>> שנת המשפט נפתחת בבום. על שולחנם של עורכי הדין השבים מחופשת הקיץ ונערכים לסעודת ראש השנה נחת השבוע ספר עב כרס, 210 עמודים אורכו. שמו: פסק הדין של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין בית החולים כרמל נגד עדן מלול. מי אמר שאחרי עידן אהרן ברק נגמרו הדיסרטציות האקדמיות בפסקי הדין?
תשעה משופטי בית המשפט העליון הפכו בעניין מלול חמש שנים לאחר ההכרעה בערעור האזרחי בתיק. הלכה קודמת שנקבעה על ידי שלושה שופטים פסקה כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי יחסי אם ניזוק תובע אינו מצליח להוכיח ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי (כלומר 51%) את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לנזק שנגרם. עם זאת, שופטי בית המשפט העליון הציגו לפחות חמש גישות שונות בשאלה אם "עמימות סיבתית" - מצב שבו קשה להוכיח את הקשר הסיבתי בתביעות נזיקין - מצדיקה הענקת פיצוי יחסי בנסיבות מסוימות.
כל גישה נסמכת על תזה משפטית שונה המעוגנת בספרות אקדמית, משפטית וכלכלית. לא לגמרי ברור מהי הנורמה המשפטית שיש להסיק מפסק הדין מכאן ולהבא. וזו, כמובן, תוצאה שמעצבנת לא מעט עורכי דין. עבורם, פתיחת שנת המשפט היא תחילתה של התמודדות נוספת עם פסקי דין ארוכים וסבוכים, ומולם הצורך לקצר בכתבי הטענות שהתארכותם נתפשת בעיני שופטים רבים כמקלות בגלגלי ההתייעלות המתחייבת במערכת המשפט.
פסקי דין ארוכים-ארוכים, זה טוב?
עו"ד איל רוזובסקי, שותף במשרד צלרמאיר-פילוסוף וליטיגטור ותיק: "אי אפשר לקבוע כלל אצבע שאומר שאסור לכתוב פסקי דין ארוכים בכל מקרה. דווקא פסק הדין בנושא העמימות הסיבתית הוא מקרה המחייב דיון מרחיב ומעמיק. זו שאלה דרמטית אם נשארים עם הפסיקה הקודמת או שנסוגים קצת. עניין כזה שמפלג את בית המשפט בהחלט מצדיק פסק דין מלומד ומעמיק". רוזובסקי מוסיף כי "מובן שיש גם מקרים שבהם פסקי הדין היו ארוכים מדי, אבל התופעה הזו התמתנה קצת בשנים האחרונות".
עו"ד איתן לירז, העוסק בליטיגציה מסחרית, אומר כי "פסק דין בהיקף של 210 עמודים הוא בהחלט חריג ביותר ודורש נסיבות מיוחדות שיצדיקו כתיבת ספר של ממש. אני משוכנע שהיו סיבות טובות במקרה זה". עם זאת, מעיר לירז כי "נראה לי שיהיה קל מאוד לטעות בפרשנותו של פסק דין בן 210 עמודים - או לכל הפחות לטעון לגבי פרשנותו לכאן ולכאן. יתרה מכך, בפרקטיקה היומיומית אין עורכי דין רבים שימצאו את הזמן לקרוא פסקי דין ארוכים רבים כדי לשמור על הרמה המקצועית הנדרשת מהם. לכן, חשוב בעיני כעניין של מדיניות משפטית שפסקי דין יהיו קצרים וממוקדים".
שותפה לדעה זו עו"ד רותה לובן ממשרד יגאל ארנון: "מלאכת הפרשנות כשמדובר בפסק דין בהיקף שכזה היא משימה מורכבת בלשון המעטה. התוצאה היא כי במקום להוציא הלכה ברורה לבתי המשפט הנמוכים ולציבור המתדיינים, פסק דין כזה יוצר התדיינויות סבוכות וארוכות בשאלה מהי בכלל ההלכה ומהם חריגיה. אין בכך לקדם ודאות משפטית או את יעילות הדיון".
הנשיא לשעבר של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי גורן, סבור כי "צריך להבחין בין פסקי דין של בית משפט עליון בדיון נוסף או בהרכב מורחב, לבין פסקי דין רגילים של העליון ולבין פסקי דין של ערכאות אחרות". לדבריו, כאשר מדובר בפסקי דין רגילים, המגמה הראויה היא לקצר "כדי שניתן יהיה להקדיש זמן גם לתיקים אחרים". ואולם, "כאשר נקבע דיון נוסף בהרכב כזה רחב וכזה נכבד, כמו שהיה השבוע בפסק דינו של בית המשפט העליון בסוגיית העמימות הסיבתית בהרכב של תשעה שופטים, אז אי אפשר לצפות מבית המשפט לתמצת, כי פסק הדין הזה מיועד לא רק לשמש הלכה אלא גם לשנות הלכה, וזה דבר שלא נתקלים בו כל יום".
"לא אכפת לי אם השופט כותב דיסרטציות ארוכות - בתנאי שיש בהן טעם", אומר עו"ד מיקי שפיגלמן, ראש משרד שפיגלמן, קורן, ברק, זמיר. הוא מסביר: "החרדה שלי היא מהשופטים שכותבים החלטות שאינן מתיישבות עם הדין אפילו מקצתו, ולמרבה הצער אנו נתקלים באחרונה בלא מעט כאלה. לא הגודל הוא שקובע, אלא התוכן".
עו"ד יוסי שגב, מהליטיגטורים הוותיקים והבולטים, אומר שהתארכות פסקי הדין היא מגמה מתמשכת וכי "כיום יש נטייה גוברת של שופטים, ובהם השופטים אשר גרוניס ויורם דנציגר, שמוצאים בפסקי הדין במה להאריך כדי להנחות שוב את עורכי הדין כיצד העליון חושב שיש לפרש הוראות חוקיות. אני רואה בזה מגמה מבורכת, כי אנחנו מבינים באמצעות פסקי דין איך לדוגמה בית משפט יפרש הוראות של חוזה, והגיעה העת להסיר את העמימות הזו".
אולי פסקי הדין הארוכים בעבר יצרו את בעיית העמימות שעכשיו צריך לפתור בעוד פסקי דין ארוכים?
שגב: "הכי טוב היה אם בתי המשפט היו נותנים פסקי דין חותכים וברורים, אבל בעידן של השופט ברק הגענו לכזו עמימות שצריך להסיר את הערפל. הפסיקה כיום היא אמנם ארוכה אבל היא נותנת הנחיות ברורות וחותכות, ולכן היא טובה".
אופי של שופט
גורן סבור שבתקופה האחרונה פסקי הדין הרגילים של העליון, וגם של ערכאות נמוכות יותר, הם קצרים יחסית. "יש גם שופטים שמרחיבים, אבל זה אופי של שופט שלא ניתן לשנות אותו. לא ניתן להתערב בזה מבחינה מינהלית. יש שופטים טובים שכותבים פסקי דין ארוכים מדי, אבל זה מה שיש, היה צריך לחשוב על זה לפני שמינו אותם". בניגוד לגורן ושגב, רוזובסקי סבור כי פסקי הדין בכל הערכאות דווקא התקצרו: "פסקי הדין חזרו לאורך הראוי".
עו"ד רון גזית ממשרד גזית, רוטנברג סבור ששופטים בערכאות נמוכות (שלום ומחוזי) צריכים לכתוב פסקי דין קצרים המנומקים בתמציתיות, אך לדעתו "ראוי לאפשר לכל שופט לכתוב בכל שנה עד חמישה פסקי דין שינומקו בהרחבה, כאשר השאלה המשפטית היא בעלת חשיבות מיוחדת או תקדימית". לגבי העליון סבור גזית כי אורכו של פסק הדין צריך להיות נתון לשיקול הדעת הבלעדי של השופט. לעמדתו מצטרף עו"ד ברק טל ממשרד יגאל ארנון: "כתיבת דיסרטציות כדוגמת פסק הדין בעניין מלול היא אחד מתפקידיו החשובים של בית המשפט העליון. לדיסרטציות הללו חשיבות מעשית עצומה בפיתוח המשפט במיוחד בעידן היעילות-בהילות ששוטף אותנו, שאחת מתוצאות הלוואי שלו עלולה להביא להפיכת מערכת שהיא ערכית ביסודה למנגנון משומן ומנוכר ליישוב סכסוכים".
עמיתו של גזית ושותף במשרדו, הליטיגטור עו"ד מוטי ארד, סבור ש"רק בנושאים עקרוניים ביותר יש הצדקה להנמקה נרחבת, וגם זאת בערכאות גבוהות בלבד. שופטים בערכאות נמוכות רואים חובה לעצמם להרחיב בהנמקה להיקף של מאמר משפטי כדי שהדבר יסייע בקידומם, וחבל שזה בא על חשבון יעילות השירות לציבור". מסתייגת נוספת היא עו"ד ברוריה לקנר ממשרד בן-שחר לקנר, שאומרת כי "פסק דין צריך להיות ארוך דיו כדי שהצדדים יבינו מה היו השיקולים שהביאו להכרעה. אין הצדקה לפסק דין בן מאות עמודים שלא לצורך, במיוחד על רקע העומס המוטל על מערכת בתי המשפט".
האם השופטים גוזרים על עצמם אותה גזירה שהם מטילים על עורכי הדין המופיעים בפניהם? נראה שלא. בעידן ההתייעלות במערכת המשפט נדרשים עורכי הדין שוב ושוב להגביל את אורך כתבי הטענות שהם מגישים לבית המשפט. עורכי דין רבים חשים שהדבר פוגע בצדק. לעומת זאת, ליטיגטורים בכירים טוענים כי התכתיבים של בתי המשפט נובעים מכתיבה מיותרת וטרחנית של עורכי דין בלתי מנוסים שסבורים שעובי המסמך המוגש לבית המשפט ישפיע על ההכרעה השיפוטית.
עו"ד דוד פורר, ראש מחלקת ליטיגציה במשרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג, אומר: "יש פער בין אופן התייחסותו של בית המשפט לעצמו לבין אופן התייחסותו של בית המשפט לצדדים המופיעים בפניו. על הצדדים מוטלות מגבלות בנוגע לאורכם של המסמכים המוגשים על ידיהם, ואילו על עצמו לא מטיל בית המשפט מגבלה דומה. קיים גם פער בין ההנחיות בעל פה של שופטי בית המשפט העליון לשופטי הערכאות האחרות לכך שמן הראוי לכתוב קצר, בעוד שפסקי הדין בבית המשפט העליון אינם נכתבים על דרך הקיצור". פורר מציין כי "באחרונה ניכרת מגמה של בתי משפט השלום והמחוזי לחזור לסגנון כתיבה תמציתי יותר, והנהלת בתי המשפט שמה דגש רב על נושא זה בהשתלמויות המקצועיות שנערכות לשופטים".
ארוך יותר הוא לא תמיד טוב יותר
לעו"ד יוסי שגב עמדה נחרצת במיוחד: "כיום כמעט כל עורכי הדין עובדים לפי שעות וכדי להצדיק את השכר שלהם הם כותבים כתבי טענות באורכים בלתי נסבלים, שחלק גדול מהם לא תכליתי. אין פלא שבתי המשפט מגבילים בעמודים את הסיכומים, זה דבר שהוא הכרחי. מה שלא תדע להסביר בעשרה עמודים לא תוכל להסביר גם באלף עמודים".
"קיימת כיום נטייה ברורה של בתי המשפט להגביל את אורך טיעוני הצדדים, לעתים לעמודים ספורים ממש", אומר עו"ד אור גל-און ממשרד עורכי הדין יהב דינה ושות'. לדבריו, התופעה קיימת גם בתיקים בעלי השלכות כלכליות המסתכמות במיליוני שקלים או השלכות אנושיות משמעותיות. "לעתים ההגבלה גורפת מדי ואינה מאפשרת להניח טיעון ראוי מגובה באסמכתאות".
לדברי הנשיא בדימוס גורן, "מהניסיון שלי עורכי דין אוהבים שאתה מגביל אותם, כי הם לא צריכים להתחרות עם הצד שכנגד על מספר העמודים שהם מגישים ועל מספר האסמכתאות המשפטיות שהם מצרפים. לדעתי זה דבר טוב וזה מקובל גם בכל העולם. אם לא תגביל אותם, יהיה לך קשה לכתוב את פסק הדין כי מרוב מלל אתה לא רואה את היער".
ד"ר גיל אוריון, ראש מחלקת ליטיגציה במשרד פישר בכר חן אוריון וול, מצדד אף הוא במגבלות אורך: "כשאין מדובר בהגבלות דרקוניות בהתחשב בהיקף הסוגיה שעל הפרק, איני רואה בכך פסול. הרי הסיכומים מוגשים לאחר שהוגשו כתבי טענות, תצהירים וחוות דעת מומחים. אני חושב שהצגה תמציתית וקולחת בסיכומים משרתת בסופו של דבר את הלקוח. ארוך יותר הוא לא תמיד טוב יותר".
גם לדעת רוזובסקי הגבלת כתבי הטענות היא הגיונית: "הטכנולוגיה ומקורות המידע המשפטיים גורמים לכך שאתה יכול לנפח כל מסמך להמון מלל, וזה יכול מאוד להקשות. אנחנו עורכי הדין מתאהבים במלים שאנחנו כותבים. אחרי שכתבנו את הטיוטה של הסיכומים, פתאום הכל נראה בעינינו קדוש וקשה לנו למחוק ולו מלה אחת. מצד שני, יש תיקים מאוד מורכבים שיש בהם חומר רב ושבהם לא ניתן להטיל הגבלת עמודים, לכן בתי משפט לא צריכים לקבוע כלל נוקשה. מניסיוני, כמעט תמיד אם מגישים בקשה מתאימה לבית המשפט להקל בהגבלה, בית המשפט נעתר".
עורכי הדין לשופטים: "כתבו ברור". השופטים: "כתבו קצר"
מאת עידו באום ונורית רוט
1.9.2010 / 7:05