חצי שנה לפני יום הולדתו ה-55, קיבל שמשון הראל מתנה מפתיעה מאשתו אורנה: היא הודיעה לו כי הדרך הטובה ביותר לחגוג את המאורע היא לשלוח אותו לנפאל, שם טיילה באותה עת בתם שלי. "אורנה החליטה שהמתנה הכי יפה היא לעשות טראק עם שלי", נזכר הראל, מנכ"ל אמריקה ישראל, חברת יזמות בתחום הנדל"ן. וכך, באוקטובר 2004 טס הראל לנפאל, שם פגש את שלי ואת בן זוגה עמית. האב ובתו טיילו יחד שבועיים, בזמן שעמית יצא לעשות טראק קשה יותר. הם הלכו בין כפרים, טיפסו על הרים וישנו לצד המקומיים. "זאת היתה הזדמנות להיות יחד", נזכר הראל. "עברנו לא מעט קשיים, כמו לחצות נהרות עמוקים ותהומות על גשרי חבלים. שלי היא חששנית מעט, ולא פעם הייתי צריך לדרבן אותה בצעקות, להבהיר לה שאני מאוכזב כי היא לא עומדת בקצב.
"היו לנו המון שיחות נפש על החיים. הדברים שעברנו שם הם חוויות מכוננות בקשר שלנו. בימים האלה עברה בינינו אוטוסטרדה של מלים, פשוט כי אין משהו אחר לעשות שם. היינו מדברים על המשפחה, על החברים, על תוכניות לעתיד. שוחחנו שם הרבה על החשיבות של השכלה. כיום שלי עושה דוקטורט במכון ויצמן, ואני מאמין שהטיול שלנו תרם את תרומתו לבחירת הדרך הזאת".
תצלומים: באדיבות המצולמים
הראל מדבר בנוסטלגיה על הימים שבהם בילה עם בתו, אף על פי שהוא לא חובב גדול של טיולים אתגריים ומעדיף את הנוחות הטמונה במלונות חמישה כוכבים ובמכונית צמודה. בפעם הראשונה בחייו הוא מצא את עצמו בתנאים לא תנאים, או כפי שהוא מגדיר זאת: "מאוד נהניתי בטיול, אבל הרגשתי מצוין במטוס שהוציא אותי משם". מה שנראה לתרמילאים הצעירים מובן מאליו - לילות קפואים, חושות עלובות וצעדות ארוכות - היה בעיני הראל אתגר אמיתי. "אם נוסעים לתקופה ארוכה, מתרגלים לתנאים האלה אחרי שבועיים, אבל אני באתי רק לשבועיים. זה לא שסבלתי, אבל חזרתי במהירות לדרך החיים שאליה אני רגיל. מדי פעם שאלתי את עצמי למה הייתי צריך את זה, אבל לא הרשיתי לעצמי להתחרט".
"קצת חששתי ממה שיהיה, כי אבא אוהב מלונות", מספרת שלי עדי-הראל. "אני זוכרת את ההלם על פניו כשהוא הגיע לפוקרה. היה צריך להסביר לו מה זה להסתלבט, מה זה אומר להעביר את כל היום בבית קפה. בהתחלה לא היה לו קל, כי הוא לא אוהב לא לעשות כלום, אבל כשהוא נכנס לזה - היה לו כיף. ההיבט הכי קשה עבורו היה האוכל המקומי, כי הוא אדם של חלה עם קוטג'. תבשילי העדשים פחות הסתדרו לו".
כמו הראל, הורים רבים יוצאים מדי שנה ליעדים רחוקים על פני הגלובוס, ומצטרפים לבניהם ולבנותיהם שיצאו לטיול של אחרי צבא. לאחר שנים שבהן הסתפקו באירופה הקלאסית ובארה"ב, הם כובשים את דרום אמריקה ואת דרום-מזרח אסיה, מתמודדים עם הקשיים הפיסיים - ולא פחות מכך, עם הקשיים המנטליים הכרוכים בטיול צמוד עם הבן או הבת.
"לא תיארתי לעצמי שהורים עושים את זה, אבל בנפאל הופתעתי מהכמות שלהם - ולא רק ישראלים, אלא גם הולנדים, אוסטרלים וגרמנים", אומר הראל. ירון הורינג, מנהל סניף חיפה של רשת "למטייל", מאשר שמדובר בתופעה מתפשטת. "בעבר עשו את זה רק משוגעים לדבר, אבל כיום זה נפוץ למדי", הוא מסביר. "הילדים כמעט מצפים לזה, כי ההורים משדרגים את הטיול כולו: הם משלמים על מלונות טובים יותר, מזמינים למסעדות טובות יותר - והרבה יותר כיף לישון במקום נורמלי, במקום בגסט האוס שעולה 4 רופי ללילה".
"ברור שאבא שילם עלינו", מאשרת עדי-הראל. "אין סיכוי שנהיה ביחד והוא לא ישלם. אחרי שסיימנו את הטראק נסענו למקדשים בקטמנדו, ולקחנו חדר בבית מלון ברמה של חמישה כוכבים. היה נחמד שלקראת סוף הטיול התנאים משתדרגים בזכותו. זה עלה לאבא גרושים, אבל כשסיפרנו לחברים כמה אנחנו משלמים, זה נשמע להם כאילו אנחנו מבזבזים מיליונים".
מה אמרו התרמילאים בסביבתך כששמעו שאבא שלך מצטרף אליך?
"זה נראה להם מוזר. הם שאלו איך הסכמתי לזה. אבל אני קשורה מאוד למשפחה, ואחרי שבועיים בלעדיהם אני מתגעגעת. לא הרגשתי שהטיול עם אבא פולש לי למשהו שרציתי לעשות לבד. היה לנו כיף ביחד, אחד על אחד עם אבא. זאת היתה הזדמנות להכיר לעומק, לשוחח בפרטיות. שמעתי ממנו על טיולים שעשה, על חוויות מהצבא - סיפורים שלא יוצאים ביום-יום".
"אני מאוד ממליץ להורים להצטרף לילדים שלהם", אומר הראל. "זה לא קשה מדי, ואפשר להצטרף לטראקים של שלושה-ארבעה ימים. במבט לאחור, התרבות שפגשנו ואורחות החיים השפיעו עלינו. בכל יום ראינו את המקומיים ואמרנו לעצמנו - כמה הם עניים במושגים שלנו, וכמה הם מאושרים. הם חיים את חייהם בשלווה עצומה. אני עדיין זוכר את זה היטב שש שנים אחרי הטיול. כל הדברים הקטנים האלה הם חוויות נשגבות שאנחנו נזכרים בהם באהבה ותוהים מתי נעשה טיול כזה פעם נוספת".
"הם שכחו שאני אבא של נדב"
בניגוד להראל, לפסיכולוג הקליני ד"ר עלי כץ לא היתה בעיה להתמודד עם הג'ונגלים של האמזונס. כץ, 64, בוגר של כמה טיולי תרמילאים בדרום-מזרח אסיה ובמרכז אמריקה, הספיק לעשות טראק או שניים ולישון באוהלים בשטח. כשבנו הבכור נדב התקשר אליו ב-1999 מפרו והציע שיצטרף אליו, לכץ היה ברור שהוא לוקח את ההצעה בשתי ידיים. "תן לי שם ומקום - ואני בא", הוא הודיע לנדב.
החלום לטייל עם נדב נרקם במשך שנים, ונהפך למציאות כשהבן השתחרר משירות קרבי ויצא עם שישה חברים מהצוות שלו בצבא לדרום אמריקה. כץ מיהר לעלות על מטוס, אך לא היה נטול חששות. "הילדים שלי קרובים אלי, אבל הם לא יזמינו אותי לראות אתם את המונדיאל. הם אוהבים להיות עם החבר'ה שלהם ולשתות בירה.
"תהיתי איך אני אשתלב בחבורה, אף שנדב הבהיר שהם שמחים שאני מגיע. כשראיתי שכל הצוות הגיע לקחת אותי משדה התעופה, התרגשתי עד דמעות, כי היה בזה מסר שהם מקבלים אותי".
ההמשך היה מרגש פחות. למחרת התעורר כץ מוקדם בבוקר, מוכן לטפס על ההר הכי גבוה בסביבה עם התרמיל החדש שקנה, אבל גילה שחבריו למסע עדיין ישנים. "ב-11:00 כבר התחלתי להתעצבן", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי - לא באתי לקוסקו בשביל זה. לאות מחאה קמתי בשקט ועשיתי סיבוב בעיר. כשחזרתי ב-13:00, הם עדיין ישנו". ברגע הראשון התמלא כץ בכעס, אבל אחרי כמה דקות התעשת והבין דבר אחד - הוא יהיה חייב להניח בצד את ההגדרה שלו כאבא, ויחד עמה את הביקורתיות, ולהבין שזה הטיול של נדב ושל חבריו - והכללים בו שונים. "פתאום נפל לי האסימון שזה המבחן האמיתי. האם באתי לכאן כדי להיות אבא מחנך ומטיף, או כי החבר'ה האלה הזמינו אותי לעולם שלהם? הבנתי שאני צריך לקחת חלק בעולם שלהם וליהנות מזה, שאני חייב להגמיש את עצמי. החלטתי - אני הולך בדרך שלהם, אחרת הטיול הזה יהיה גיהינום".
מתברר שכץ לא היה היחיד שנאלץ להשתנות: נדב מספר שבזכות אביו הגבירה החבורה את הקצב והספיקה לראות הרבה יותר מדרום אמריקה. "כמו שהוא התגמש כלפינו, אנחנו היינו צריכים להתגמש כלפיו. בחודש וחצי שבו הוא היה אתנו הספקנו לעשות את מה שהיינו עושים בארבעה חודשים בלעדיו. שנה בדרום אמריקה היא הרבה זמן - והוא היה תוספת מרעננת".
לחברים מהצוות לא הפריע שאבא שלך מצטרף אליכם?
"כל החבר'ה אוהבים אותו, והם ידעו שאני מתכנן להזמין אותו להצטרף אלינו. הוא טייל כמו אחד מהחבר'ה. אחד הדברים שגרמו לזה להצליח היה העובדה שהוא הבין שזה לא הטיול שלו, אלא שהוא מצטרף אלינו. בג'ונגל אין אבא - יש חברים".
אחד הרגעים המכוננים של הטיול המשותף התרחש באחד הטראקים, כשהחבורה ישבה מסביב למדורה והעלתה חוויות מהשירות הצבאי. "הם שכחו שאני אבא של נדב, ודיברו בכנות על מה שקרה להם בלבנון", נזכר כץ, שמתאר את הרגעים האלה בספרו "אינטליגנציה אבהית". "פתאום הבנתי מה עבר עליהם. הם הציעו שגם אני אספר על השירות הצבאי שלי, ולא הסכמתי. אמרתי להם - מה שווים הסיפורים שלי לעומת שלכם? אני מאמין שיש בזה מסר כללי יותר: צריך להשאיר להם את הבמה, וככה זה היה לאורך כל הטיול. אני אמנם גבר-גבר, אבל לא היססתי לבקש את עזרתם ולא הייתי הגבר שמנווט ומסביר להם איך לצוד. השארתי להם את המרכז".
ולא היו מריבות?
"לא. היו מחשבות רעות שהייתי צריך להתמודד אתן, אבל אמרתי לעצמי - עלי, הכל בראש שלך. ההחלטה שאני אנצח את הרגעים הקשים האלה היתה כל כך נחרצת, שבמציאות היה טיול מדהים. כשנסעתי לשם היה ברור באופן לא מילולי שאני אחראי על הכסף. הרי אני לא אלך עם נדב למסעדה ואגיד לו לשלם. מצד שני, לא רציתי להיות כספומט ולשלם תמיד על כולם. בסוף גיליתי שאלה שטויות, כי החברים היו מדהימים והתעקשו לשלם, ואף פעם לא חשתי מנוצל".
שנתיים אחרי שחזר מהג'ונגלים של דרום אמריקה, שוב צילצל הטלפון בבית משפחת כץ. הפעם היתה על הקו הבת ג'ולי, שנסעה לטיול ארוך בצדו השני של כדור הארץ עם בן זוגה נימי. היא הציעה לאביה להצטרף אליהם, והוא - כדרכו בקודש - לא היסס לרגע, וטייל איתם חודש וחצי בבורמה. "היה בזה משהו יותר מלחיץ", הוא מודה. "הייתי ממש בחרדה מהמחשבה שאני אהיה עם ג'ולי ונימי יותר מחודש. מה אני אעשה כל היום? כשנמצאים עם חבורה של גברים - יש את כל ההתעסקויות הגבריות. אבל להיות במקום האינטימי של ג'ולי ושל החבר שלה, זה עניין אחר.
"להפתעתי הרבה, מצאנו דרך לזרום עם זה. הייתי מסתכל עליהם ורואה איך היא מתמודדת אתו ואיך הוא מתמודד אתה. אני מכיר את הבת שלי, ויודע איך לפעמים היא מתעצבנת. היה נחמד לראות איך גבר אחר מקבל את זה. ראיתי איך נימי לא מתלקח מזה, וממש למדתי ממנו. הייתי שם במקום של התפעלות, לא של העברת ביקורת".
"אבא הוא הרפתקן אמיתי", אומרת ג'ולי כץ-אוחיון. "הוא חברותי במיוחד, הרבה יותר ממני ומנימי. הכרנו הרבה אנשים חדשים, שספק אם היינו מדברים אתם אלמלא הוא. אף על פי שהוא היה שותף מצוין לטיול, היו כמה ימים שבהם הוא טייל לבד, ונימי ואני היינו יחד. לכולם היה ברור שצריך לעשות הפסקות מדי פעם, וזה באמת עבד. הטיול הזה קירב ביני לבין אבא, וגם בינו לבין נימי".
כיום מתכנן כץ את הטיול השלישי, הפעם עם בנו הצעיר, אריאל, שמשרת בגבעתי. לצערו, הוא לא רואה הורים רבים שמצטרפים לטיול של ילדיהם, ולדעתו יש בכך פספוס לא קטן. "בעיניי זאת יכולה להיות סגירת מעגל יפה. אני מברך על התופעה הזאת אם היא נעשית באופן אותנטי. אני לא אומר להורים 'בואו עם עגיל וקוקו', כי זה פתטי, הם לא ילדים. אני אומר - התפקיד שלכם הוא ליהנות מהעולם של הילדים ולקבל אותו. יש משהו יפה בכך שהילדים מזמינים את ההורים - כאילו הם אומרים 'גיל ההתבגרות הסתיים, הקרבה שלכם כבר לא מאיימת עלינו'".
בטנדר עם 30 תרנגולות
המוכרים בחנויות ציוד הטיולים מכירים היטב את הצעירים שמתכננים טיול אחרי צבא: לרוב, הם לא מוטרדים במיוחד מזוטות כמו חיסונים לקראת הנסיעה ליעדים אקזוטיים, ומקפידים לקנות רק את הציוד שאי אפשר להסתדר בלעדיו. ההורים שמגיעים לשם מתנהגים אחרת לגמרי.
"הם מתכננים את הטיול כמו שצריך, שואלים קודם כל על ביטוח ועל חיסונים, ובניגוד לתרמילאים הצעירים יודעים בדיוק מה הם מחפשים", אומר הורינג. "לרוב, יש להם תקציב פתוח והם נוהגים לפנק את עצמם בציוד הטוב ביותר".
גלעד אבני, מנהל סניפי "ריקושט" בירושלים, במודיעין ובגוש עציון, מספר שנתקל כבר בדור שני לטיולים במזרח הרחוק ובדרום אמריקה - הורים שהיו שם לאחר הצבא, וכעת מצטרפים לילדיהם. "לרוב מדובר באנשים שנהנים מטיולים אתגריים בישראל ובחו"ל", הוא מסביר. "הורים כאלה שמחים להצטרף לילדים בטראקים מורכבים, אבל זאת לא הדרך היחידה לטייל. הילדים צריכים להבין שלעתים אין ברירה אלא לשנות מעט את התוכניות - לצאת למסלולים נוחים יותר, ולעזוב לתקופה קצרה את בני גילם כדי להקדיש זמן להורים. אני ממליץ להתייחס לזה כאל הזדמנות אחרונה להיות עם ההורים רגע לפני שהילדים נהפכים להורים בעצמם".
גיל חן, מנהל אתר "למטייל", מספר שהפורומים באתר מוצפים בשאלות של הורים שמתכוונים להצטרף לילדיהם ומבקשים להתייעץ עם מי שכבר התנסה בכך. "הם רוצים להרגיש שזה בסדר, שהם לא יוצאי דופן ושהם לא עומדים להתחרט", אומר חן. "הם רוצים לדעת לאן כדאי לנסוע ואיזה ציוד כדאי להביא. התרמילאים הצעירים נוהגים 'להתכלב' - להסתפק במינימום ולישון בתנאים לא תנאים. ההורים לא בעניין. הם רוצים לצאת לטיול נוח".
חן מספר כי ההורים מוטרדים משלושה דברים: קודם כל, מעצם הטיול ביעד אקזוטי דוגמת הודו או פרו, כמו כל מטייל שנוסע לשם. לכך מצטרף החשש מטיול עם הילד, לאור הדינמיקה הסבוכה שטמונה ממילא ביחסים האלה. ולבסוף, הם מרגישים שמוטלת עליהם אחריות להשתלב.
"כמעט תמיד מדובר בחוויה נהדרת", הוא מעודד. "בדרך כלל, כשהילדים חוזרים מהטיול, ההורים מרגישים כאילו נדחקו הצדה, כי החוויה לא משותפת להם. טיול קצר, אפילו של שבועיים, שבו חווים יחד את המראות ואת הריחות, מקרב בין שני הדורות. ההורים רואים איך הילדים מסתדרים מחוץ לסביבה הטבעית שלהם, ומפתחים לא מעט הערכה כלפיהם. הילדים, מצדם, מגלים מחדש את ההורים: הם לא ידעו שהם מסוגלים לנסוע בטנדר עם 30 תרנגולות".
דבורה קצביץ' אמנם לא טיילה עם 30 תרנגולות, אבל עמדה באתגר קטן לא פחות: נסיעת לילה מדלהי לדרמסאלה, עניין פעוט של 12 שעות באוטובוס מקרטע. "תהיתי אם אעמוד בנסיעה ארוכה כל כך, אבל חן אמרה לי - אמא, ככה זה בהודו", אומרת קצביץ'. זאת היתה המנטרה הקבועה של חן, שלפני שלוש שנים שיכנעה את אמה להצטרף אליה לטיול בתת היבשת. "ראיתי שזה מעניין את אמא והצעתי לה שוב ושוב לבוא", נזכרת חן. "אבל בכל פעם היה לה תירוץ, עד שיום אחד היא הודיעה לי: 'עשיתי חיסונים'".
"נראה לי לא הגיוני לנסוע, כי בדיוק הייתי עסוקה בהגשת הצעת מחקר", מספרת דבורה, 55, ששוקדת על דוקטורט במחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן. "קצת חששתי, כי בני גילי שנסעו להודו חזרו עם בעיות בריאותיות, אבל הקסם של הודו משך אותי ורציתי לדעת מה זה להיות תרמילאית.
"העברתי את המושכות לחן, והיא היתה האחראית הבלעדית על הכל - איפה נישן, היכן נאכל ולאן נטייל. באתי, נתתי לה את הכסף שהבאתי - והיא אירגנה הכל. מצאתי ילדה גדולה, אחראית, שיודעת לנהל עניינים, עם עין טובה שמבדילה בין טוב לרע. זה היה היפוך תפקידים מוחלט".
זה לא הדבר היחיד שהיה שונה בטיול הזה. "בניגוד לפעמים אחרות, הפעם לא ניסיתי להספיק לראות דברים - אלא לחוות דברים", אומרת דבורה. "לשבת יום שלם במסעדה ולקרוא ספר, להזמין צ'אי, לעשות הכל בנחת. חן פתחה לי חלון לעולמם של הצעירים והצלחתי לעבור דרכו. אלה היו שלושה שבועות של שכרון חושים".
"גיליתי שאמא ממש זורמת", מאשרת חן. "כשהיא הסכימה לאכול בדבה (פיצוצייה בסגנון הודי) מטונפת במיוחד, הייתי בהלם. היינו תרמילאיות לכל דבר, וטיילנו בכל המקומות שאליהם הייתי מגיעה ממילא. מבחינתי, זאת היתה ההזדמנות לעשות לה את הטיול: אני בחרתי איפה לישון, איפה לאכול, ניהלתי את כל ההתמקחויות - זה היה הזמן שלי לפנק אותה".
וזה תמיד עבד כמו שרצית?
"היו רגעים שהיא חששה ואני הייתי צריכה להרגיע אותה שיהיה בסדר. לילה אחד יצאנו מאיזו מסעדה והלכנו בשוק החשוך והשומם - זה הלחיץ אותה, אבל היא הבינה שככה זה בהודו. בפושקר יש מקום שבו כל הישראלים קונים תכשיטים. כשאמרנו למוכר שאנחנו ישראליות, הוא קרא למישהו שביקש שנבוא אחריו. הלכנו אתו בסמטאות והגענו לאיזו חנות הזויה. אמא ממש חששה, אבל הרגעתי אותה שאין מה לדאוג".
מאז ששבו מהמזרח, נסעו דבורה וחן לטיול באוסטריה - הפעם התכנון היה באחריותה הבלעדית של דבורה - והן מפנטזות על טיול נוסף להודו. "אני ממליצה להורים להצטרף לילדים", אומרת דבורה. "כשהיינו שם פגשנו הרבה חבר'ה שאמרו לחן 'איזה כיף שאמא שלך הצטרפה אליך'. שאלתי אותם אם הם הזמינו את ההורים, והתברר שלא, אף על פי שהם ממש השתוקקו לנוכחות שלהם, והתייעצו אתי בכל מיני עניינים. אני לא חושבת שאנחנו אמורים ליזום את זה, אלא הילדים".
"סעו לפגוש את הילדים - והעיקר שתזרמו", אומרת חן. "אתם לא חייבים להיות החברים הכי טובים - אבל זה מומלץ. במקרה שלנו, הנסיעה קירבה בינינו מאוד. זאת היתה חוויה מגבשת, ועד היום אני מרגישה את ההשפעה שלה עלינו".
"כשהוא עזב, נשמתי לרווחה"
למרות האידיליה שמשתקפת מחוויות התרמילאים והוריהם, יש מטיילים שלא היו ממליצים על איחוד משפחתי בניכר. "מתוקף עבודתו, אבא שלי נוסע הרבה ברחבי העולם", מספרת דנה (שם בדוי), שאביה קפץ לבקר אותה במהלך הטיול בניו זילנד, בהודו וגם בתאילנד. "לכן, בכל מקום שבו טיילתי, הוא מצא את ההזדמנות להגיע כששילב את הטיול שלי בעבודתו. הוא הזמין את עצמו להצטרף אלי פעם אחר פעם ורק הודיע לי מתי לאסוף אותו ומאיפה".
כשאביה הגיע לניו זילנד, הוא הבטיח שלא יתערב והצהיר שהוא רק אורח. בפועל, הוא לא הצליח להימנע מהעברת ביקורת נוקבת. "רבנו על הדרך שבה אני נוהגת בכבישי המדינה, על המקומות ששותפתי לטיול ואני רצינו לראות ועל האכסניות שבהן בחרנו ללון. היינו בתחילת המסע ועדיין לא הספקתי להתגעגע מספיק בשביל להבליג על ההערות שלו. כשהוא עזב, נשמתי לרווחה".
המריבות הקולניות לא הרתיעו את אביה של דנה מלבקר אותה גם בדרמסאלה. "לפני תשע שנים לא היה מקובל שהורה מגיע לביקור, וכל הישראלים שהיו באזור התכוננו לבואו והתרגשו אפילו יותר ממני. כשהלכתי אתו בסמטאות הכפר, תיירים שלא הכרתי בכלל עצרו אותנו והציגו את עצמם. הוא הרגיש כמו גורו שכל הילדים עולים אליו לרגל לקבל ברכה ועצה.
"הוא לא הפסיק להתלונן על כל המוצרים מהבית שהכרחתי אותו לסחוב עמו, כמו במבה וספריי ניקוי, ועל המלון העבש שבו שיכנתי אותו. הוא גם לא חסך ממני ביקורת על החדר המעופש שבו ישנתי ועל אופי הטיול שלי באותם ימים, שכלל בעיקר מעבר ממסעדה לבית קפה וחוזר חלילה".
למרות ההטבות דוגמת טיול ג'יפים ומסעדות יקרות, שלהן זכו דנה וחבריה, היא לא חושבת שהביקורים קירבו בינה לבין אביה. "בסופו של דבר המפגשים שלנו גררו בעיקר ויכוחים אינסופיים. היה עדיף שנתגבש בבית ולא בקצה העולם. כשהוא היה אתי בטיול הייתי לחוצה יותר והרגשתי שהוא פולש לי לחוויה, מבלי שאני הזמנתי אותו להצטרף אליה. כנראה שאבא שלי דווקא התרשם אחרת מהגיחות האלה, כי כשאחי הקטן טס לדרום אמריקה, הוא הודיע לו מיד שהוא קופץ לבקר".
יש הורים שלא מסתפקים במייל השבועי ונוסעים אחרי הילדים לטיול הגדול
נעה נבט
2.9.2010 / 12:19