שעתיים עבודה ביום

>> בשנות ה-70 בניתי עם שותפי צבי ציטרין בשיכון בבלי בתל אביב. בנינו דירות 2.5-3 חדרים שהתאימו מאוד לזוגות צעירים. מסביב לבניין השתרעו שדות קוצים עד קצה האופק, והגישה לאתר הבנייה היתה דרך שביל כורכר שסללנו בעזרת טרקטור קאטרפילר 955 של חברת האחים זילברברג.

מכירת הדירות התקדמה בקצב אטי. הקונים חששו משאון הרכבת שעברה בסמוך ומהיתושים הרבים שבנחל הירקון, אשר בנוסף, בכל חורף היה עולה על גדותיו ומציף את השדות שהפכו לבוץ טובעני. כשהגיע לבניין קונה פוטנציאלי והתחלתי להסביר לו מה יתרונותיה של הדירה, היתה חולפת לפתע רכבת ברעש מחריש אוזניים. לכן, סיגלתי לעצמי נוהג להגביר את קולי כששמעתי שהרכבת מתקרבת, ומשהתרחקה הנמכתי קולי בהדרגה. האמת, שלא פעם מצאתי עצמי מדבר בקול רם ומפליג בשבחי הדירה מבלי ששמעתי את דברי הקונה.



היתושים באותם ימים, היו גדולים ועוקצניים במיוחד. לעתים עמדתי בדירה עם זוג קונים כשלפתע היה מגיע נחיל יתושים. מובן שנעקצתי, אך לא העזתי להתגרד, בעוד הקונים נעקצו והתגרדו עד זוב דם.



פעם שאל אותי אחד הקונים: "תגיד זיגי אותך היתושים לא עוקצים?" עניתי בחיוך גדול שאינני מרגיש בכלל עקיצות וכנראה שהוא רגיש במיוחד או שהיתושים בוחרים לעקוץ דווקא אותו כי הוא מתוק..



כשהייתי מגיע בבוקר לאתר הבנייה ורואה שכמה פועלים לא הגיעו לעבודה, הייתי נוסע מיד ל"ברג'ה" - כינוי ללשכת עבודה מאולתרת בפינת רחוב ארלוזורוב ושלמה המלך, שם עמדו עשרות פועלים שחיכו לתפוס יום עבודה.



מקרה אחד עדיין זכור לי במיוחד. הגעתי למקום ובחרתי שני פועלים. האחד גברתן, בריא-גוף, חובש לראשו קסקט, וחברו נמוך ורזה ולראשו כובע טמבל.



בדרך לבניין ביקשו לדעת מה טיב העבודה. הסברתי שיש להעביר ערימת מוטות ברזל שהונחה בטעות במקום המפריע למהלך תקין של העבודה. כל מוט, אמרתי, אורכו 6 מטר וקוטרו 12 מ"מ.



משהגענו לאתר הבנייה הסברתי להם כיצד עליהם לבצע את העבודה. "כל אחד מכם", אמרתי, "תופס את קצה המוט ומעביר אותו למיקום החדש במרחק 5 מטר".



לא עברו 5 דקות וכבר ניגשו אלי הפועלים, והגברתן שביניהם אמר: "זאת עבודה קשה מדי, תחזיר אותנו ל'ברג'ה' וקח לך פועלים אחרים". נכנסנו למכונית ובדרך שררה שתיקה רועמת. לבסוף לא התאפקתי ושאלתי "אם אתם לא רוצים לעבוד, למה אתם עומדים ומחכים ליום עבודה ומבלבלים את המוח?" הפועל הרזה שחבש כובע טמבל שתק, אך הגברתן עם הקסקט ענה לי: "זיגי אתה צודק במאה אחוז ואיתך הסליחה. האמת היא שאני כאן בגלל אשתי שפוקדת עלי לקום כל בוקר ולצאת לעבודה כי היא שונאת בטלנים. היא עצמה עובדת בחנות הירקות של אחיה ומפרנסת אותנו בכבוד.



"היא שמה לי כריכים בתיק האוכל, אני מקבל נשיקה ויוצא מן הבית, כשאני יודע מראש שלא אקח שום עבודה. כך אשתי שמחה שיש לה בעל חרוץ, ואילו אני חוזר הביתה אחרי שעתיים ונח לי בכיף במשך כל היום וברוך השם יש שלום בית".



-



הכותב הוא קבלן בניין, חבר ארגון הקבלנים והבונים תל אביב-יפו, בת ים