון עד כדי פגיעה בדמוקרטיה, מוכרח להיות פרסונלי, אחרת לא יהיה אפקטיבי. הוא מוכרח להיות כזה, כי מסתמן שבשבתם כבעלי שליטה, בעלי ההון מסתתרים מאחורי הזהות התאגידית שלהם ומרשים לעצמם בשל כך התנהגות מופקרת. לא כדאי שנשרת את ההפרדה המלאכותית הזאת בין התנהלות קלוקלת של תאגידים לבין מחולליה. יש להם שמות, פנים והרבה, הרבה מאוד כסף וכוח.

הכותבת היא ח"כית מטעם מפלגת העבודה, חברת ועדות הכספים והעבודה ויו"ר ועדת האתיקה