משפחת להב עזבה הכל ועברה לאפריקה כדי להקים כפר נוער ליתומי רצח העם ברואנדה

יום השנה לסיום רצח העם המזעזע ברואנדה צוין בכפר הנוער agahozo shalom בערב טעון במיוחד: 500 היתומים שגרים בכפר התכנסו בחדר האוכל למפגש עדויות (testimonies), כלי עממי מוכר בתהליך הטיפול בפוסט טראומה בקרב הרואנדים. 16 שנה חלפו מאז שבני ההוטו רצחו את בני הטוטסי באכזריות בלתי נתפשת (ראו מסגרת), והותירו אחריהם כמיליון הרוגים ומיליון יתומים. הוריהם ובני משפחה נוספים של חלק מילדי הכפר נרצחו לנגד עיניהם בשריפה או במצ'טות. הם היו אז תינוקות ופעוטות שנולדו לתוך חלל ריק - עברם נמחק ועתידם לוט בערפל. במהלך הערב עלו הנערים על הבמה אחד אחרי השני, ותיארו את שראו. כל סיפור נמשך שעתיים ויותר, כל עדות מצמררת יותר מקודמתה. אחרי שתי עדויות החלו זעקות להישמע בחלל האוויר וחלק מהמשתתפים נמלטו בהיסטריה. נערה אחת נעלמה בין השיחים; נערה אחרת, ששכבה 48 שעות בכנסייה שבה נרצחו לא פחות מ-2,000 איש, התמוטטה. צוות הכפר נאלץ לסייע לעשרות אחרים בעזרת זריקות הרגעה.



"כל הזיכרונות המודחקים צפו מחדש. הם הרגישו כאילו עומדים לרצוח אותם שוב", משחזר ניר להב, המנהל הישראלי של הכפר. "היה קשה ביותר לראות אותם מתפרקים כך. בשגרת היום לא רואים מה עובר על הילדים. הם שקטים ומופנמים ויודעים גם לשמוח. רק בסיטואציות כאלה אפשר לקלוט איזה מטען כבד, שיכול להתפרץ בכל רגע, הם נושאים על גבם הצעיר. ואז מבינים עד כמה חשובה היתה הקמת הכפר".



החלטה של חצי שעה



סיפורו של agahozo shalom (פירוש המלה אגהוזו ברואנדית - המקום שבו נגמרות הדמעות) הוא סיפורה של נדבנות יהודית ושל רצון לחלוק ניסיון ישראלי מצטבר במטרה להקל על סבלו של עם אחר. לא בכדי נבחר מנהל ישראלי להקים כפר נוער המיועד ליתומים רואנדים. הניסיון הישראלי בקליטת עולים, ביניהם בני נוער רבים שהגיעו ללא משפחותיהם, החל ביתומי השואה וכלה בעליות האחרונות מרוסיה ומאתיופיה, הביא להתמקצעות חיונית בתחום. כפרי הנוער הרבים הצילו לא מעט נפשות מנותקות שהגיעו לישראל ב-60 השנים האחרונות, ומקומות כמו ימין אורד, שנוסד בישראל ב-1953 ומשמש עד היום לקליטת בני נוער שעולים בגפם, נהפכו מודל לחיקוי ברחבי העולם.



הרעיון להקמת כפר ישראלי ברואנדה הגיע דווקא מהפילנתרופית אן היימן, יהודייה אמריקאית, שבילתה בצעירותה שנה בקיבוץ קטורה ולכן דוברת עברית שוטפת. היימן היא תורמת משמעותית לארגון גו'ינט ישראל ואף משמשת כדירקטורית בארגון, ונותנת מכספה גם למטרות אחרות. לפני כמה שנים הבינה היימן כי הבעיה הקשה ביותר ברואנדה, שפצעיה מרצח העם עדיין לא הגלידו, היא מיליון היתומים, והחליטה לסייע בפתרון הולם.



ראשית, הקצתה היימן 10 מיליון דולר מכיסה ששימשו לקניית שטח בגודל 650 דונם במרחק שעת נסיעה מהבירה קיגאלי, ולהקמתו ולתפעולו של כפר נוער שיכלול פנימייה ומרכזי לימוד משוכללים. המטרה היתה להעלות את היתומים הרואנדים על מסלול שיעניק להם כישורי חיים, שבעזרתם יוכלו להתקיים ולהתקדם בעתיד. בשלב הבא גייסה את ג'וינט ישראל לחיפוש מתמשך אחר האדם הנכון להקמת הכפר. החיפוש לא היה פשוט: לתפקיד נדרש מנהיג ומנהל, קבלן ומטפל, פרויקטור מצוין בעל אג'נדה חינוכית מסודרת וגם אדם שמוכן לעבור עם כל משפחתו לאפריקה כדי לערוך ניסוי שהצלחתו לא ודאית.



ללהב, אז מנהל חטיבת דור העתיד בסוכנות היהודית, נדרשה חצי שעה בלבד להחליט שהוא מעוניין לעשות רילוקיישן לרואנדה. לאשתו דלית, רופאת ילדים במקצועה, זה לקח אפילו פחות זמן. "שמעתי שמחפשים מנהל להקמת הכפר", הוא מספר. "חזרתי הביתה ושאלתי את אשתי: 'נוסעים?'. התשובה המיידית היתה 'כן'". בנובמבר 2008, אחרי כמה חודשים של תהליכי מיון והכנות, היתה המשפחה, שכללה זוג הורים ושלושה מתבגרים, על המטוס.



במהלך הראיון מתגלה להב כאדם אסרטיבי ומלא תשוקה לתחום שבו הוא פועל. אזכור הפרויקטים החברתיים שבהם היה מעורב, ובעיקר זה האחרון, מעלה ניצוצות בעיניו. ייתכן כי הלהט שלו הוא זה שקידם את הצלחת הפרויקט הרואנדי, על אף שלעתים הקשיחות הצברית שלו, שהפחידה את צוות העובדים המקומי בכפר, היתה בעוכריו.



לפני שהגיע למגזר השלישי היה להב עורך דין לתקופה קצרה, ובעיקר איש עסקים, כאחד הבעלים של חברת המזון האורגני "אדמה". כשהגיע לגיל 40 החל לחפש כיוון אחר בחייו והתקבל לתוכנית הניהול היוקרתית של מכון מנדל למנהיגות. הוא הצטרף לג'וינט כדי לעודד את תחום היזמות בקרב אוכלוסיות בסיכון. במהלך פעילותו בארגון היה אחראי, בין היתר, להקמת "זה כן עסק" - פרויקט שבעזרתו לומד נוער בסיכון להקים עסקים ולתפעל אותם, כדי להרוויח כסף וללמוד מקצוע עתידי. בהמשך ניהל במשך ארבע שנים את חטיבת דור העתיד בסוכנות היהודית, עד שהגיעה ההצעה לניהול כפר הנוער.



התלהבותו של להב הדביקה את רוב המשפחה. "דלית היא סוג של אמא תרזה", מעיד עליה בעלה. "היא תמיד רצתה לסייע לאוכלוסיות קשות במיוחד והאפשרות לסייע למאות יתומים, ועוד באפריקה, היתה הזדמנות פז עבורה". במשך שנה וחצי היא שימשה כרופאת הכפר וידיה היו מלאות בעבודה. הרוח ההרפתקנית, מהולה ברגישות חברתית גדולה, התגלתה גם אצל הילדים. "מרגע לידתם הם ידעו שמשהו כזה מחכה להם בהמשך הדרך, כך שההחלטה לנסוע לא הגיעה בהפתעה", מספרת אמם. בעוד שיהל, 18, ועילם, 12, שמחו מאוד על ההזדמנות, הרי שתמר, 16, היתה קצת פחות מרוצה. החשש מניתוק פתאומי מהחברות ומהלימודים הדיר שינה מעיניה. "המשפחה המורחבת הציעה לנו לא להתנגד לרצון שלה להישאר בישראל", אומרת דלית, "אבל זו לא היתה אופציה מבחינתנו. היה לנו ברור שאנחנו נוסעים כמשפחה ושהם ירוויחו מחוויה כזו יותר מאתנו".



"הילדים התקבלו נפלא, השתלבו מהר והשתתפו ברוב הפעילויות", מספר להב. "עבורנו, ההורים, זו היתה חוויה מגבשת ונפלאה. באיזה בית שמתנהל באופן רגיל אתה זוכה לראות בכלל את הילדים המתבגרים שלך ביום-יום? בכפר היינו כולנו ביחד כל הזמן, פשוט כי לא היה להם מקום אחר ללכת אליו".







לחיות בלי מקרר בבית



המראה שקיבל את פניהם של בני המשפחה כשהגיעו אל השטח היה "הנוף הכי יפה ברואנדה", כהגדרתו של להב. "מאופק עד אופק השתפלו גבעות ירוקות ורכות משובצות באגמים ובפלגי מים", הוא מתאר. העבודה הקשה החלה מיד עם נחיתתם. "הנחישות והתושייה הישראליות היו לכלי עזר חיוני", אומר להב. "תוך זמן קצר היינו צריכים להקים במקום סוג של קיבוץ עבור 500 נערים ונערות: מבני מגורים, חדר אוכל שיכול להכיל 1,200 איש, מרכזי לימוד ומבנים ציבוריים. גם החווה החקלאית החלה לקרום עור וגידים בעזרת חברות ישראליות כמו נטפים שתרמה מערכת השקיה, וארגונים כמו קרן קיימת לישראל". במקביל גובש צוות המורים המקומי, יחד עם צוות המדריכים, אמהות הבית והמתנדבים, ונוצרה תוכנית חינוכית שמלווה את המקום. "מדובר בפרויקט גדול, הן בתחום הבינוי והם בתחום החינוך והתמיכה, והכל צריך היה להיעשות באפריקה, בעזרת כוחות מקומיים שלא בדיוק מתנהלים כמונו", מציין להב.



התנאים בכפר היו בסיסיים. משפחת להב גרה אמנם בבית לבנים מחולק לחדרים שכלל גם מטבחון, אבל מכשירים אלמנטריים כמו תנור, גז או מקרר דווקא לא היו. "החשמל ברואנדה יקר מאוד", מסבירה דלית. "יכולנו להרשות לעצמנו לקנות הכל, אבל לא עלה בדעתנו לחיות אחרת משאר אנשי הכפר". את חוויית הכביסה זוכרת אם המשפחה במיוחד לטובה. כמו כולם, גם ילדי להב והוריהם היו יוצאים לעשות כביסה בגיגית בחוץ. כל אחד אחראי לניקיון בגדיו, ממש כפי שניקו בעצמם את חדרי הבית. "המלאכות הפשוטות האלה יוצרות תפישה אחרת של זמן", אומרת דלית. "הן מאפשרות מנוחה ממרוץ החיים המערבי שאנחנו מורגלים בו".



בכל בוקר היו יוצאים בני המשפחה לעיסוקיהם השונים: ניר לניהול הכפר, דלית למרפאה, יהל, שדחה את גיוסו בשנה, החל בבנייתו של האמפיתיאטרון הענק, שנחנך במקום בימים אלה. תמר למדה עם בנות הכפר (בבתי הספר ברואנדה שפת הלימוד היא אנגלית) ועילם עבד בבקרים בחווה ובצהריים למד בחינוך ביתי עם אחד מהוריו או בעצמו. אחרי כמה חודשים החליטה המשפחה כי את החינוך יקבלו תמר ועילם דווקא בבית הספר הבינלאומי בקיגאלי. "עילם היה הילד היחיד בכפר בגילו. בבית הספר הם התרועעו עם ילדים בני גילם, ואחר הצהריים הם היו חוזרים אלינו לכפר". באחרונה חזרו דלית, יהל ותמר לישראל, לקראת גיוסו של הבן הבכור. עילם נשאר עם ניר בכפר הנוער עד סוף הקדנציה בנובמבר 2010.



פחות משנתיים חלפו מאז שהגיעה משפחת להב לכפר והוא עומד על רגליו, פעיל ותוסס ומקבל עשרות ביקורים ממקבלי ההחלטות ברואנדה, וכן מאורחים מישראל ומהעולם כולו, שעולים לרגל כדי לראות כיצד פועלות שיטות החינוך הישראלי באפריקה הרחוקה. הם מסתובבים בין מרכזי הלמידה למוסיקה ולמדעים, נכנסים למרכז לבריאות הנפש, ומתפעלים מהלול, מהרפת, מהמכוורת, מ-5,000 עצי קפה ואננס, ומפרויקט ההשקיה המרשים. "כל מה שעושים בכפר נעשה במרכזי מצוינות", מסביר להב. "גם חקלאות אנחנו עושים מצוין, לא כמו שעושים בדרך כלל ברואנדה".



הכפר מתנהל באופן כמעט מושלם על אף ולמרות הבדלי התרבות, שהקשו לא פעם על מהלך העבודה. הפרופיל של ילדי כפר הנוער אינו פשוט. מדובר בנערים ונערות מכיתה ט' ומעלה שמגיעים מהמקומות העניים ביותר במדינה, אחרי שאותרו על ידי צוות הכפר. 90% מהם יתומים מאב ומאם. אם יש אמא בתמונה, היא בדרך כלל לא מתפקדת. מי שהיה תינוק בזמן הטבח, לא יודע לעתים אפילו מתי נולד. חלקם אומצו על ידי המשפחות הרחבות, עניות אף הן, ולעתים קרובות נוצלו מכל כיוון אפשרי. אם נשלחו לפנימיות מקומיות לא שפר מזלם. נערות רואנדיות יתומות יעשו הרבה בשביל דולר, ותיירים לבנים שמגיעים למדינה לא מהססים לנצל זאת. אל הכפר הם מגיעים בגיל 15 עם רמה בסיסית של ידע בקריאה, בכתיבה ובחשבון.



למרות הטראומה שחוו הילדים הרואנדים, הם עדינים, אין להם בעיות התנהגות והם צמאים להקשיב וללמוד. "יש בהם תמימות מקסימה וחיי הקהילה שלהם פורחים תוך מתן עזרה הדדית עצומה", מתפעל להב. "אני מטורף על הילדים האלה".



שיטות הטיפול לקוחות אף הן מישראל ובבסיסן עומד הטיפול בכל מעגלי החיים של הנוער - עבר, הווה ועתיד. "כדי לטפל בהם צריך להכיר אותם", מסביר להב. "אחרת אי אפשר לעזור להם. זה דבר שקל להגיד, אבל קשה לעשות כי התרבות הרואנדית לא רואה שיחות אישיות בעין יפה. זו תרבות שמכבדת את הפרטיות וכשהמדריכים התנגדו ליזום שיחות אישיות עם הילדים, מרטתי שערות, אבל הבנתי שנדרש כיוון אחר כי אני מאמין בעשייה עם רגישות חברתית אישית".



בכפר הנוער אין פסיכולוגים, אך יש עובדים סוציאלים (מקצוע חדש ברואנדה) והרבה פעילות בלתי פורמלית, שכוללת שיעורי צילום, מחשבים, ציור, ריקוד מסורתי ויוגה. "החוגים האלה עושים את העבודה בלי שנקרא להם תרפיה", מסביר להב.



כל 16 ילדים חיים בבית מגורים אחד. המדריך הוא האח הגדול ואם הבית היא אמא. ללהב הם קוראים "דדי" או אבא. "אנחנו לא מהווים תחליף למשפחה", הוא מציין. "אבל אנחנו משתדלים שזה יהיה הכי קרוב, כדי לתמוך ולאפשר להתגבר על קשיי היום-יום. אי אפשר לרפא את הטראומה לחלוטין, אבל אפשר לעזור לחיות אתה טוב יותר".



לא רק ילדי הכפר נושאים את צלקות הטבח. מנהל החינוך החברתי של הכפר ראה את הוריו נרצחים לנגד עיניו; אמהות הבית איבדו לפחות ילד אחד; להרבה עובדים, כמו גם לילדים, סימני מצ'טות על הפנים. "אמנם כיום הרואנדים לא מבדילים את עצמם זה מזה באמצעות הגדרות של הוטו וטוטסי, אלא אומרים ש'כולם רואנדים', אבל המתח הוא אדיר", אומר להב. "מדברים על פיוס, אבל הרוצחים והקורבנות חיים זה לצד זה והכל רוחש מתחת לפני השטח. יש כל הזמן שמועות. אם יש קלקול קיבה בכפר מיד אומרים שהטבחים, שרובם בני הוטו, ניסו להרעיל את כולם".







ההסברה הכי טובה לישראל



הטיפול האינטנסיבי ב-500 היתומים הוא מטלה קשה, אך האתגר האמיתי היה דווקא בעבודה עם הצוות המבוגר המקומי. "הרואנדים הם אנשים נפלאים ואינטליגנטים, אבל לנו, כישראלים, קשה להתמודד עם הפסיביות הטמונה בתרבותם, עם חוסר היוזמה שלהם וגם עם חוסר ההתייחסות לזמן", מסביר להב ונותן דוגמה: "חנכנו בכפר ארבעה מגרשי כדורסל והזמנו ארבעה בתי ספר ליום ספורט בנוכחות שר החינוך. זה אמור היה להתחיל בעשר ולהסתיים באחת. היום המדהים הזה נגמר בשבע בערב. למחרת עשינו סיכום. אף אחד לא חשב שהעובדה שהיום נגמר בשש שעות איחור זו בעיה, מלבד הלבנים".



גם דד ליין לפעילויות שסוכמו מראש או דיווח על התקדמות הם בגדר המלצה בלבד. "אני מכנס ישיבת הנהלה ויושב ומחכה", מספר להב. "כשנמאס לי אני מתקשר לאחד האנשים שאומר לי: 'אני בכפר'. קבענו, הודענו, אבל זה לא ממש משנה. הם אומרים לי 'זה לא בתרבות הרואנדית' ומתעלמים מכך שזה כן בתרבות שלי! כיום אנחנו כבר עובדים יחד טוב יותר, כי הצוות הבין שאני משתגע מהתנהגות כזו".



בסיומה של השנה הראשונה ערך להב פגישת סיכום וגילה לא מעט מרירות. הוא לא ציפה לכאלה רגשות שליליים. התרבות המקומית לא מאפשרת התנגדות לבוס, שנתפס על ידי כפופיו כאלוהים לכל דבר. להב לא ידע שהאסרטיביות הישראלית המוכרת מפחידה את עובדיו העדינים. הם לא יתקנו אותו אם הוא עושה טעות, כי לא מתקנים מנהל. הם גם לא ייתנו משוב ולא יעזו לומר בדרך כלל מה הם חושבים באמת. "שלב ההקמה עוד לא הסתיים אבל ייתכן שהמנהל שיבוא אחרי צריך להיות אדם פחות מאיים", אומר להב. "אולי אמריקאי קצת יותר מנומס. יש הרבה יתרונות לתכונות הישראליות שדוחפות ומקדמות בהקמת 'קיבוץ' שכזה, אבל בתרבויות אחרות הן עלולות להבהיל".



איש מבני המשפחה לא היה מוותר לרגע על החוויה החזקה שעברו. "מצד אחד", מסבירה דלית, "זו התנסות לא פשוטה כי היא רצופה באי הבנות מכאיבות, שנובעות מהבדלי תרבות גדולים בין אפריקה למערב. הרבה פעמים אתה נתפש כאדון אצל המקומיים, גם אם לגמרי לא התכוונת להתנהג ככזה. נדרש מאמץ גדול ללכת כל הזמן בין הטיפות כדי לשכנע אותם שכולם שווים. מצד שני, היא גורמת לך לחשוב אחרת על העולם כולו. אחד הטקסים המקסימים ביותר הוא טקס הפרידה שנערך לכל מי שעוזב את הכפר. במשך ערב שלם כל אחד מהמשתתפים סיפר מדוע הוא אסיר תודה לאדם שעוזב ובירך אותו בברכת 'גוד בלס יו' (אלוהים יברך אותך), הברכה הגבוהה והמשמעותית ביותר ברואנדה. החוויה היתה בלתי נשכחת עבורי כי במהלך הטקס, כמו ברגעים רבים אחרים, הרגשתי חלק אינטגרלי מהקהילה, חלק אמיתי מרקמה אנושית אחת משותפת".



על אף שהקדנציה של להב מסתיימת בסוף השנה, הוא מציין כי אם התנאים המשפחתיים היו מאפשרים זאת, הוא היה נשאר בכפר שנה נוספת. "מדובר בחוויה אישית ומשפחתית מדהימה שיש בה הכל - אתגר יוצא דופן, נתינה, הרחבת אופקים, גם הרבה ציונות והאדרת שם ישראל", הוא אומר בגאווה.



ציניקנים יגידו שציונות דווקא אין פה. הכסף לא מגיע לישראל וגם אתם עזבתם לכמה שנים.



"הגיע הזמן שנשנה כולנו את תפישת העולם הפרובינציאלית שבתוכה אנחנו חיים. אף שגריר, גם הטוב ביותר, לא יכול היה לעשות לשמה של ישראל את מה שעשה הפרויקט הזה. פחות משנתיים אחרי ההקמה הכפר מוכר היטב לכל מקבלי ההחלטות ברואנדה, מהנשיא ומטה. שם ישראל נישא בפי כל. אם אנחנו מחפשים דרכים טובות יותר להסברה, זו הדרך הנכונה: לייצא את היכולות שלנו לעולם ולהשפיע שם לטובה".







מיליון נרצחים במאה ימים



שורשיו של הטבח המזוויע שביצעו בני שבט ההוטו בבני שבט הטוטסי ברואנדה ניטעו כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה, אז השתלטה בלגיה הקולוניאליסטית על המדינה האפריקאית. הבלגים ראו בטוטסי, מיעוט של רועי בקר שהיווה רק 14% מכלל אוכלוסיה בת 8 מיליון איש, שבט חכם ומתקדם יותר, ומכאן שותף טבעי לשלטון. כדי להוכיח את עליונותם של הטוטסי השתמשו הבלגים במדידות גופניות והשוו היקפי גולגלות, למשל, לפיהן הוחלט מי שייך לקבוצה האינטיליגנטית יותר.



ב-1962 נהפכה רואנדה למדינה עצמאית. העידן החדש נפתח בבחירות בהן זכו כמובן נציגי שבט ההוטו, שהיוו 85% מכלל האוכלוסיה, ובמקביל, התרחש הטבח הראשון. כ-20 אלף בני טוטסי נרצחו וכ-200 אלף נפוצו לגלות, בעיקר לאוגנדה השכנה. ב-1990 פלשה מיליציה של פליטי הטוטסי בחזרה לרואנדה במטרה להכריח את הממשלה להשיב את הגולים הביתה. מספרי המצטרפים למיליציה גדלו והלכו, והגיעו ל-30 אלף איש.



המתח החריף עד שהגיע לשיאו ב-6 באפריל 1994, אז התרסק מטוסו של נשיא רואנדה, ואצבע מאשימה הופנתה לעבר שבט הטוטסי. תוך כמאה ימים נרצחו מאות אלפי אנשים, ובני שבט ההוטו חיסלו כפרים שלמים של בני הטוטסי בגרזנים, במצ'טות ובלפידים. עד היום המספר הסופי של הקורבנות לא ידוע: הערכות המינימום מדברות על חצי מיליון איש, אך ההערכה הנפוצה היא שהמספר קרוב יותר למיליון. ביולי 1994 הביסה המיליציה של בני הטוטסי את בני ההוטו ושמה קץ לרצח העם. 2 מיליון איש גלו מרואנדה ובמדינה נותרו כמיליון יתומים.