מהשיכון עד הפנטהאוז

>> באדריכלות, כמו בכל תחום, יש אופנות. אבל בשונה מעולם האופנה, למשל, קשה יותר לדבר על שנות ה-30 ה"עליזות" או על הקולקציות ה"מתוחכמות" של שנות ה-80. הכל זז לאט יותר בתחום "אמנות הבנייה". המעבר משלב התכנון לבנייה בשטח עשוי להימשך שנים ובמקרים לא מעטים הבניין ה"חדיש" כבר "מיושן".

לכבוד החגים החלטנו לעשות קצת סדר במורשת האדריכלית שלנו. לנסות להבין מה זה בעצם "אדריכלות ישראלית". ניסינו ליצור מעין קטלוג אדריכלות לפי עשורים: מה קרה בכל עשור, אילו טיפוסי בנייה נוצרו בו, איזו מגמה התפתחה בכל אחד מהעשורים - וגם קצת מאין צמחו.



התמקדנו באדריכלות מגורים, בעיקר בבתים משותפים. צורת בנייה זו נפוצה בכל רחבי ישראל, ולכן מצביעה על המגמות באדריכלות של הזרם המרכזי. "בפעולתנו כאדריכלים ביצירת הסביבה האורבנית, אנו נוגעים בכל אורחות החיים של העם ובראש ובראשונה, בגיבוש תודעת הקניין שלו. לכן מצווים אנו לבנות מבנים המשקפים את נופה וטבעה של הארץ" (מתוך א.א ביטאון איגוד האדריכלים ומתכנני ערים, 1984) - כך הגדיר האדריכל רם כרמי את משימתה של האדריכלות הישראלית. לפניכם הדרכים בהם מומשה משימה זו.



-1 שכונת יזרעאליה, חיפה. אדריכל: שלמה גלעד



2 - שכונת הגוש הגדול בצפון תל אביב



3 - שכונת כפיר (כפר שלם ח'), תל אביב, שנות ה-70. אדריכלים: אורה ויעקב יער



שנות ה-50 מהשיכון עד הפנטהאוז



שיכונים לעולים החדשים



"בשנות ה-50 המוקדמות שטפו את ישראל גלי עלייה עצומים; האוכלוסייה הכפילה עצמה בשלוש שנים", פותחת את הסקירה ד"ר הדס שדר, המתמחה בהיסטוריה של השיכון הציבורי בישראל, ומרצה בטכניון בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים ובאקדמיה לעיצוב ואדריכלות ויצ"ו חיפה. "באותן שנים משרד השיכון היה חלק ממשרד העבודה - הרי הבנייה סיפקה הן עבודה הן קורת גג להמוני העולים. הבתים היו מינימליים. אפילו בדירות 24 מ"ר לא בנו קירות פנימיים, כדי לחסוך כמה שיותר. חשבו שהדיירים יוסיפו בהמשך".



הבתים הטוריים מרובי הכניסות, שנהפכו לאייקון של "השיכון", התחילו להופיע במאסה קריטית בשנות ה-50. הם היו חלק מ"תוכנית שרון" לפיזור האוכלוסייה (על שם מי שעמד בראשה, האדריכל אריה שרון) והוקמו בערים קיימות וביישובים חדשים, בעיקר בעיירות פיתוח.



גובהם המרבי היה ארבע קומות משום שמעבר לגובה זה היה צריך להתקין מעלית - מה שהיה מייקר את הדירות, שגם כך היו מעבר להישג ידם של העולים. אדריכלים המזוהים עם בתי השיכונים הם שרון, יצחק פרלשטיין, אברהם יסקי, דן איתן ואל מנספלד. באותה תקופה נערכו ניסיונות אדריכליים נוספים, כמו בתי הפטיו בערד, אבל הם לא זכו לתפוצה משמעותית.



כרמלה יעקבי-וולק, מעצבת סביבה וראש החוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, מכנה את יחידות הדיור בעיירות הפיתוח "קטסטרופה", ומסבירה למה: "היא אמנם סיפקה דיור, אבל היחידה הממוצעת היתה בגודל 37 מ"ר. בנוסף, הדיירים התקשו לתחזק את המרווחים הגדולים בין הבתים, השטחים הציבוריים, שלכאורה לא היו שייכים לאף אחד - ולכן הוזנחו".



השיכונים היו חלק מהתפישה הסוציאליסטית שרווחה באותם ימים: הקמת פתרונות מגורים טובים - ובמהירות. שני אילוצים אלה הביאו לכך שסכימת התכנון הבסיסית "שוכפלה" במקומות רבים, בלא קשר לתנאי האקלים או לאורח החיים של הדיירים העתידיים.



פרופסור רן שחורי, מרצה במכללה למינהל במסלול האקדמי בחוג לעיצוב פנים, מדגיש כי השיכונים היו אמנם פתרון, אבל יצרו בהמשך סטיגמה לאלה שלא עזבו אותם. "דיירי השיכונים הם ?דפוקים'. מי שבדרך כלל נשאר בשיכון משתייך לאוכלוסייה חלשה".



שדר מוסיפה: "לטעון כי השיכונים הם תופעה של שנות ה-50 וה-60 זה לא מדויק. שיכון הוא כל טיפוס מגורים שהמדינה עומדת מאחורי בנייתו. אמנם כיום, בעידן ההפרטה, משרד השיכון לא בונה, אלא יוזם - אבל המשרד מעסיק את המתכננים, ואנשיו מבקרים אותם ואת בניית הפרויקטים. לכן, אפשר לטעון כי בניית השיכונים נמשכת למעשה עד היום".



השיכונים היו פתרון יעיל ומהיר. בניגוד לבנייה הוותיקה, כמו הבאוהאוס, סגנון הבנייה שלהם לא הצליח לשרוד - אבל הבסיס התכנוני שעליו נשענו היה עתיר מחשבה והיגיון.



-4 דימונה, שנות ה-60



5 - רמת אביב, שנות ה-50. אדריכלים: רוברט בנט ויצחק פרלשטיין



6 - שיכונים בבאר שבע, שנות ה-50. אדריכל: מ. צ'צ'יק



שנות ה-60 מהשיכון עד הפנטהאוז



הופעתו של טיפוס ה-h



בתחילת שנות ה-60 מפציע בארצנו טיפוס בנייה חדש, שיחליף בהמשך את השיכונים הטוריים - בלוק h. את הבניינים מטיפוס h אפשר לראות בעיקר במישור החוף ובאזור הצפון. דוגמאות: שכונת רמת יוסף בבת ים (פרלשטיין) ושכונות בקריית גת (אדריכל ארתור גליקסון).



ערן טמיר טאוויל, אדריכל וכותב הבלוג ערסיטקטורה: "מדובר בטיפוס שהוא כמעט גנרי-ישראלי. בבנייה הפרטית והציבורית נבנו בניינים דומים. אין בו הגבלת קומות, מכיוון שאת הקומה הטיפוסית אפשר לשכפל למספר הקומות הרצוי. על אף שהוא בעייתי מבחינה עירונית, החיבה הישראלית אליו קשורה לכך שהוא מספק שלושה כיווני אוויר לכל דירה - כך שאפשר אפילו לטעון שהוא אקולוגי".



טיפוס ה-h מאופיין בסימטריה בחזיתות. בכל קומה יש בדרך כלל ארבע דירות, כשלכל אחת מהן שלושה כיווני אוויר וכל החדרים נהנים מאור טבעי. הגג שטוח ו"מעוטר" בדודי שמש ואנטנות. במובן מסוים בלוק ה-h משקף את השינוי החברתי שחל אצלנו - מעבר להשקעה ברווחת היחיד על חשבון הכלל. חדרי המדרגות, החללים המשותפים, אינם נמצאים יותר במרכז החזית. את מקומם תופס הסלון, מרכז הבית הבורגני, שנמצא במרכז הסימטריה.



אדריכל צבי אלחייני, מרצה בטכניון ומייסד ארכיון אדריכלות ישראל שנפתח באחרונה במגדל שלום-מאיר בתל אביב: "טיפוס ה-h ביטא מעבר מאדריכלות סוציאליסטית שיוזמת המדינה לאדריכלות בניין המגורים של השוק הפרטי. ה-h הוא התפתחות כמעט מתבקשת של בלוק השיכון, בהתאם לתנאי השוק, לרמה המאפשרת לכל דירה תנאי מחיה הולמים והתאמה למספר הקומות המבוקש, גם במקרה שנדרשת מעלית".



מבחינת הדייר הישראלי, אוורור כל החדרים נהפך לסטנדרט. זו, כנראה, הסיבה העיקרית לכך שטיפוס ה-h הצליח לשרוד. "המסורת המודרניסטית שרווחה בישראל, הדוגלת באוורור ובאור טבעי, היתה המצע שעליו התפתח טיפוס ה-h. מבחינת הדייר הבודד, זו סכימת תכנון גאונית. רק בשנים האחרונות, במגדלי היוקרה, חוזרים לחללי שירות מאווררים מכאנית", אומר טאוויל.



יעקבי וולק מציינת כי אחרי נקודת המפנה של 67' הופיע עוד מודל אדריכלי בשדה האדריכלות המקומי: "החיפוש אחר זהות חדשה גרם לניכוס של הכפר הערבי כזהות התנ"כית שלנו. התוצר של תפישה זו הוא פרויקטים כמו שכונת גילה בירושלים של האדריכל רם כרמי, המשתמש בקשתות ויוצר רחובות פנימיים".



אופציות חדשות התחילו להחליף את השכפול, את השוויון ואת האחידות של המודרניזם. "המגורים נהיו לא מנוכרים ואנונימיים. הדירות קיבלו אופי. במקביל, הכניסה לשטחים שלא היו שלנו איפשרה מעין דיור בר-השגה - גם מי שלא היה בידיו הרבה כסף, יכול לרכוש דירה", אומרת יעקבי וולק.



-7 מבנן 11, שכונת גילה, ירושלים, שנות ה-60-70. אדריכל: סלו הרשמן



8 - מבנים מטיפוס h בשכונת יזרעאליה, חיפה. אדריכל: שלמה גלעד



9 - דגמי בנייני דירות חדישים מטיפוס h בתערוכת סולל בונה, שנות ה-60



שנות ה-70 מהשיכון עד הפנטהאוז



עידן הבנייה המתועשת



בשנים אלו מתקדם טיפוס ה-h עוד שלב. המרפסות נבנות בקו אחד עם הבניין, בתוך המעטפת, כך שקל "לסגור" אותן. הקבלנים בעצם עשו קומבינה שנועדה להגדיל את שטח הדירה בלי לבזבז אחוזי בנייה. אל דאגה, תגובת הנגד של הממסד תגיע בהמשך (בשנות ה-90).



לדברי שדר, השיכונים החדשים תוכננו סביב חצר פנימית וגובה המבנים היה בדרך כלל ארבע קומות, אם כי הופיעו ניצנים של בנייה גבוהה יותר - "מגדלים" של שבע קומות. התכנון סביב החצר הפנימית נועד לאפשר הפרדה מוחלטת בין כלי הרכב להולכי הרגל.



"כלי הרכב נמצאים מחוץ למבנים ובפנים מתקיימת רק תנועת הולכי רגל", מפרטת שדר. "בתוך החצרות הפנימיות הילדים יכולים הגיע לבד לגן או לבית הספר. כמובן שזה מתקיים בבנייה הציבורית, שיש בה הקצאת קרקעות נדיבה, ולכן יש אפשרות לפנטז על רחובות ללא מוצא לכלי רכב".



דוגמאות: שכונות ט' ו-י"א בבאר שבע, השכונות בן גוריון בנצרת עלית וכפיר בתל אביב (אדריכלים יעקב ואורה יער) ורמות פולין בירושלים (אדריכל צבי הקר), המתהדרת אמנם במראה יוצא דופן אבל משתייכת לקטגוריית תכנון זו.



במקומות רבים נבנו בתי מגורים המתבססים על אלמנטים של בנייה מתועשת, טרומית. עדות לכך משמשות חזיתות זהות שניתן לזהות במקומות רבים, כמו "חזית הטלוויזיה" שיוצרת בליטה מרובעת החוזרת על עצמה לאורך קומות הבניין.



טיפוס בניין חדש שמופיע בשנות ה-70 הוא הבניינים המדורגים. "מתחילים להתאים את חתך הבניין לקרקע. בשלב ראשון, הבניינים המדורגים מופיעים במקומות בהם צריך להתמודד עם טופוגרפיה הררית, כמו חיפה וירושלים, אבל במהרה הם נהפכים לסמל סטטוס נחשק. אמנם בית מגורים משותף, אבל הכי קרוב לבית פרטי עם גינה. בהתאם, מתחיל להופיע הטיפוס המדורג גם בראשון לציון ובערים מישוריות אחרות", מוסיף אלחייני.



-10 רמות פולין, ירושלים, שנות ה-70. אדריכל: צבי הקר



11 - פרויקט ניסיוני-טרומי, אשדוד, שנות ה-70. אדריכל: אברהם ונטורה



12 - שכונת שער העלייה, חיפה, שנות ה-70. אדריכל: אל מנספלד



שנות ה-80 מהשיכון עד הפנטהאוז



חיים בפנטזיה



בתחילת שנות ה-80 התמקדו מוסדות התכנון בבנייה "רוחבית", כלומר בבנייה צמודת קרקע ובבנייה בהתנחלויות. שדר: "אין עלייה בשנים אלה והמדינה מתפנה מצד אחד ליזום ולדאוג לתשתיות של שכונות בנה-ביתך ומצד שני, לחזור אחורה ולהתחיל בפרויקטים של שיקום שכונות".



בנה-ביתך של שנים אלה נהפך למגרש משחקים נטול הכוונה של הרוכשים. כל אחד ניסה למצות את הפנטזיה שלו. כפר יווני, בית טוסקני, הכל הלך. שכונות שלמות נבנו שבכל מגרש מתארחת יצירה אדריכלית מפוקפקת שלא מנסה לתקשר עם השכנים, עם המורשת האדריכלית או אפילו עם הטעם הטוב. פוסט-מודרניזם במלוא תפארתו.



אחת הדוגמאות המובהקות לפנטזיה אדריכלית כזו היא שכונת פואבלו אספניול בראשון לציון (אדריכל אריה שילה). אלחייני: "מדובר בעצם בבית דירות שמנסה ליצור פנטזיה ים-תיכונית, שהיתה יכולה להתקיים אז רק בפרברים, במקרה זה, בחולות של ראשון. חברת קלרין חיפשה דרך למתג את הפרויקט שלה, עוד לפני שהמושג מיתוג נהפך נפוץ, ולמכור דירות סטנדרטיות באריזה מפתה. הפנטזיה התמקדה במאפיינים שטחיים, כמו גגוני רעפים, ולא במהפכה אמיתית".



בראייה לאחור אפשר להתייחס לפואבלו אספניול כחלק ממגמה באדריכלות הישראלית - חיפוש המקומיות והזהות המקומית. אלחייני מציין את פרויקט הצדף ביפו, של האדריכל אילן פיבקו, כפרויקט מכונן בהקשר זה: "אלו השנים שהזרם הפוסט-מודרני באדריכלות צובר תנופה וגם האדריכלות הישראלית למגורים מתחילה לפנות אל העבר שלה, לצטט ממנו ולפרשו מחדש. פיבקו לקח בניין בשכונת עג'מי, עוד לפני שנהפכה לאופנתית, ובמקום שימור רומנטי עשה תרגיל אינטליגנטי בזיכרון אדריכלי. מדובר בעבודה חלוצית ומשפיעה על תחום השימור והאדריכלות המקומית".



הניסיון להגשים פנטזיות בדיור המשותף מסמן למעשה את תחילתה של מגמת היוקרה. "מלת המפתח של התכנון היתה יוקרה, אפילו אם היתה מזויפת", גורס האדריכל גיל שנהב, שותף בכנען שנהב אדריכלים. "ניסו לשדר יוקרה בכל צורה עם ציפויי אבן מתחת לחלונות ושיש בחללים הציבוריים. התחילו למכור פנטהאוזים, ולא סתם דירה בקומה העליונה. השכונה המייצגת של המגמה היא רמת אביב ג'".



בסוף שנות ה-80, מתחילים להגיע גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לשעבר. באופן לא מפתיע, המדינה לא היתה מוכנה לכך. לדברי שדר, זה הרגע שהביא להקמת הול"לים - ועדות תכנון שמטרתן קיצור תהליכים והקטנת הביקורת, מה שגרם לבנייה חפוזה בתחילת שנות ה-90.



-13 "בנה ביתך", כרמיאל, שנות ה-80.



14 - פרויקט פואבלו אספניול של חברת קלרין בראשון לציון. אדריכל: אריה שילה



15 - בית הצדף, יפו, שנות ה-80. אדריכל: אילן פיבקו



שנות ה-90 מהשיכון עד הפנטהאוז



ממ"דים ומרפסות קופצות



ב-1993 מסתיים גל העלייה ההמוני, והאדריכלים יכולים להתפנות לתכנון ולא רק לכיבוי שריפות - מתחילים לתכנן רחובות. שדר: "זה נשמע מצחיק, אבל לא היו רחובות קודם. הרחובות שימשו מעברים לתנועת כלי רכב. אין להם קשר עם הבתים ולבתים אין קשר לרחובות. המרפסות והחלונות לא פנו לרחוב".



בשנים אלה מתכננים של פרויקטים ציבוריים מתחילים לתת דגש לרחוב. לבחון מהן החוויות של הולך הרגל ושל הנהג ברחוב. "בתי הספר ממוקמים ביחס לרחוב והחזיתות מתייחסות אליו", אומרת שדר. "דוגמה טובה לתכנון כזה היא שכונת רמת רבין בכרמיאל של האדריכל עוזי גורדון - שתי וערב של רחובות עם חצרות פנימיות, מעין בלוקים עירוניים".



כמה תקנות בנייה הצליחו להפוך את האדריכלות של שנים אלה לקלות לקטלוג. התקנה הראשונה היתה פועל יוצא של המצב הביטחוני. ב-1992 מופיע, לראשונה, כחלק ממתקנות חדשות להתגוננות האזרחית בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, הממ"ד.



בבניינים שמתוכננים בשנים אלו מופיעה חזית אטומה, שלאורכה חלונות עם כנפיים כבדות מברזל. בספרן "צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל", כותבות טולה עמיר ושלי כהן: "התבססותה של מערכת ההתגוננות האזרחית על המרחב המוגן הדירתי הביאה לצמצום האחריות הציבורית להגנה על האזרח ולפגיעה בערכים של שיתוף, אחריות הדדית ודאגה קולקטיבית, המאפיינים ומלווים יחסי שכנות וקהילה בעתות חירום".



"הפרטת האיום והביטחון", כך מכנה טמיר טאוויל את הממ"דים, בהתאם לתפישתן של כהן ועמיר. "אלו חדרים שיוצרים מודעות כל הזמן לכך שהמלחמה מתקרבת. בשנים האחרונות הוסיפו חובה של התקנת מערכות סינון אוויר, שלא ברור מה יקרה אתן, בגלל גודלן. נראה שכולם יפרקו אותן כדי שלא יפריעו להשתמש בחדר, ויהיה צריך לחפש אותן בבוידעם כשהאזעקות ייללו".



בפברואר 1992 נכנס לתוקף תיקון 33 לחוק התכנון והבנייה, הקובע כי מרפסת מקורה היא חלק מאחוזי הבנייה - רק מרפסות עם קירוי בגובה שתי קומות יוכרו כמרפסות לצורך חישוב שטחים ואגרות. הפתרון לא איחר לבוא, בצורת "המרפסות הקופצות": קומה כן, קומה לא. שיטה זו אינה מאפשרת לספח את המרפסת לשטח הדירה (לסגור מרפסת). האדריכל הראשון שחתום עליו הוא ניסן כנען באזורי ח"ן, שם נבנה לראשונה בניין עם מרפסות מדורגות.



פרופסור אדריכל משה מרגלית, מרצה באוניברסיטת תל אביב, ראש מכון תל אביב למחקר ומחזיק בקתדרת אונסק"ו למורשת המודרנית: "החליטו לבטל את המרפסת המקורה, למרות התמודדותה המוצלחת עם האקלים הים-תיכוני, משום שדיירים סגרו אותה. התוצר, המרפסות הזיזיות, הביא לכך שנפח הבניין הוגדל ב-30% מעבר לגודלו האמיתי. נוצרה מעטפת שנייה של קורות, עמודים ומרפסות על הבניין - על חשבון המרחב הציבורי".



-16-17 מרפסות קופצות בפרויקטים במערב ראשון לציון



שנות ה-2000



מסתגרים בבתים



את תקנת המרפסות של שנות ה-90 ביטלו בעשור הראשון של שנות האלפיים. במארס 2008 נכנסה לתוקף תקנה המאשרת "מרפסות חופפות" - "גזוזטרה ששטחה עד 14 מ"ר לא תבוא במניין השטח המותר לבנייה". תקנה צמחה מרעיון משותף של האדריכל אורי זרובבל ומאיר ברקן, יו"ר ועדת תכנון ובנייה בהתאחדות הקבלנים - להחזיר את המרפסת המקורה לבתים המשותפים.



"האדריכלות הישראלית לא הצליחה להתמודד עם המרפסות הקופצות", אומר בפסימיות מחויכת טמיר טאוויל. "זה הגיע בתקופה לא נכונה. דווקא כיום, כשאדריכלים מתחילים להעתיק מהמודרניזם הקליל ההולנדי, זה יכול להשתלב. אבל אנחנו מתחילים לחזור למרפסות הרגילות, והשאלה כמה זמן יעבור עד שיתחילו לסגור אותן".



המגמה הבולטת בשוק הפרטי של השנים האחרונות היא חזרה להתעלמות הבניינים החדשים מהרחוב. מרגלית: "במתחם צמרות הרחוב הציבורי נעלם. התפישה המכוונת את התכנון היא הרווח של היזם, ולא של העיר. דירה רווחית יותר בקומות העליונות, אז המגורים מתחילים בקומה חמישית ולובי הבניין מתנשא לגובה חמש קומות".



מרגלית מביע צער על אובדן הצניעות ועל הסטת הדגש מהתכנון האדריכלי. "פעם הגינה המשותפת היתה הקשר בין הבניין לרחוב. אבל אז התחילו למכור את השטח הזה לדירות גן. הגג נהפך לשרשרת של פנטהאוזים שמשתרעים על כמה קומות, ונוצר דפוס בניין מכוער, שלא קיים בשום מקום בעולם".



שדר שותפה לדעתו של מרגלית: "השוק החופשי הלך לכיוון של הסתגרות, לא של שיתוף. הדגש הוא על רהבתנות, ההרגשה שאתה מעל כולם, גם פיסית מבחינת הגובה. העיר לא מעניינת את מי שקונה דירה בקומה ה-30. השוק הפרטי מסתכל רק על התפישה הצרכנית ויוצר מבנים שעומדים בלא התייחסות אחד לשני או לעיר, בדומה למבנים הטוריים של פעם, רק במגדלים של 30 קומות שכל דירה בהם משתרעת על 200 מ"ר".



המגדלים, שמאפיינים את האדריכלות המקומית בעשור האחרון וזולגים מהמרכז לפריפריה, מעלים שאלות תכנוניות רבות. יעקבי וולק: "מגדלים הם פתרון טוב לערים, כמו הרבה פתרונות אחרים. אבל צריך לבחון את הקונטקסט. צריך לחשוב על מגדל כמקום עם עירוב שימושים, כמו מיקום גן הילדים בתוך יחידת המגורים, וכך מקבלים גישות ונגישות שהן חלק מהמחשבה על המגורים".



אי אפשר לדבר על הבנייה של העשור האחרון בלי להזכיר את עליות המחירים. האדריכל הראשי של משרד השיכון, קרלוס דרינברג, מספר כי במשרד יש רצון לאפשר בניית דירות גדולות כדי לשדרג את מלאי הדירות ובמקביל, לבחון בנייה של דירות קטנות במטרה לווסת את עליית המחירים. "הפתרון לא יהיה פשוט", הוא מתריע.



בימים אלה מוציא משרד השיכון מדריך לתכנון בית משותף. "כשמתכננים שכונה צריך לדאוג לכלל הביקושים ביישוב. להוסיף גם צמודי קרקע וגם בנייה רוויה, כדי ליצור חברות מאוזנות מבחינה כלכלית וחברתית", כתוב במדריך. נקווה שהמסקנות יגיעו גם למתכננים של השוק הפרטי.



18 - מגדל נאם בפרויקט צמרות בתל אביב



19 - שכונת הגוש הגדול בצפון תל אביב