הבנקים המרכזיים לא יצילו את הכלכלות

>> המוניטין של הבנקים המרכזיים בעולם העשיר נעים בשנים האחרונות כמטוטלת. כאשר פרץ המשבר הכלכלי, הם הואשמו כמי שאיפשרו את היווצרות בועות הדיור והאשראי, וכמי שנכשלו לזהות את הקריסה הממשמשת ובאה. מאוחר יותר זכו לשבחים בשל הצלחתם למנוע שפל כלכלי בעקבות הצעדים הנועזים שנקטו, וזכו לתמיכה במערכת הפיננסית. כעת אנו נמצאים בשלב שלישי - ציפיות מופרזות במידה מסוכנת.



היות שמרבית הממשלות אינן מסוגלות או אינן מוכנות להציע תמריצים פיסקליים נוספים, נותרו הבנקים המרכזיים כסמכות היחידה לשיקום הכלכלה המדשדשת. תופעה זו בולטת במיוחד בארה"ב: כלכלתה נחלשה, אך הנתיב הפיסקלי מתהדק והולך, בעוד ממשל אובמה נסוג מתוכניות התמריצים, המדינות מבצעות קיצוצים כדי לאזן את תקציביהן, והטבות המס שנתן ממשל בוש פוקעות.

כל דיון בפתרונות האפשריים מצד הפוליטיקאים נתקל בחומה בצורה של עמדות מפלגתיות לקראת בחירות אמצע הקדנציה שייערכו בנובמבר, ותקווה חסרת פרופורציות נתלית בבנק הפדרלי ובבן ברננקי העומד בראשו. זאת הסיבה שתשומת לב כה רבה הוקדשה לנאום שנשא באחרונה בג'קסון הול, ובו פרש בביטחון רב את הצעדים הנוספים שעשוי הבנק המרכזי לנקוט.



אמריקה היא החלוצה, אך האמון המופרז בבנקים המרכזיים אינו נפסק כאן. כמה כלכלות עשירות, בעיקר גרמניה, רשמו ביצועים טובים באחרונה. אך אם ההאטה האמריקאית תימשך, גם הן ייחלשו, בייחוד עם כניסת תוכניות הצנע הפיסקליות לתוקפן. לפי התוכניות הנוכחיות, בעולם העשיר צפויים ב-2011 קיצוצים תקציביים קולקטיביים בשיעור שכמוהו שלא נראה ב-40 השנים האחרונות, לפחות.



לפי הערכות, הבנק המרכזי של בריטניה יפצה על הקיצוצים בעזרת הדפסת כסף רב יותר לרכישת אג"ח ממשלתיות (מדיניות המכונה "הקלה כמותית"). הבנק המרכזי של אירופה נערך, כפי הנראה, להארכת משך תוכניות הנזילות המיוחדות שלו ועשוי להידרש להרחיב את מאמציו אם ההתאוששות תאט. תנודות מטבע יוסיפו ללחצים. הבנק המרכזי של יפן מסר השבוע כי ירחיב את זמינות ההלוואות הזולות לבנקים, בניסיון להוזיל את הין.



בימים כתיקונם, נראה הגיוני להשאיר לבנק המרכזי את תפקיד ייצוב הכלכלה, בעוד הממשלות הן אלה שאחריות על איזון התקציבים. כסף זול יותר הוא התשובה הברורה לתקציב הדוק יותר, ומבחינה היסטורית, תיקונים פיסקליים מוצלחים לוו לרוב במדיניות מוניטרית רופפת יותר.



אך אלה אינם ימים כתיקונם. הבנקים המרכזיים אינם יכולים לבצע הורדות ריבית קצרות טווח נוספות. הסיבה להתאוששות האיטית מנטרלת גם היא במקומות רבים את יכולת השפעתם של הבנקים המרכזיים: הכלכלות מפחיתות את המינוף שלהן, בעוד משקי הבית בונים מחדש את חסכונותיהם ומפחיתים את רמות החוב שלהם. כשאנשים אינם מעוניינים ללוות, המדיניות המונטרית - אף כי אינה משוללת השפעה - מעניקה פחות תמריץ כלכלי משהיתה בדרך כלל.



הבנקאים המרכזיים מנווטים גם הם באפלה. היות שהריביות לטווח הקצר נמצאות בשיעור כמעט אפסי, השימוש במדיניות המוניטרית כדי לתמרץ את הכלכלה פירושו הרחבת סדרה של מכשירים שיעילותם, ותופעות הלוואי שלהם, לא נחקרו כהלכה.



רעיונות לא חסרים



לברננקי ועמיתיו אין מחסור בהצעות, מרכישת אג"ח ממשלתיות רבות יותר ועד להבטחה לשמור על הריבית בשפל לזמן רב יותר. אך חלק מהרעיונות עדיין לא נוסו, וההצעות שהתקבלו, כגון הדפסת כסף לקניית אג"ח ממשלתיות, צפויות לסבול מתשואה שלילית פוחתת. כדי ליצור השפעה נוספת על האג"ח הממשלתיות, לדוגמה, יצטרך הבנק הפדרלי לרכוש אג"ח נוספות בשווי של טריליון עד 2 טריליון דולר.



למרות כל הדברים האלה, הבנקאים המרכזיים צריכים לעשות ככל שבידיהם. יש להם כלים לנסות למנוע דפלציה, ועליהם להשתמש בהם. עם זאת, ייתכן שלא יוכלו לעמוד במצופה מהם. הם אינם יכולים להפוך התאוששות איטית ממשבר כלכלי לכדי התאוששות נמרצת. לבדם, הם גם אינם יכולים להביא להתרחבות כלכלית.



האחריות להרחבת הצמיחה חייבת להתחלק באופן שיוויוני יותר עם הפוליטיקאים. רק הפוליטיקאים יכולים לטפל בבעיות המבניות שמגבילות את כלכלות העולם העשיר, כגון חובות המשכנתאות בארה"ב והמחסומים לגיוס עובדים בחלק ממדינות אירופה.



רק הפוליטיקאים במדינות שבהן יש עדיין מקום לתמריצים פיסקליים, ובייחוד ארה"ב, יכולים לוודא כי ייעשה שימוש שישלים את המדיניות המוניטרית. רק הפוליטיקאים יכולים לשלב בין התמריצים ובין רפורמות פנסיה ומס ארוכות טווח, כדי שהמשקיעים לא ייאבדו אמון בכושר הפירעון העתידי של המדינה. שילוב שכזה (קשה ככל שיהיה לנוכח המחזור האלקטוריאלי בארה"ב) ימנע פגיעה כלכלית כתוצאה מתוכניות צנע שאינן מתוזמנות כהלכה, ויגדיל את יעילות תוכניות רכישת אג"ח נוספות מצד הבנקים המרכזיים.



הבנקאים המרכזיים אולי ייהנו מלהיתפש, שוב, כמושיעי הכלכלה. אך הם אינם יכולים לעשות זאת לבדם.