החידה הבלתי פתורה של מערכת החינוך

>> שנת הלימודים תשע"א, שהתחילה השבוע, נפתחה עם חידה שנותרה בלתי פתורה כבר 30 שנה: מהו בדיוק אותו דבר מקולקל במערכת החינוך הישראלית, שגורם לכך שתלמידי ישראל מדורגים במקום 40 (והלא מחמיא) בעולם בהישגיהם הלימודיים?

כל ישראלי משוכנע שהוא יודע בדיוק מהם תחלואי מערכת החינוך וכיצד יש לפתור אותם, אבל למעשה מדובר בחידה סבוכה מאין כמוה. הנה כמה נתונים שיבהירו את מורכבותה: כיתות הלימוד בישראל הן מהגדולות ביותר בעולם. לפי נתוני oecd (דו"ח a glance at education לשנת 2009, המשווה נתונים של מערכות החינוך בכל המדינות המפותחות), בישראל לומדים 27.6 תלמידים בכיתה בבית ספר יסודי, לעומת ממוצע של 21.4 תלמידים במדינות oecd. למרות זאת, מספר התלמידים הממוצע לכל מורה דומה לזה שב-oecd, ומספר המורים בכל כיתה בישראל גבוה מזה של ממוצע ה-oecd (1.7 מורים לכיתה בישראל, לעומת 1.3 ב-oecd). אם כך, מורים לא חסרים כלל בישראל.



הנה עוד נתון מבלבל: מספר שעות העבודה של המורים בישראל נמוך משמעותית מזה של מורים ב-oecd (945 שעות בשנה בחטיבות הביניים בישראל, לעומת 1,214 שעות ב-oecd), אבל מספר שעות הלימוד שמקבל תלמיד בישראל גבוה מזה של oecd. בממוצע, תלמיד כיתה א' בישראל לומד 88 שעות שנתיות יותר מאשר תלמיד כיתה א' במדינות oecd. עד סוף התיכון, היתרון של התלמיד הישראלי במספר שעות הלימוד השנתיות גדל ל-183 שעות. כאמור, זה לא מונע מהתלמיד הישראלי להצליח פחות מתלמידים אחרים בעולם במבחני ההישגים הבינלאומיים.



הרבה מורים, הרבה שעות לימוד, השקעה כספית סבירה בחינוך (ההשקעה פר תלמיד כשיעור מהתמ"ג לנפש דומה בישראל וב-oecd) - אבל התוצאות החינוכיות קטסטרופליות. אין ספק שהנתונים מלמדים כי מערכת החינוך הישראלית סובלת מבעיית ניהול רצינית. המשאבים שנכנסים למערכת הם סבירים, כוח אדם יש בשפע, למרות הכיתות הגדולות יש מספיק מורים ומספיק שעות לימוד כדי להגיע לכל ילד ולשפר את הישגיו - אבל התוצאות פשוט אינן מספקות. נקודה.



הניהול של מערכת החינוך הישראלית הוא ללא ספק נקודת התורפה שלה. אין גם ספק כי משרד החינוך אינו מצליח לנהל את המערכת כנדרש. עד כמה הניהול של משרד החינוך ירוד תעיד האנקדוטה הקטנה שנכללה בהצעת חוק ההסדרים הנוכחי: האוצר הכניס לחוק סעיף המחייב את משרד החינוך להקים מערכת ממוחשבת שתספק נתונים על התקציב שמקבל כל בית ספר בישראל. מתברר שמשרד החינוך אינו יודע כמה כסף הוא מעביר לכל בית ספר - וברור שכך אי אפשר לנהל מערכת של אלפי בתי ספר ו-130 אלף מורים.



למרות הפיתוי להטיל את כל האשם לתחלואי המערכת על משרד החינוך, המציאות כנראה מורכבת מכך. מחקרים בעולם מלמדים כי מערכת החינוך לבדה אינה יכולה להביא לסגירת פערים חברתיים. ההצלחה בלימודים, מתברר, מושפעת קודם כל מהמוטיבציה של התלמיד - וזו נקבעת יותר מכל על ידי הרקע הביתי. תלמיד שמגיע מרקע ביתי רעוע, ממשפחה נחשלת וענייה, ייטה לסבול ממוטיבציה נמוכה, והישגיו הלימודיים יהיו חלשים יותר. מערכת חינוך טובה תוכל לסייע לו, אבל כדי לסגור באמת את הפער דרוש טיפול סוציאלי מקיף במשפחה ובגורמי הרקע החלשים שלה.



מערכת החינוך היא רק חלק אחד בפאזל של מדיניות הרווחה הכוללת של מדינה - ומבלי שכל חלקי הפאזל ישתלבו זה בזה, ההצלחה החינוכית תהיה לעולם מוגבלת. המורכבות הזאת מסבירה מדוע כל מדינות העולם מנסות לשפר את ביצועי מערכות החינוך שלהן, ורק מדינות ספורות הצליחו בכך. מאותן מדינות שהצליחו אפשר ללמוד שני דברים חשובים. האחד הוא, ששינוי מבני במערכת חינוך מחייב ראייה אסטרטגית ארוכת טווח וסבלנות מרובה. פינלנד התאפיינה במערכת חינוך בינונית בשנות ה-70, כאשר היא החלה את הרפורמה החינוכית שלה. את הפירות הראשונים של הרפורמה החלה המדינה לקטוף רק לאחר 20 שנה, ורק באמצע שנות ה-2000 התהליך הבשיל כאשר פינלנד זינקה אל ראש מערכות החינוך בעולם בהשגיה הלימודיים.



הדבר השני שאפשר ללמוד הוא כי טיבה של מערכת חינוך הוא כטיב המורים המלמדים בה. אין משתנה חשוב יותר בשיפור מערכת חינוך מאשר שיפור רמת המורים, ההכשרה המתמדת שלהם, והמוטיבציה שלהם. כל שינוי שייעשה במערכת החינוך הישראלית, חייב להיות שינוי שבטווח הארוך יביא לשיפור במועמדים להוראה ולשיפור בתפקוד המורים הקיימים.



אם ישראל רוצה לראות שיפור במערכת החינוך שלה בעוד דור או שניים, הדבר צריך להיות לב לבה של האסטרטגיה החינוכית שלה: האסטרטגיה חייבת לכלול העלאה של שכר המורים, העלאת רף הקבלה להוראה, שיפור הלכידות של חדר המורים ושל ההכשרה הפנימית בו, ושיפור הניהול של בתי הספר.