מבלים בבריכה ומדברים אקטואליה - תמורת פיקדון של 200 אלף שקל יש קייטנה כל השנה

מבואה רחבת ממדים, המעוצבת כלובי מלון יוקרתי, מקבלת את פני הדיירים והמבקרים במרכז הדיור המוגן "עד 120", שממוקם בלב שכונת וילות בהוד השרון. כל מפלסי המבנה, בכללם שש קומות המגורים, חשופים בפני המביטים מעלה מתחתית חלל הכניסה, שאור טבעי חודר אליו דרך חלונות רבים. מתחת לגרם המדרגות הגדול מוצבת גינת אבנים בסגנון יפני, שכוללת מפל מים קטן ובריכה עם דגי נוי. בצד שמאל, לקול מייבשי שיער רועשים, עמלות ספריות על תסרוקותיהן של נשים מהודרות. חיי הדיירים כאן נראים כמו קייטנת קיץ שלא נגמרת: מבוקר עד לילה הם זוכים לפעילויות, להרצאות, לקונצרטים, לחוגים ולשיעורי ספורט. טיפוסים גלמודים ומדוכאים לא נראים בסביבה.



דלתות אחת המעליות הצדדיות נפתחת, וחבורה של שש נשים יוצאת ממנה. הן עוטות חלוקים ארוכים, מצחקקות ומדברות בקול רם. "שלום, שלום! שלום!", הן קוראות לעוברים ושבים ומחייכות לקראתי, "אנחנו בדרך לבריכה", מכריזה אחת בשיער סגול, העשוי בתסרוקת גבוהה. "אני צריכה לדבר אתך", אומרת לה אשה בחלוק ורוד, "אני כועסת עליך מאוד!". הנשים נעלמות מעבר לפינה, אך קולן הרם עדיין נשמע ברקע.



בחדר הכושר הקטן שצמוד לבריכה עובר מאמן חסון בן כ-65 בין מתעמלות שרצות על הליכונים חדשניים, המסודרים בשורה ארוכה. המתעמלות, שגילן נע בין 75 ל-85, צופות במסכי הטלוויזיה, כשהן לובשות חליפות ספורט ממותגות ועל כתפיהן מגבות צבעוניות. המאמן מחזיק בידו קלסר שבו הוא ממלא פרטים, ומדי פעם זורק הערות ומתקן את תנוחותיהם של מרימי משקולות, שרוכזו ליד מראה גדולה. אי אפשר היה להיכנס בזמן האימון, לכן שמחתי שבדיוק נערך שיעור התעמלות בבריכה לנשים.



"להתקדם עם רגל ימין! לדחוף, לדחוף!", קוראת מאמנת צעירה שעומדת על שפת הבריכה המשולשת. בתוך המים צפות שש הדיירות שפגשתי קודם לכן יחד עם עוד חמש נשים, מצופים בידיהן וכובעי ים לראשן. המים חמים במיוחד - מד החום הדיגיטלי מסמן 29.9 מעלות צלזיוס. "לשחרר ידיים, לרקוד במים, קדימה לרקוד, לקפוץ, לקפוץ!" ממשיכה המדריכה, אבל נראה שהבנות כאן נהנות בעיקר מהזמן שהן מבלות יחדיו. הן ממשיכות לפטפט זו עם זו, וכל אחת שוחה לכיוון אחר בתוך הבריכה. "אלי! אלי! להחזיק את המצופים באוויר. אני רוצה לראות אתכן משחררות ידיים!", המדריכה נשמעת כאילו היא מפעילה קבוצת ילדות לא ממושמעות. השיעור נגמר והשחייניות יוצאות מהמים, ממהרות לתפוס מגבת, מקלות הליכה או הליכונים.







לומדים לעשות undo



"אפילו רופא העור שלי לא יכול לעשות טיפול כזה", אומרת שרה בת ה-80 ומצביעה על המסך שמולה, שעליו מרוחים פניה של השחקנית סקרלט ג'והנסון. שרה, כמו שני הנוכחים האחרים בשיעור ללימוד תוכנה לעריכת תמונות מנסה להעלים מהפנים המוגדלים נקודות חן. "הסרנו מקודם את העין האדומה שלה", היא משוויצה, "זה קלי קלות, לוקחים את הכלי הזה ומתקנים, הנה ככה". השלושה מתייצבים בכל יום חמישי לשיעור המחשבים, שלאחריו הם מתרגלים את החומר שלמדו, במחשבים שבדירותיהם.



"בואו נעבור עכשיו לכלי הבא", אומר המדריך הצעיר והאנרגטי מיכאל סאקס. "כעת נלמד על כלי המוזייקה". "מה זה מוזייקה? איפה זה מוזייקה?" שואלת בהתרגשות אלישבע בת ה-83 וחצי. "מה? אני לא שמעתי כלום", אומר גבריאל, שיושב מול המחשב הסמוך ומביט על אלישבע.



הם מתאמנים על הכלי החדש ואז מרכז מיכאל שוב את תשומת לבם: "עכשיו נלמד לעשות undo", הוא אומר ומסביר לשלושה כיצד לחזור אחורה על פעולותיהם. "כל הכתמים חזרו אצלי", מציינת אלישבע. "אבל איזו בחורה יפה! איך קוראים לה?" "סקרלט ג'והנסון. היא שחקנית יהודייה מהוליווד", אני מתערב. "נו כן, מה זה משנה אם היא יהודייה", אומרת אלישבע ובוחנת אותי, "היום זה כבר לא משנה".







אהבה, פוליטיקה ומסמך גלנט



במרחק כמה צעדים מחדר המחשבים, במרכזו של טרקלין מפואר שפונה אל גינה ירוקה וגדולה, יושבת באותו הזמן קבוצה גדולה של גברים ונשים על ספות מסביב לשולחן קטן ומשוחחת בקול רם. הם נקראים "הפרלמנט", ובכל בוקר הם מתקבצים כאן כדי לדון בנושאים מגוונים. כל חברי הפרלמנט הם בעלי עבר מקצועי מפואר: אחד היה מושבניק ואיש צבא קבע, לאחרת היה מפעל לייצור משאיות זבל, חבר נוסף היה מנהל אחזקה בבית חולים, ואחד הנוכחים היה בעליה של חברת ביטוח.



"אל תשכחו שמישהו צריך להביא וודקה מחר", אומר אחד מהם לשני, אך כשאני מצטרף אליהם הם ממהרים להחליף נושא ולדון בבחירת הרמטכ"ל הבא ובמסמך גלנט. נראה כי הם מעורים בפרטי הפרשה. "הרמטכ"ל אשכנזי הוא לא באמת אשכנזי, הוא פרענק", קובע בנחרצות אחד מהם. "מה יש לו עם ברק? מה הבעיות שלו?"



"הם הכינו מסמך מזויף", אומרת אשה מתולתלת בת 78, "איך זה שאשכנזי אמר שמשווים אותו לדוד לוי, בדיוק יום לפני הפרסום של המסמך? הוא ידע על זה". "אנחנו מדברים על פוליטיקה, על חדשות, על אהבה", מסביר דייר בשם יוסף שמחזיק במקל הליכה ובכוס משקה. "כל אחד שותה קפה ומדבר. מי שרוצה להוציא מלבו, מוציא". "על אהבה אנחנו לא מדברים", מדגיש דיוויד, דייר בן 86 שלגופו חולצת פולו עם סמל של הוגו בוס ומכנסיים קצרים, "אנחנו כבר לא שווים. אנחנו זקנים".







"אל תגיד לו לא שווים", עונה לו יוסף, "דבר על עצמך, הנה רוס פה שווה", הוא אומר ומצביע על רוס בן ה-93.



"למה? בדקת אותו?" אומר דיוויד לקול צחוק היושבים. "הוא הכיר פה אשה והם מנהלים רומן", מסבירה לי המתולתלת. "הוא הכיר, אז מה? אסור לו? מותר לו, הוא עושה חיים", אומר לה יוסף, ורוס מהנהן ואומר: "יש לי גם נכד שלומד בהרווארד ומסיים דוקטורט עוד תשעה חודשים". "תראה איזה חתיכות יש לנו כאן", אומר אחר ומצביע על בחורה צעירה שעוברת ליד הטרקלין. "ראובן, מי זאת היתה הבחורה הצעירה שהתעסקת אתה אתמול?" הוא שואל את היושב לצדו.



"מה? עם מי?", שואל ראובן בתמיהה.



"בחורה צעירה, ראיתי שאתה מסתודד אתה".



"זאת הנכדה שלי!" אומר ראובן ומרים את מקל ההליכה שלו באוויר.



נראה כי הנושא שמעסיק אותם בימים אלה יותר מכל הוא עתיד המרכז שבו הם גרים. "אנחנו חוששים מאוד", אומר אחד והיתר מהנהנים, "השירותים כבר לא באותה רמה. ההרגשה היא שיש ירידה. היה אחראי על ביטחון והוא איננו כיום, זה אמור להיות דיור מוגן. אנחנו מפחדים מכך שעומדים למכור את המקום. את הכסף שלהם הם כבר הרוויחו מאתנו". ניכר כי הנושא מעורר דאגה בשאר חברי הפרלמנט. "אין ביטחון!" נזעק אחד, "איזה ביטחון יש בלילה?"



"יש.. יש...", מרגיע אחר, "ראיתי איזה פקידה בקבלה".



"עזבו, זה לא רציני".



"אני ישנה עם הדלתות לא נעולות", אומרת אחת הנשים, "אני לא פוחדת בכלל. המקום הזה הוא גן עדן. אנשים מתים בשביל להגיע לכאן".



"שילמנו יותר מ-200 אלף דולר פיקדון כדי להיכנס לפה", אומר גבר גבה קומה בעיניים חרדות, "כל שנה במשך עשר שנים יש פחת של בין 3% ל-5%. אבל זה תמיד לפי הסכום הראשוני, ולא על הסכום שנשאר".



"לא, לא, אנחנו רוצים לספר לך על דברים יפים", אומרת בעלת המפעל לשעבר. "מבחינה חברתית זה יוצא מהכלל. הלובי מלא בפינות חברתיות. חדר הברידג' פועל עד 23:00. זאת חברה מאוד מגובשת. אם יש לך הורים אני מקווה שהם יגמרו פה. זה פרס משמים. יש לנו רופא 24 שעות ביממה, לא משעמם לרגע, בבוקר בריכה, בצהריים מספרה, בערב קונצרט. הכי חשוב זה שאנחנו לא מעמסה על הילדים. הם יודעים שאנחנו בידיים טובות". השאר מהנהנים בהסכמה.



"גם הדגים זה חינם", אומר יוסף בחיוך, ומצביע על האקווריום הגדול שלידם, "הם נורא מרגיעים. אנשים יושבים שעות ומסתכלים עליהם. בסוף נכין מהם גפילטע פיש".







מחוץ לחדר האוכל הגדול יושבת קבוצת נשים ומחכה שתגיע השעה וארוחת הצהריים תחל. בעוד כמה רגעים יוגשו להן מנות עוף, דג או בקר לבחירה, מלוות במגוון תוספות. לקינוח אפשר לבחור רסק תפוחי עץ או לפתן ורדרד, והארוחה כולה עולה כ-40 שקל. אפשרות אחרת היא להכין את הארוחות בדירות, המצוידות כולן במטבח מרווח. בינתיים הן נהנות מקרני השמש החמימות שמאירות את פניהן, ומשוחחות על מה שהספיקו לעשות בבוקר. "הסתפרתי ועשיתי צבע. נכון אני נראית צעירה יותר?" אומרת אחת, "טוב אני באמת יותר צעירה מכן. אני בת 68", היא אומרת ופוזלת לכיווני, לראות אם שמעתי אותה.



"מה את אומרת!", עונה לה שכנתה במרירות, "למיטב זיכרוני היית בת 68 כשנכנסת לכאן. וזה היה כבר לפני שמונה שנים. כנראה שהזמן באמת עומד כאן מלכת".