חמשת הבנקים הגדולים ממשיכים להרוויח

חמשת הבנקים הגדולים מסכמים רבעון נוסף של רווחים נאים: הכנסותיהם הסתכמו ברבעון השני של 2010 ב-5.8 מיליארד שקל (ירידה של 7.4% לעומת הרבעון המקביל). הרווח הנקי המשותף זינק ב-6.7% ל-1.618 מיליארד שקל וגביית העמלות עלתה ב-7.2% ל-3.486 מיליארד שקל. קשה לזכור שרק לפני שנה וחצי היה מי שחשש ליציבות הבנקים.

לשם השוואה: בכל 2009 הרוויחו חמשת הבנקים הגדולים 5.351 מיליארד שקל - עלייה של 2,510% לעומת רווח של 205 מיליון שקל שהציגו הבנקים בכל 2008. חמשת הבנקים גבו בשנת 2009 עמלות בהיקף של 13.5 מיליארד שקל - עלייה של 2.5% לעומת 2008. ברבעון הרביעי של 2009 הרוויחו חמשת הבנקים הגדולים סכום משותף של 1.431 מיליארד שקל לאחר שברבעון השלישי של 2009 הרוויחו 1.574 מיליארד שקל, ברבעון השני הרוויחו 1.516 מיליארד שקל וברבעון הראשון של 2009 הרוויחו יחדיו 830 מיליון שקל.

ברבעון הרביעי של 2008 - הרבעון היחיד בו התבטא המשבר בדו"חות הבנקים - הציגו חמשת הבנקים הפסד משותף של 1.651 מיליארד שקל. גם זה היה רבעון יוצא דופן שכן בכל שלושת הרבעונים הראשונים של 2008, הרוויחו חמשת הבנקים סכום משותף של 1.856 מיליארד שקל ובסך הכל, הרוויחו חמשת הבנקים בכל 2008 סכום משותף של 205 מיליון שקל וגבו עמלות בהיקף כולל של 12.338 מיליארד שקל. בשנת 2007, שנחשבה לשנה מצויינת עבור הבנקים, הסתכם הרווח המשותף ב-8.953 מיליארד שקל והבנקים גבו במהלך השנה סכום משותף של 12 מיליארד שקל עבור עמלות.

אחד הפרמטרים החשובים לבחינת יעילות הבנקים הוא התשואה שהם מצליחים להשיג על ההון שברשותם. כלי העבודה העיקרי של הבנק הוא הון שאותו הוא מנהל כראות עיניו והשאלה היא עד כמה הוא יודע להגדיל את ההון הזה.

חמשת הבנקים הגדולים חזרו בשנים האחרונות להציג רווחים כספיים המתקרבים לאילו שנרשמו בשנת 2007 שהיתה אחת השנים הטובות במערכת הבנקאות. הרווחים הכספיים אמנם חזרו אולם מאחר שבסיס ההון של הבנקים גדל, התשואה להון ירדה.

בשנת 2007 הציגו הבנקים רווח רבעוני ממוצע של 2.2 מיליארד שקל. עם זאת, הרווח כולל גם רווחים חד פעמיים ממכירת קופות הגמל וקרנות הנאמנות. בחמשת הרבעונים האחרונים, מציגים הבנקים רווח רבעוני ממוצע של כ-1.5 מיליארד שקל. במונחים כספיים הבנקים הולכים ומתקרבים לשנת 2007.

בשנת 2007 הציגו הבנקים תשואה שנתית ממוצעת של 15% על ההון, בשנת 2008 הקשה הציגו הבנקים תשואה של פחות מ-1% (בעיקר בשל ההפסדים של בנק הפועלים עבור השקעה באיגרות חוב אמריקאיות) ובשנת 2008 כבר עלתה התשואה למעט יותר מ-8.5%. כיום מציגים הבנקים תשואה שנעה סביב 10%.

בעולם של תשואות נמוכות עבור איגרות חוב, עבור נדל"ן ועבור פעילות בנקאית - תשואה של 10% נחשבת לסבירה ואפילו נאה. זוהי אמנם תשואה נמוכה יותר אך היא בריאה יותר עבור המערכת הבנקאית שמתבססת על מתן אשראי ובנקאות מסורתית ופחות על מכשירים פיננסיים מתוחכמים מדי שהסיכון בהם אינו ברור. סיבה שניה לתשואה הנמוכה היא שהבנקים נדרשים לשמור על הון גבוה יותר ככרית ביטחון והדבר מוריד מיידית את התשואה אך שומר על מערכת בנקאית יציבה יותר.

כיצד ייתכן שהרווחים חזרו אולם התשואה יורדת? הדבר נעוץ באופן שבו מחשבים את התשואה להון. נניח כי לבנק יש הון בשווי של 100 שקלים והוא מרוויח 5 שקלים בסוף השנה. זוהי תשואה של 5%. כעת נניח שבסיס ההון של הבנק גדל, למשל ל-110 שקלים. כעת רווח של 5 שקלים הופך לתשואה של 4.5% בלבד. זהו בדיוק המצב בו נמצאים הבנקים הישראליים כעת.

בנק מתפרנס מ"המרווח הבנקאי": הבנק מקבל כסף (פקדונות או איגרות חוב) מהציבור, משלם לו ריבית, ומלווה את הכסף בריבית גבוהה יותר לעסקים ולמשקי בית. הרווח של הבנק מגיע לפיכך מפער הריביות. פער זה הוא ה"רווח מפעולות מימון", המשקף את הכנסות הבנק מעסקי מתן האשראי בתוספת רכיבים כמו מכירת ניירות ערך שברשותו. ברבעון זה הסתכמו הכנסות 5 הבנקים ב-5.8 מיליארד שקל לאחר שבכל 2009 הסתכמו ההכנסות ביותר מ-23 מיליארד שקל.

הציפיה היא שריבית בתהליך עלייה - כפי שקורה בימים אלה - תיטיב עם הבנקים ותגדיל את הכנסות המימון שהם לב לבו של הבנק.

כל הבנקים מציגים את שורת הרווח הנקי המוכרת אולם הפרמטר העיקרי למדידת פעילות הבנקים הוא דווקא הרווח מפעולות רגילות, כלומר הרווח שמפיק הבנק מפעילות מתן אשראי בלבד וללא רווחים חד פעמיים או מימוש נכסים. הבנקים מכרו בשנים האחרונות את קופות הגמל וקרנות הנאמנות ברווחים נאים אולם רווחי ההון הללו כבר כמעט ונעלמו ושורת הרווח הנקי דומה מאד לשורת הרווח מפעולות רגילות.

כחלק ממעבר להתמקדות מחודשת בעסקי הליבה (מתן אשראי), מנסים הבנקים להגדיל את היקף האשראי שהם מעניקים לציבור - אשראי אשר נושא עמו רווחי ריבית. הנתון מתמתן מעט אם זוכרים כי הריבוי הטבעי באוכלוסיה עומד על כ-3% לשנה. זהו האתגר העיקרי עימו מתמודדים עם הבנקים.

במהלך 2009 שהתה הריבית ברמת שפל של כל הזמנים (0.5%) אולם מאז היא כבר הספיקה לעלות ל-1.5% בתום הרבעון השני ול-1.75% כיום. סך האשראי שמעניקים הבנקים לציבור מסתכם ב-708.5 מיליארד שקל וזו עלייה של 2.6% לעומת תום 2009 ועלייה דומה לעומת היקף האשראי ברבעון המקביל.

מנגד, הריבית הנמוכה שמעניקים הבנקים עבור פיקדונות הציבור דחף את הציבור החוצה במהלך 2009. מאז תום 2009, ירד היקף הפיקדונות ב-0.3% לעומת תום 2009 והוא מסתכם ב-799.4 מיליארד שקל.

בהתאם, מציגים הבנקים גם את יחס הפקדונות לאשראי. בנק יכול אמנם לגייס הון משוק ההון אולם הוא מחזיק ברשותו הון זמין יותר בדמות פיקדונות הציבור. זהו חלק מהכסף שאותו מלווה הבנק בריבית גבוהה יותר מהריבית שהוא משלם למפקידים.

כל הבנקים מציגים יחס פיקדונות אשראי גבוה מ-1 ופירוש הדבר כי כל הבנקים מחזיקים ביותר פיקדונות מאשר אשראי. בנק המזרחי טפחות מציג את היחס הנמוך ביותר (1.01 בלבד) ופירוש הדבר כי על כל שקל שמופקד אצלו כחיסכון, הוא מעניק אשראי של 1.01 שקל. הבנק הבינלאומי מציג יחס של 1.33 ופירוש הדבר שעל כל שקל שהבנק מעניק כאשראי, הוא מחזיק בפיקדונות בהיקף של 1.33 שקלים.

אחד מלקחי המשבר הוא החשיבות העליונה של מערכת בנקאית יציבה ומתפקדת ולאור כך מטיל בנק ישראל פיקוח על הבנקים ומנחה אותם לשמור בצד כמה שיותר הון ולא להעניק הלוואות בהיקף נרחב מדי.

אינדיקטור זה הוא יחס הלימות ההון, כלומר היחס שמגדיר מהו היקף ההון שאותו יכולים הבנקים לחלק כאשראי מתוך כלל ההון שברשותם. חוקית, נדרשים הבנקים להציג יחס הלימות הון של 9% שפירושו כי על כל אשראי בהיקף של 100 שקלים, הבנק שומר לעצמו הון בהיקף של 9 שקלים. אולם המפקח על הבנקים הגדיר לפני מספר שנים כי הוא מעוניין לראות יחס הלימות הון של 12% לפחות.

כל הבנקים העלו את יחס הלימות ההון לעומת תום 2009 וכולם, מציגים יחס הלימות הון גבוה מ-12%. החל משנת 2010, מציגים הבנקים את הלימות ההון על פי תקנות "באזל 2" שפירושן כי הבנק יצטרך לנהל את ההון שברשותו באופן פרטני עבור כל לקוח - כלומר לפי כל הלוואה או קו אשראי - ולא על פי כלל האשראי שמעניק הבנק. ניהול ההון כולל למשל את השאלה כמה הון צריך הבנק לרתק עבור האשראי שהוא מעניק. הלימות ההון הממוצעת (המשוכללת) במערכת עומדת על 13.75% לעומת 13.64% בתום 2009.

הנתון החשוב יותר הוא הון ה"ליבה", כלומר ההון העצמי שמורכב מנכסי הבנק ומרווחיו וללא הון המתבסס על שטרי הון וגיוסי כסף אחרים שהם בבחינת חוב. בפיקוח על הבנקים מעוניינים לראות יחס הלימות הון ראשוני של 7.5% לפחות. ארבע מתוך חמש הבנקים הגדולים עומדים בהוראה ולדיסקונט נותרו עוד 2 רבעונים על מנת להגיע ליעד.

אינדיקטור נוסף ליציבות הבנקים הוא ההפרשה לחובות מסופקים, כלומר לחובות שהבנק מטיל ספק ביכולתו לגבות שהרי פרנסת הבנק תלויה ביכולתו להעניק הלוואה ולגבות אותה. בתקופה של האטה כלכלית עולות ההפרשות לחובות מסופקים ועם ההתאוששות הן הולכות ויורדות. ההפרשה לחובות מסופקים היא רישום חשבונאי (הבנקים לא מוציאים כסף מזומן) אך אם ההפסד אכן מתממש, הבנק לא יידרש להכיר בו שוב.

הפרשות אלה של הבנקים ירדו בשנה האחרונה בשיעור דרמטי של 24% (ל-943 מיליון שקל) ברבעון השני של 2010. מדובר בהפרשות נמוכות מאד, אולי אפילו נמוכות מדי, וההערכה היא כי הבנקים לא יוכלו לשמור על רמה שכזו לאורך זמן.

אחת ההוצאות הגדולות של הבנקים היא עבור שכר. עובדי הבנקים הם ציבור גדול וועדי העובדים נחשבים לגופים חזקים המגנים על שכרם. עם זאת, גם בוועדים ויתרו במהלך 2009 על חלק מתוספות השכר במטרה לסייע לבנק. הוצאות השכר עלו בחלק מהמקרים בשל התשואות השליליות של הקופה לפיצויים וקופת התגמולים, המשמשות גם כיעודה לכיסוי ההתחייבויות הפנסיוניות של העובדים. הבנק, הנושא בהתחייבויות כלפי העובדים, משלים את הסכום החסר במידה והוא צבר תשואה שלילית.