"המזהם משלם" - נורמה ראויה גם במשטרה

"אם המשטרה היתה מתנהגת כנדרש, ניתן היה להציל את חייה של ענבל עמרם", קבעה שלשום השופטת הילה גרסטל בתביעה שהגישו בני משפחת עמרם נגד משטרת ישראל.

אמנם מדובר בסיוט. לחשוב על האב המסכן שבא להתלונן בתחנת המשטרה, אך שם נתקל באטימות, באדישות, בהתנשאות, בתוקפנות ובעצלנות של שוטרים שפשוט לא רצו שהוא יפר את שלוותם. הם אף איימו עליו במעצר אם ימשיך לדרוש מהם לרשום את תלונתו ולחפש את בתו שנעלמה.

כעבור כמה שעות, כאשר כבר התברר לשוטרים (לפי איכון טלפוני) שעמרם נמצאת בשדה פתוח ליד פי גלילות, לקח למשטרה עוד חמש שעות להגיע לענבל, שבינתיים מתה מאובדן דם.

למרבה הזוועה, השוטרים האלה לא פוטרו מעבודתם מיד. הם קיבלו עונשים פעוטים; מנזיפה ועד עצירה מסוימת בקידום. לכן הם ממשיכים גם עכשיו "לשרת את הציבור" בדרכם המיוחדת. כמובן שאין כאן שום שכר ועונש, שום לימוד ושם הסקת מסקנות, כך שאירוע דומה בעתיד הוא רק עניין של זמן.

צריך לדעת שהמשטרה לא פועלת כך תמיד. היא גם יכולה להיות יעילה וחרוצה, אם היא רוצה. למשל, אם נגנבים אופניים של מישהו חשוב. זה קרה לאסף חפץ, מפכ"ל המשטרה לשעבר, באפריל 2006, חודש בלבד לאחר הרצח של ענבל. אופניו של חפץ נגנבו מהמרכז המסחרי בירוחם. חפץ ניגש לנקודת המשטרה המקומית והגיש תלונה. התלונה נרשמה מיד, ובלשי ירוחם החלו בעבודת מודיעין ובסריקות נרחבות, וכעבור כמה שעות נתגלו האופניים בביתו של עבריין מקומי. המשימה הושלמה בהצלחה והאופניים הוחזרו לחפץ.

עכשיו תובעת משפחת עמרם מיליוני שקלים פיצוי מהמשטרה. אם תזכה המשפחה בפיצוי, אוצר המדינה ישלם את הכסף, ולא המשטרה. לכן צריך להכיל כאן את הכלל הידוע מתחום הטיפול באיכות הסביבה - "המזהם משלם" - חוק שעבר בכנסת ביולי 2008 שקובע עונשי מאסר על מנהלים וקנסות כבדים על תאגידים שזיהמו את הסביבה, כדי להרתיע.

כך צריך להיות גם כאן: אחריות אישית. לכן הפיצוי צריך להילקח מתקציב תחנת המשטרה בפתח תקוה, שם התרחש המחדל, ומתקציב משטרת ישראל. שירגישו בכיס. כמו כן, יש לפטר את השוטרים שטיפלו בנושא.

זה בדיוק המקרה שבו צריך לתבוע אחריות אישית גם מראש המערכת. לכן, אם המפכ"ל דאז, משה קראדי, היה מפוטר מיידית בגין האירוע, מקרה נוסף כזה לא היה מתרחש לעולם. אולי השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', יקבע כעת למשטרה נורמות חדשות?

לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, אומרים הארגונים החברתיים שמדובר ב"מכה כפולה" - גם הוצאות לחגים וגם הוצאות לחזרה לבתי הספר. ואמנם, החזרה לבית הספר גוררת הוצאות בגין רכישת ספרים, מחברות, בגדים ותיקים, ואנחנו גם מכירים את שיגעון הקניות לקראת החגים.

ואולם האם ראוי להפוך את הציבור לחבורה של מסכנים שלא מסוגלים לתכנן כלום? הטענה היא שההוצאה נופלת בבת אחת בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר. אבל האם היא באה בהפתעה? האם אי אפשר להתארגן מראש ולחסוך עבור ההוצאות החד-פעמיות הללו?

מה שיותר מרגיז הוא הבחירה של העיתונים להציג משפחות מסוימות - שאין להן כוח השתכרות כלל אך יש להן הרבה ילדים - במטרה להדגים עד כמה המדינה אשמה במצב הקשה.

הנה, למשל, משפחת וזאנה מחיפה. האב חרדי, עם כיפה גדולה של נחמן מאומן על הראש. האם פורצת בבכי ואומרת לכתבת: "אין לנו תיק לתת לבנות לבית הספר, והבנות בוכות ושואלות אותי איך נלך לבית הספר עם שקית ניילון במקום תיק. כואב לי לשמוע את השאלה הזאת".

כמה ילדים יש למשפחת וזאנה? חמישה. במה עוסקים ההורים? שניהם לא עובדים. האם נכה ב-74% והאב נשאר בבית כדי לטפל בה. ממה הם חיים? מקצבת נכות ומקצבת ילדים, ומתרומות. אבל הכתבת לא מעזה לשאול אותם "איך במצב כזה הבאתם לעולם חמישה ילדים?".

הנה עוד סיפור. ב-23 באוגוסט מתה בירושלים תינוקת בת חצי שנה. התינוקת מתה כבר בלילה, אך רק ב-11:00 בבוקר ניגשו הוריה למיטתה והבחינו שאינה נושמת. התברר שהילדה היתה חולה בימיה האחרונים, אך לא קיבלה טיפול ראוי.

השכנים מעידים שמדובר בילדים מוזנחים, שמסתובבים כל הזמן בחוץ, כאשר האם צועקת ומרביצה להם. כמובן ששירותי הרווחה של עיריית ירושלים ספגו מאמרי ביקורת. הם האשמים. אבל כמה ילדים יש למשפחה? שבעה. ולמשפחות כאלה אסור לקרוא משפחות מרובות ילדים, אלא רק משפחות ברוכות ילדים.

כאשר אנו שומעים על אירוע זה או אחר בשטחים, תמיד זה מופיע בהקשר של מאבק אלים בין המתנחלים לפלסטינים. אבל מתברר שיש גם סוג של שיתוף פעולה בין שתי האוכלוסיות, שנוצר עקב ימי החום הקשים.

מתברר שעקב המחסור הגדול במים ביישובים הפלסטיניים, הפלסטינים נאלצים לרכוש מים ממתנחלים מסוימים באזור קרית ארבע, בית חגי ובית חבר. המתנחלים רוכשים את המים ממקורות במחיר נמוך יחסית, ועושים עליו רווח גבוה מאוד כאשר הם מוכרים את המים לפלסטינים.

אז מי אמר שאין שיתוף פעולה? יש שיתוף פעולה שדומה לשיתוף שבין הסוס לרוכבו.

מה קורה למי שנתקע בנמל התעופה בן גוריון בלי שקלים, והוא רוצה בסך הכל להמיר 100 דולר כדי שיהיה לו במה לשלם למונית?

זה מה שקרה לג' ב-13 באוגוסט. הוא פנה לאשנב בנק הפועלים שבשדה כדי להמיר 100 דולר. השער היציג היה אז 3.8 שקלים, אך הבנק קנה ממנו את השטר בשער של 3.7 שקלים לדולר, כך שמדובר בהפרשי שער גבוהים מאוד.

אבל אז קיבל ג' לידיו רק 350 שקל, במקום 370 שקל. על מה ולמה? הזדעק ג'. הוסבר לו שהבנק גובה גם עמלת חליפין, שהמינימום שלה הוא 20 שקל. כלומר, הוא שילם עמלות בסך 30 שקל, שהם 7.9% מהשער היציג - וזה כבר שוד. אמנם שוד חוקי, כי העמלות מתפרסמות והמפקח על הבנקים יודע עליהן - אך זה עדיין שוד.

על כך אומר בנק הפועלים בתגובה: "זה לפי תעריפון הבנק, ואנחנו הכי זולים בנמל התעופה בן גוריון".

לנו לא נשאר אלא להוסיף שעם עמלות כאלה, לא פלא שמנכ"ל הבנק הטרי, ציון קינן, הצליח להגדיל השנה באופן משמעותי את רווחי הבנק.