עובדים מספרים

"השכר נמוך, אבל אני מלאת סיפוק"



הלנה קיצ'יגין, 40, קופאית בהום סנטר. נשואה + 2



הלנה קיצ'יגין, קופאית ראשית בסניף תלפיות של רשת הום סנטר בירושלים, עלתה לישראל מרוסיה לפני שמונה שנים, אך העברית שלה שוטפת. "אני קולטת מהר שפות", היא מספרת. "המקצוע המקורי שלי, שבו עסקתי בסנט פטרבורג, הוא מורה ללשון הרוסית ומחנכת של כיתות ה' עד י"ב. שפות זה הצד החזק שלי, אך בישראל לא יכולתי לממש את הכישרון הזה והסתפקתי בעבודה כקופאית".



לדבריה, העלייה לישראל הביאה עמה ירידה במעמד המקצועי שלה, אך קיצ'יגין שמחה לקום בבוקר ליום עבודה חדש. המשכורת שלה אינה מגיעה ל-4,500 שקל בחודש, אבל היא מלאת סיפוק מההערכה המקצועית שהיא זוכה לה ומהתקדמותה במעלה התפקידים בחנות.



"התקבלתי לעבודה כמוכרת, אחר כך כאחראית על קופת ההחזרות וכיום אני אחראית על צוות של 19 קופאיות בחנות", אומרת קיצ'יגין. "אני מתמודדת עם שלל בעיות, החל בתחום התוכנה, דרך ענייני כספים, שיבוץ קופאיות במשמרות ואם צריך - טיפול בבעיות אישיות של עובדת זו או אחרת. בנוסף, אני מטפלת בבעיות המתעוררות מול הלקוחות. את כל המטלות האלה אני ממלאת באהבה, מכיוון שהן קשורות לתחום הבין-אישי, שבו אני חזקה".



לדבריה, למרות התקדמותה בהיררכיה והרחבת תחומי האחריות המוטלים עליה, שכרה כמעט שלא עלה בהתאם. "המנהל שקידם אותי לקופה הראשית אמר לי 'אל תדאגי כרגע לשכר. לא תמיד הכסף הוא הקובע'. הוא צדק. אני גאה בזה שאני קובעת את סדרי העבודה ומשפיעה על התנהלות החנות. למרות הקשיים האובייקטיביים כעולה חדשה שהתקשתה לדבר את השפה העברית, הגעתי לעמדה מכובדת. לא הייתי הולכת לעבוד כמזכירה, גם אם היה מוצע לי שכר גבוה יותר. אני מממשת את עצמי בחנות הזאת. יש לי פה הווה וגם עתיד. אני אקדמאית - והשלב הבא בקריירה שלי הוא להגיע לתפקיד ניהולי. אילו הייתי ברוסיה, היה לי קל להגיע לעמדה הזאת. פה זה קשה, אבל אפשרי".



ההתקדמות המקצועית בחנות היא הסיבה הראשונה לשמחת החיים של הלנה. סיבה שנייה היא חברתית, כדבריה. "המשפחה הגרעינית שלי בישראל היא קטנה. החוג החברתי שלי, ממש כולו, הם עמיתיי לעבודה בחנות. כשאני נוסעת לעבודה, אני מרגישה שאני בדרך לפגוש חברים". קיצ'יגין מציעה לחבריה העולים החדשים לא לפחד. "כל מי שמגיע לארץ, יכול למצוא עבודה, גם אם בהתחלה הוא יצטרך להסתפק בתפקיד בסיסי".



"הייעוד - ללמד סטודנטים להצליח בעסקים"



אריאל פטל, 37, מרצה לביקורת חשבונאית ופנים. גרוש + 2



אריאל פטל החל את דרכו בעולם העבודה בניקיון משרדים, ובהמשך כמחלק עיתונים ושליח פיצה. "אלה עבודות קשות ולא מתגמלות, שהייתי חייב לעסוק בהן כדי להתפרנס - אבל לא קיטרתי, וקמתי בבוקר בחיוך", הוא מספר. "ראיתי בהן הכנה לקריירה העיקרית שלי כיום - מרצה לביקורת חשבונאית ופנים בשלושה מוסדות אקדמיים: האוניברסיטאות העברית ובר אילן, והמסלול האקדמי המכללה למינהל.



"להיות סתם מרצה, שמקנה לסטודנטים ידע כדי שיעברו את הבחינות, לא מספיק לי. רק לשם כך לא הייתי קם בכיף בבוקר", הוא טוען. "מה שעושה לי את היום הוא העובדה שאני מנסה לחרוג מהתכנים של ספרי הלימוד, ולהנחיל לסטודנטים ידע וכלי חשיבה כדי שיתמודדו עם סוגיות חשובות בראיית חשבון וביקורת - וגם בחיים. הייעוד שלי הוא לתת לסטודנטים את הכלים שיסייעו להם להצליח במשק הישראלי, ואף להשפיע בכך שיתמנו למנהלים או לבעלי משרות ציבוריות", אומר פטל. בין היתר, הוא מלמד אותם היכן להשקיע באופן זהיר ומושכל במגוון תחומים, החל בתחום הנדל"ן וכלה בשוק ההון. "אם הם מיישמים משהו מעצותיי, הדבר משמח אותי".



"חלום הבלהות שלי היה להיות פקידה"



שיפי אלוני, 31, שחקנית וזמרת. נשואה + 1



יום העבודה של שיפי אלוני מתחיל מאוחר בצהריים. היא משחקת בהצגה-קברט "שירת העצבים", שכתב אפרים סידון, וגם משמשת שחקנית ראשית בהצגת הילדים "האיחור האחרון". "אני מתעוררת מדי בוקר בחיוך, כי אני יודע שהתגשם רצוני להגיע לעבודה שעושה לי טוב", אומרת אלוני. "אני עוסקת ביצירה ושמחה שלא יצא לי לעבוד בחדר סגור עם מחשב. כשיצאתי לעבוד, חלום הבלהות שלי היה שאבזבז את העוצמות שבי על עבודה כפקידה. מכיוון שאני קלאוסטרופובית, אני חייבת לעבוד במרחב גדול ומואר, רווי צלילים וקולות של אנשים, ובשתי מלים: מרחב שמח".



לדבריה, השיקול הכלכלי לא שיחק תפקיד כאשר בחרה להיות שחקנית. "איני עשירה, אבל מצבי הכלכלי סביר. שקלתי בשלב כלשהו לעסוק בעבודה צדדית כשמרטפית או כסייעת בגן ילדים, אבל בעלי יוני אמר לי שבשום אופן לא אחשוב על כך, ואתמקד בבמה. הוא גם ייעץ לי לא להיבהל אם הקריירה שלי מתקדמת לאט מדי או שמספר ההצגות בהן אני משתתפת נמוך מכדי לספק לי משכורת מלאה. גם אם התמורה הכספית לא משהו, אמשיך במסלול בו בחרתי".



"אני בוכה במהלך העבודה, אבל משמחה"



מאיה גלס, 28, מלווה לילד אוטיסט. רווקה



יום העבודה של מאיה גלס אינו קל. כמלווה של ילד אוטיסט, הלומד בגן ילדים שבו רוב הילדים הם רגילים, תפקידה הוא ללכת עמו לגן ולעקוב אחר השתלבותו בפעילות. "אני פוגשת את הילד בערב, מעניקה לו טיפול נפשי ומלמדת אותו תכנים הקשורים להתנהגות בחיי היומיום", מספרת גלס, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בחינוך מיוחד עם התמחות בלקויות התפתחותיות. גלס מעידה שעבודתה גורמת לה להזיל דמעות לעתים, "אבל זה בכי שנובע משמחה - על כך שהילד הצליח להשתלב במשחק, השמיע משפט יפה, צחק או סתם שלח אלי מבט הישר לתוך העיניים".



לדבריה, למרות האתגר, ואולי דווקא בגללו, יש לה תחושה ששווה לקום בבוקר ליום עבודה חדש. "אני רואה בעבודתי שליחות. לא התעשרתי ממנה, ולמרות זאת לא הייתי בוחרת בעבודה אחרת, גם אם היא מכניסה יותר, מכיוון שהדבר לא יגרום לי שמחה בלב". היא מתכננת להקים בעתיד גן ילדים משלה, שיהיה מרכז טיפולי, בו ילמדו ילדים רגילים וילדים אוטיסטים. "נכון, זה לא יהיה צעד חכם כלכלית, אבל כסף זה לא הכל בחיים. הנשמה שווה יותר".



"לא מנצלים אותי. אני נהנה לעשות הרבה"



איתי רום, 29, עובד במחלבה בעמק חפר. רווק



תחום עיסוקו של איתי רום במחלבה, שבה החל לעבוד לפני שנה וחודשיים, אינו מוגדר - וזו הסיבה לכך שהוא מבצע שלל עבודות. רום רואה בכך ברכה: "אני מוצא את עצמי עושה משהו אחר בכל שעה. זה הופך את עבודתי במקום למעניינת". לדבריו, מעסיקיו מוסיפים לו עוד ועוד תחומי אחריות, ככל הנראה כדי לחסוך בעלויות של גיוס עובד חדש. "הם סומכים עלי, ולכן ריכזו בידי סמכויות. אני רואה בזה מחמאה".



בחודשים הראשונים במחלבה, עבודתו היתה חדגונית. "עסקתי בהכנת מחמצת (תרביות של חיידקים) למוצרי החלב והגבינות. בהדרגה נוספו לי תפקידים, כמו בדיקות איכות ובדיקות בקטריולוגיות. בשלב מסוים קיבלתי על עצמי גם לטעום מהיוגורט ומהגבינות". במסגרת עבודתו, רום גם שולח למעבדה חיצונית דגימה של כל אחד מהמוצרים ומשמש מנהל ייצור. "אני לומד המון תוך כדי עבודה. זה מה שגורם לי הנאה - לאו דווקא השכר. מתבונן מבחוץ יגיד שאני מנוצל, אבל אני שמח על כך שאני ממלא מגוון רחב של תפקידים במקום העבודה, חלקם רגישים. זה חשוב יותר מגובה השכר".