שכחתי את התרופה. שיט, שכחתי את התרופה. אין ברירה. צריך לקחת אחריות. אני עושה פרסה וחוזר את כל ה-150 ק"מ לתל אביב. באיזו מכונית כדאי לעשות את הדרך המיותרת הזאת, בשיא המהירות? יש הרבה אפשרויות מעניינות, בעיקר כל מיני מכוניות סלון גרמניות, אבל אותי לא שואלים. יש לי רק ריינג' רובר ספורט. ולא, אני לא מתלונן. לנדרובר דיפנדר הוא האורגינל מ-1948 שנותן לך תחושה של חייל או חפ"ש (חייל פשוט). לנדרובר פרילנדר הוא כאילו לנדרובר, אבל רך ולא ממש מתאים לשטח. יש לנדרובר דיסקברי שזה אחלה רכב שטח אבל גם מפנק ומודרני. יש ריינג' רובר שהוא רכב הליווי של האצילים שיוצאים לצוד שועלים ברחבי האחוזה שלהם.
ויש ריינג' רובר ספורט: לקחו דיסקברי, קיצרו אותו קצת, הלבישו אותו במחלפות המפוארות של ריינג' רובר וכמובן הקפיצו בהתאם את תג המחיר. אז איך הדבר הזה נוסע?
לטוס במבצר מעופף
הילדה עם חום ואני עף להביא את האנטיביוטיקה. הריינג' ספורט הוא באמת סוג של מטוס. לאו דווקא מחמאה. הוא שוקל 2.5 טונות, יש לו מרכז כובד גבוה והוא נותן תחושה של מבצר מעופף.
בנסיעות חירום מהירות, אני לא רוצה להיות גבוה מעל כולם. מעדיף מכונית נמוכה. רוצה להסתכל על הכביש בגובה העיניים. ככה זה עם רכבי שטח. יש מחיר שצריך לשלם. וכל האלקטרוניקה שבעולם וכל המייצבים האוטומטיים לא ישנו את חוקי הפיזיקה. אבל רגע, כמה פעמים בשנה אתם טסים טיסת חירום? וכמה פעמים בשנה אתם משייטים/זוחלים?
על הכביש הוא מצוין
מדובר בריינג' רובר ספורט 2010. לכבוד 2010 קיבלה המכונית עיצוב פנים חדש. הם החליפו שם את הכל למעט פתחי האוורור המרובעים והוסיפו מסך מגע שמכיל גם את השליטה במערכת השמע ובטלפון (ב-2009 הם היו בנפרד). התוצאה מרשימה. מאוד.
מה חוץ מזה? חרטום חדש עם גריל כוורת, פנסי לד ופגוש כריש. המתלים עברו כיול ומה שהכי חשוב הוא מנוע הדיזל החדש. פגשנו אותו כבר בדיסקברי 4: v6, טווין טורבו, 245 כ"ס ו-60 קג"מ (ב-2,000 סל"ד).
המנוע הזה מציע 36% יותר מומנט מהמנוע הקודם. על הכביש הוא מצוין. גמיש יותר מבנזין, שקט כמו בנזין, חסכוני יותר מבנזין. תענוג. אפשר לקנות את הריינג' ספורט גם עם מנוע בנזין 5.0 ליטר, מגדש על, 510 כ"ס וצריכת דלק של אחד לשלוש. אני מעדיף את הדיזל v6 או את הדיזל v8 עם 272 כ"ס ו-65 קג"מ. המחירים? זה מתחיל ב-639 אלף שקל לדיזל הבסיסי, מטפס ל-783 אלף לדיזל החזק יותר ונגמר ב-905 אלף לבנזין המוטרף.
ההלם מובטח
הכלי שלי הגיע נעול בחישוקי וצמיגי 20 אינץ'. זה סקסי אבל ממש לא שימושי. אתה מטפס על מדרכה ומתפלל שלא יידפק החישוק. ולרדת לשטח, לזה כבר בכלל אין חשק. וחבל. כי בבסיס הוא דיסקברי ויש לו את כל האלקטרוניקה שמגביהה את המרכב ושולטת על תגובת המצערת ועוד (terrain response).
אז אם אתם עשירים, ולא אכפת לכם לשרוט קצת את ה-700 אלף שקל שלכם, אני ממליץ על ריינג' ספורט דיזל, לשים לו חישוקי 18 אינץ' או אפילו 17 אינץ' ולהשיג צמיגי שטח. ההלם מובטח. כלי הרכב הזה, עם כל הפאר וההדר, יכול לתת שיעורי שטח לכמה יפנים נובורישים.
ריינג' רובר ספורט, עם כל הכבוד ל"ספורט", לא יכול להתחרות בנסיעת כביש מהירה ביגואר xf או בב.מ.וו סדרה 5 ואפילו לא בב.מ.וו x5/x6. אבל הוא גבוה מהם, מציע פוטנציאל קרבי בשטח ויש לו אופי. זה משהו בקווי המתאר הישרים, זה משהו בניחוח האצילי המיושן, זה משהו שאפשר לאהוב.
בעד: אופי, מנוע, יכולת שטח.
נגד: מחיר, לא ספורטיבי.
שורה תחתונה: דיסקברי לאצולה.
למבחני דרכים קודמים - "כבישים": www.kvishim.co.il
ריינג' רובר ספורט - לעשירים שאוהבים אקסטרים
יואב קווה
2.9.2010 / 13:59