את מה שהזמרת שכחה, ברננקי וגייתנר עדיין לא למדו

>> לפני שבע שנים כתבתי בעיתון זה טור שכותרתו היתה "שאניה טוויין לראשות הפד!". הצעתי בו שזמרת הקאנטרי-פופ הקנדית שאניה טוויין תקבל על עצמה את תפקיד יו"ר הבנק הפדרלי של ארה"ב (הפד) ותחליף את מי שנחשב אז למאסטרו הכלכלי - אלן גרינספאן.

ההצעה שלי אז לא הסתמכה על הרזומה הכלכלי של שאניה, אלא על כמה מלים מתוך שיר חביב שלה שבו נמתחה ביקורת על ההתנהלות הכלכלית של האמריקאים. בשיר, ששמו "ka ching", הכריזה טוויין:



"we've created us a .credit card mess



we spend the money .that we don't possess



when you're broke go .and a get a loan



take out another mortgage on your home."



טענתי אז שחוכמת החיים והשכל הישר של הזמרת נטולת ההשכלה הכלכלית, שבאים לידי ביטוי בשורות הקצרות האלה, עולים עשרות מונים על אלה של הכלכלן המבריק גרינספאן, שנקט אז צעדי הרחבה מוניטרית שלוו בהגדלת גירעונות מצדו של ממשל בוש, ונחשבו למדיניות כלכלית חכמה ובעלת חזון. המסקנה שלי היתה שמינויה של הזמרת לראשות הבנק הפדרלי עשוי להכניס קצת שכל ישר בתהליך קבלת ההחלטות במוסד החשוב הזה.



באחת הפסקאות בסיום המאמר ההוא אמרה כתבתי:



"ההנחה שניתן לצאת ממיתון דרך הגדלת נטל החוב היא שגויה. לא מדובר בהגדלת הצריכה לאורך זמן, אלא בסך הכל בהקדמת הצריכה - בשיטת קנה היום, שלם מחר. אי אפשר לעשות זאת שוב ושוב, אלא רק עד לשלב שבו הגעת לפשיטת רגל. זו לא תרופה למיתון, אלא רק כדור הרגעה זמני. לאחר שהשפעתו פגה, הכאב חוזר - והסימנים לכך מתחילים להופיע בשטח.



"יהיה מעניין לראות בעוד כמה שנים את תוצאות הניסוי שנערך כיום בארה"ב. מקבלי ההחלטות, גם בבנק הפדרלי וגם בממשל, לוקחים כיום הימור ענק. ההימור הוא שדרך התמריצים המוניטריים והפיסקליים שהם דוחפים לכלכלה היא תנוע מחדש, ותיצור צמיחה מספקת בעתיד - ואז לא תהיה בעיה להעלות מחדש את הריבית ולצמצם את הגירעונות שנצברים והולכים.



"אם ההימור הזה יצליח, יהיה מדובר בהישג ממדרגה ראשונה של ניהול מדיניות כלכלית מונעת מיתון - ואז משקיפים סקפטיים, בהם כותב שורות אלה, יצטרכו לאכול את הכובע. יהיה עליהם להודות בטעותם ולהכיר בכך שמדובר בתרופת אמת - ולא ברפואת אליל".



הקלה זמניות - על חשבון הטווח הארוך



עד כאן הציטוט מ-2003, שנראה כאילו הוא נכתב ממש בימים אלה. במשך זמן מסוים נדמה היה שיהיה עלי להתאמן באכילת כובעים, שכן בשנים 2004-2006 הראתה הכלכלה האמריקאית שיפור ניכר. אלא שאז באו השנים 2007-2008 והראו שאוכל להימנע מכך. כיום כולם כבר יודעים לדקלם שהמדיניות המרחיבה יצרה אשליית צמיחה שהתבססה על התנפחות לא ריאלית של מחירי נדל"ן ושפע אשראי זול, והיתה לכן לא יותר מתרופת אליל לשיכוך כאבים לזמן קצר, ולא פתרון אמת ארוך טווח לבעיות של המשק האמריקאי.



הציטוט הזה מאז נראה כיום אקטואלי מתמיד. הניסיון לטפל בבעיות יסוד כלכליות בתרופות הרגעה זמניות, מה שכיניתי אז תרופות וודו, נמשך - ובעוצמה כפולה ומכופלת. וכמו ב-2003, הוא הביא למשך זמן מסוים להקלה זמנית בתופעות הלוואי.



הבזבזנות עברה לממשל



מאז 2003 השתנו כמה דברים. בן ברננקי החליף את גרינספאן כיו"ר הבנק הפדרלי. במקביל, הקריירה של שאניה טוויין נראית תקועה. היא לא הוציאה אלבום חדש כבר ארבע שנים, ובאחרונה סיפרה לכלי התקשורת שהיא עוסקת בימים אלה הרבה בהתבוננות פנימית. שיריה מושמעים פחות ופחות.



מכאן ניתן להסיק שיש לה זמן פנוי. מי יודע, אולי היא גם חידדה בשנים אלה את חוכמת החיים והשכל הישר שהפגינה ב-2003. מה שדי ברור הוא שהבנק הפדרלי והעומדים בראשו לא עסקו בשנים האחרונות יותר מדי בהתבוננות פנימית ובהפקת לקחים. לכן, הרשו לי לחדש את ההצעה שלי מ-2003 ולקרוא מעל במה זו לשאניה לחדול לזמן מה מההתבוננות הפנימית שלה, ולהצטרף לבנק הפדרלי.



אם תעשה זאת, הזמרת תגלה שהמשפטים שכתבה לפני קרוב לעשור נכונים כיום שבעתיים. אלא שכיום מי שמוציא את הכסף שאין לו, ונוטל על עצמו חובות עתק, הוא הממשל האמריקאי - ולא הצרכנים.



בדיוק כמו אז, ההיגיון הבריא של טוויין עולה בהרבה על התחכום הכלכלי של מקבלי ההחלטות, ההולכים ומסתבכים במדיניות חסרת אחריות מתוך חוסר יכולת להודות בטעות, לשנות כיוון ולהגיד לציבור האמריקאי את האמת המרה בפנים, ולהציג בפניו את המחיר האמיתי וארוך הטווח שיהיה עליו לשלם עבור חוסר האחריות שבו נהגו הוא ומנהיגיו בעשורים האחרונים.



מיום ליום המחיר העתידי הזה עולה, והאמת המרה היא שבשנים הבאות אזרחי ארה"ב, וייתכן מאוד שבעקבותיהם תושבי העולם כולו, ייאלצו לספוג ירידה ברמת החיים. זה אומר לצרוך פחות, לנסוע פחות, לגור בבתים קטנים יותר, לסבול מיותר פשיעה ופחות ביטחון אישי ולהסתגל לשיעור אבטלה גבוה יותר, לשירותי בריאות טובים פחות ואפילו לירידה בתוחלת החיים.



בשורה התחתונה, רמת החיים ואיכות החיים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם תהיה בשנים הבאות נמוכה יותר, ואין הרבה דברים שמקבלי ההחלטות יכולים לעשות בעניין הזה מלבד לנסות להפוך את המחיר לנסבל - בעיקר עבור החלשים יותר. מדובר בתהליך שייקח זמן שנמדד בשנים ולא ברבעונים. כך היה בעבר, וכך יהיה כנראה גם הפעם. הניסיון שאנו רואים כיום למנוע את תשלום המחיר הזה, כמו הניסיון שנעשה ב-2003, יכול להועיל לכאורה לזמן מה, אך רק להחמיר את הבעיה בטווח הארוך.



לכן עלינו לפנות שוב לשאניה בקריאה נרגשת ולהפציר בה לקבל את התפקיד. גם אם היכרותה עם תחום הכלכלה אינה מעמיקה כמו זו של היו"ר הנוכחי של הבנק הפדרלי, נראה שהיא לפחות אינה שבויה בתפישה שגויה. לעתים עדיף אדם שאינו מומחה עם ראש פתוח על מומחה השרוי בקיבעון. אנא שאניה, קבלי על עצמך את האתגר - בואי לפד! מוטב מאוחר מלעולם לא.



-



הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות