מי רוצה בית צמוד קרקע? הקיבוצים מתרחבים

לאחר שנים שבהן הסתערו משפחות צעירות על בתים צמודי קרקע מוזלים בשטחי ההרחבות בקיבוצים, משתרר שקט. רוכשים חדשים עדיין מידפקים על דלתות הקיבוצים, אבל בקצב אטי הרבה יותר. שני גורמים הביאו לכך: סיום השלב הראשון של ההרחבות בחלק מהיישובים, והאטה בבניית השלבים הבאים.

לצד זה, התגבר זרם אנשים המבקשים להיקלט בקיבוצים כדי להיות חברים באגודה החקלאית: בנים ובנות חוזרים, רוחניקים וירקרקים, מסודרים ומבוססים, וגם זוגות צעירים, שמוצאים בקיבוץ אזור מוגן לילדים, אי של שפיות במרוץ החיים.

עכשיו, כך נראה, נמצאים הקיבוצים בנקודת זמן קריטית. הגאות בביקוש לנדל"ן עירוני והקשיים בהשכרת דירות בקיבוצים לדיירים חיצוניים מדגישים את הצורך לחדש את תנופת ההרחבות.

ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים, אותן שכונות של רוכשי בתים שהוקמו בתוך שטח הקיבוץ, באו לעולם מתוך כורח. הקיבוצים שטולטלו כהוגן בעשורים הקודמים, התפכחו מאשליית האדם האוניברסלי וחשו בגבה הקר של האליטה הפוליטית והכלכלית בעקבות המהפך של 1977, הגיעו עד לכלל קריסה כלכלית שבעקבותיה הסדר חובות.

בעודם חבוטים, מנסים לעכל את התפרקותו של מיתוס הקיבוצניק ואת סילוקם ממדורת השבט, נחתה על הקיבוצים מכה מדכדכת נוספת שכולה יציר כפיהם: הבנים לא חזרו הביתה לקיבוץ. מעגל ההזנה בכוחות צעירים לענפי המשק ולהתחדשות הקהילה חרק בקול. החיזוי הדמוגרפי הציג גרף אוכלוסין שנמצא בירידה תלולה ומנגד עלייה בגיל הממוצע - ואיים להפוך את הקיבוצים, לפחות את חלקם הארי, לבתי אבות.

מנגד עמדו לקיבוצים עוצמות וחזקות שלא נעלמו. הרעיון שבלב הקבוצה החלוצית - בריאת האדם לעבודת כפיים וחינוך לערכי אחווה, חופש ושוויון - יצר מאגר של כוחות שהזינו מערכות חינוך טובות ושפע פעילות תרבות ופנאי, ויצרו סל הזדמנויות חדשות, שעוד יניעו את קפיצת הדרך הבאה.

הרצון לקדם מחדש את הקיבוץ באמצעות דור חדש של משפחות שימלאו את הדשאים, בשילוב הפיתוי הכספי שעמד בצדו, האיצו קיבוצים לגשש ולחפש פתרונות. המועמדים הטבעיים הראשונים לשכונות היו הבנים שעזבו. בקרב רבים מהם, רעיון החיים במתכונת השיתופית שהציע הקיבוץ בזמנו היה פסולים. כעת, כשקיבוצים רבים החלו בהליך הפרטה, ראו הצעירים בהרחבה הזדמנות להיות שוב חלק מהבית ומהמשפחה, מבלי לחפש את שמם על לוח סידור העבודה השבועי.

במקביל לשינוי שהתרחש בתוך הקיבוצים פנימה, החלטות מינהל מקרקעי ישראל, בשילוב עם ייזום ותנופה של גופים אזוריים, סללו את הדרך לקביעת משבצות קרקע ייעודיות כחלק מ"שטח המחנה", הוא תחום היישוב.

מכאן ועד ההרחבה בפועל נותרו שאלות היישום המקומיות. שלטים למכביר נתלו בקיבוצים רבים, בעוד הקרקע נותרה מיותמת מפיתוח. קיבוצים מרכזיים יותר, שהיו אטרקטיביים לנוכח מיקומם, או קיבוצים בעלי עמוד שדרה כלכלי איתן, עמדו ממילא בפני ביקוש הגדול מההיצע, ושלב המעבר מהכוח אל הפועל התקצר מאוד. חברות שיווק ובנייה שפעלו במגזר ההתיישבותי זיהו את המגמה והציעו את מרכולתן, שכללה מערכת שיווק עצמאית, תכנון מגוון דגמי בתים לבחירה ובנייה מקובצת במהלך גדול אחד. לרבים מהקיבוצים, זה פתר כאב ראש גדול.

בתחילה, נדחקו ההרחבות הקהילתיות אל קצה הקיבוץ, ולפעמים אפילו הוסבו עבורן דרכי גישה "מקצרות" שלא עברו בלבו של המשק. ואולם דבר לא יכול היה למנוע את המפגש בין העולמות, בין חדש לישן, בין צעיר לוותיק, שהכריח את החברים בקיבוץ להיפתח החוצה.

המשימה בה"א הידיעה של מנהל הקהילה או מזכיר הקיבוץ היתה יצירת מפגש בין תושבי ההרחבות לחברי הקיבוץ, באופן שיאפשר בניית אמון הדדי. היה זה הצעד הראשון בלבד להקמת ישות מוניציפלית וקהילתית אחת.

לעומת הקיבוצים, המושבים מעולם לא התיימרו לשנות את העולם. הנחלות שחולקו במעמד אכלוס המושב או בסמוך להקמתו, בין אם היו משותפות בחלקן ובין אם היו צמודות משק, היו שוות בגודלן ודומות בערכן. כך גם מספר הפרות שניתנו, או הסככות, או מכסות החלב.

השוני היה טמון באנשים: כישוריהם, יכולתם וגם מזלם, הם שיצרו את הפערים הכלכליים. הפערים שהתרחבו הפרידו בין מושבים מוצלחים יותר למוצלחים פחות, בין משקים משגשגים למשקים עמוסי חובות. המושבים, שבהשוואה לקיבוצים העבירו רק חלק קטן משכר פועלם לטובת פיתוח קהילתי, יצרו פחות פאר במערכות החינוך והתרבות המקומיות. עבורם מערכות אלה נותרו אמצעי, ולא ערך בפני עצמו.

מעמדם של גואלי הקרקע, יהיו קיבוצים או מושבים, ותפקידם ההיסטורי, אינם עומדים עוד לזכותם. גם לא תרומתם הבלתי ניתנת למדידה לחברה הישראלית ולמשק. מעל פני השטח מתרחש שינוי דרמטי בעמדותיהם של משרדי הממשלה, של מינהל מקרקעי ישראל ושל גופי ההתיישבות באשר להגדרה "יישובים בתת-אכלוס". "תת-אכלוס" מתפשט ומדביק כל חלקה טובה, ונוגע לאותם קיבוצים שבהם מספר בתי האב, בהגדרה רכה ונזילה, אינו עולה על 150.

המדינה, שגזרה ליישובים סל הטבות נדיב - מים, קרקע, מכסות חלב, תקציבי פיתוח, סובסידיות, מענקי עידוד ועוד, מבקשת לדעת כמה הולמות אותן הטבות את גודלו העכשווי של היישוב. כשהם נדרשים לספירת בתי האב, הם לא מחשבים את תושבי ההרחבות הקהילתיות, שהרי אלה אינם חברים באגודה החקלאית ובנכסיה. כשמוצאים כי האכלוס נמוך בהרבה מהתקן, הם נחושים לעשות מעשה, ומהר.

לפתחם של הקיבוצים הקטנים רובצת שאלת השאלות: איך יצליחו קיבוצים הסובלים מתת אכלוס לעבור למצב של התרחבות וקבלת חברים לאגודה, מתוך איזון נכון ושמירה על על יציבותה?

אגודות אינן רק מספרים במאזן והתאמות פיננסיות: הן מארג של הון אנושי השזור זה בזה והמקיים בתוכו קשרים חברתיים וכלכליים, ערבות הדדית, הסכמות ותקנונים. הקבוצה נדרשת לשינוי תודעתי ולהפנמה של המצב החדש. למרות השינוי הצפוי בחלק מהקיבוצים, להרחבות הקהילתיות יש יתרון ענק לשני הצדדים הגרים זה לצד זה: בין אם יבחרו במסלול של קבלה לחברות באגודה, ובין אם יעבו קיבוצים וישתרגו עמם לקהילה משולבת של אגודה חקלאית שיתופית לצד אגודה מוניציפלית.

ואם צריך עוד סיבה, אפשר לבחון מודלים דומים ומוצלחים בעולם: השכונות המוגנות שעוטפות את צורכי המשפחה ומגנות עליה. אצלנו, שלא כמו בעולם הרחב, לא צריך להמציא ולבנות את השכונות האלה מאפס, להכשיר אנשים ותשתיות, להפיח רוח ולנטוע עצים ודשאים. הקיבוצים כבר כאן, וכשמביטים על השורה התחתונה, והפעם על המחיר, רכישת בית בשכונות הקהילתיות בקיבוצים היא עסקה טובה, שהרי המחיר עדיין לא משקף את ערכו הריאלי של המוצר בכללותו.