>> בפעם האחרונה שדמוקרט ישב בבית הלבן הוא התמודד כל הזמן עם ציד מכשפות מצד מתנגדיו הפוליטיים. גורמים בולטים בימין האשימו את ביל והילארי קלינטון בכל דבר - מהברחות סמים ועד רצח. וברגע שהרפובליקאים קיבלו את השליטה בקונגרס, הם חשפו את ממשל קלינטון להטרדה חסרת רחמים. באחד המקרים הם כפו על ביל קלינטון 140 שעות של עדות תחת שבועה, עקב האשמות כי הבית הלבן השתמש באופן לא הולם ברשימת הנמענים של כרטיסי הברכה לחג המולד.
כעת הכל קורה שוב - אלא שהפעם זה הרבה יותר גרוע. הבה ניתן את הבמה לשדרן הרדיו השמרן ראש לימבו: "האימאם חוסיין אובמה", הוא הכריז לאחרונה, הוא "בוודאי הנשיא הכי אנטי-אמריקאי שאי פעם היה לנו".
כדי לקבל מושג עד כמה זה משפיע כשאנשים כמו לימבו מדברים כך, יש לזכור שהוא אישיות המשתייכת לזרם המרכזי במפלגה הרפובליקאית. יש לזכור גם שאם לא יתחולל פתאום שינוי בדינמיקה הפוליטית, הרפובליקאים ישלטו בקרוב לפחות באחד מבתי הקונגרס. זה עומד להיות מכוער. מכוער מאוד.
מהיכן בעצם מגיע כל הזעם הזה? מדוע הוא משגשג? ומה זה יעשה לארה"ב?
כל מי שזוכר את מה שהיה בשנות ה-90 יכול היה לצפות את הטירוף הפוליטי הנוכחי. מה שלמדנו משנות קלינטון הוא שמספר גדול של אמריקאים פשוט לא רואים ממשלה של ליברלים - אפילו הליברלים המתונים ביותר - כלגיטימית. בחירת אובמה היתה מרגיזה את האנשים האלה אפילו אם הוא היה לבן. העובדה שהוא אינו לבן והצלצול הזר של שמו רק מוסיפים לזעם.
דרך אגב, איני מדבר על זעם של דחויים ומנושלים: אנשי מסיבת התה הם עשירים למדי, ובימים אלה אף אחד לא כועס יותר מהעשירים מאוד. וול סטריט נגד אובמה עכשיו, והיא מחפשת נקמה: המיליארדר סטיבן שוורצמן, יו"ר ענקית ההשקעה הפרטית בלאקסטון, השווה בחודש שעבר את הצעות אובמה לבטל את הטבות המס למנהלי קרנות הגידור לפלישה הנאצית לפולין.
כוחות חזקים מעודדים ומנצלים את הזעם הזה. מאמר שכתבה ג'יין מאייר ב"ניו יורקר" על האחים המיליארדרים דיוויד וצ'רלס קוץ' ומלחמתם נגד אובמה משך הרבה תשומת לב, ובצדק. אך כפי שמאייר עצמה מציינת, רק היעד שאליו מופנה הזעם הוא חדש: מיליארדרים כמו ריצ'רד מלון סקייף ניהלו בעבר מלחמה דומה נגד ביל קלינטון.
ראש לימבו מתון לעומת גלן בק
בינתיים האגף הימני של התקשורת משמיע שוב את הלהיטים הגדולים. בשנות ה-90 השתמש לימבו ברמיזות כדי להזין את המיתולוגיה האנטי-קלינטונית, כשבין היתר רמז שהילארי קלינטון היתה מעורבת במותו של וינס פוסטר (סגן היועץ המשפטי של הבית הלבן בממשל קלינטון שהתאבד). כעת, כפי שראינו, הוא עושה את המרב כדי לרמוז שאובמה הוא מוסלמי. ואולם שוב, יש הפעם רמה נוספת של טירוף: לימבו נשאר כפי שהיה, אך הוא נראה עכשיו מתון בהשוואה לגלן בק, אישיות הטלוויזיה והרדיו הידוע בדעותיו השמרניות.
והיכן, בכל זה, נמצאים הרפובליקאים האחראים - מנהיגים שיקומו ויגידו שחלק מחבריהם למפלגה הולכים רחוק מדי? אין כאלה בנמצא.
הנה דוגמה חשובה: ההיסטריה לגבי המרכז האסלאמי שמתוכנן להיבנות במנהטן התחתית כמעט גורמת לאנשים להתגעגע לימים שבהם הנשיא לשעבר ג'ורג' וו. בוש ניסה להרגיע את השנאה הדתית כשהצהיר שהאסלאם היא דת של שלום. היו סיבות טובות להצהרה הזו: יש מיליארד מוסלמים בעולם, וארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה להפוך את כולם לאויביה.
אבל זה העניין: בוש עדיין נמצא בסביבה, וכך גם רבים מבכירי הממשל שלו. היכן ההצהרות שיטיפו לסובלנות ויגנו את ההיסטריה האנטי-אסלאמית? בסוגיה זו, כמו ברבות אחרות, המפלגה הרפובליקאית מציגה פרופיל כמעט אחיד בפחדנות.
משחקי אומץ בנוגע לתקציב
אז מה יקרה אם, כצפוי, הרפובליקאים יזכו ברוב בבית הנבחרים? אנחנו כבר יודעים חלק מהתשובה: הבלוג פוליטיקו מדווח שהם מתכוונים לחזור על מה שעשו בשנות ה-90, עם גל של ועדות חקירה - כמה מהן על שערוריות לכאורה, שכבר עכשיו אנחנו יודעים שהן מזויפות לגמרי. אנו יכולים לצפות מהמפלגה הרפובליקאית לשחק משחקי אומץ גם בנוגע לתקציב. הייתי מהמר על משבר בסגנון שיתוק הממשל של 1995 מתישהו בשנתיים הבאות.
זה יהיה מכוער וגם מסוכן. שנות ה-90 היו תקופה של שלום ושגשוג. בתקופה הנוכחית, שניהם חסרים. כמו כן, אנחנו עדיין סובלים עוד מהשלכות המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז שנות ה-30, ואנו לא יכולים להרשות לעצמנו ממשל פדרלי משותק על ידי אופוזיציה שאין לה שום רצון לעזור לנשיא. אבל זה כנראה מה שנקבל.
אם אני הייתי הנשיא אובמה, הייתי עושה כל שביכולתי כדי למנוע את התרחישים האלה, ומציע כמה תמריצים חדשים וגדולים, בפרט בחזית הכלכלית, ולו רק כדי לרענן את הדינמיקה הפוליטית. אך הניחוש שלי הוא שהנשיא ימשיך ללכת על בטוח, כל הדרך אל האסון.
עונת ציד המכשפות
פול קרוגמן
1.9.2010 / 7:05