>> "כשראש המוסד פונה לראש הממשלה ומסביר לו למה כדאי שתלפיונים יגיעו דווקא אליו - אנו יודעים שהצלחנו", אומר בכיר במשרד הביטחון. "הלחץ למשוך תלפיונים ליחידות שונות הוא עצום, ומגיע מהרמות הגבוהות ביותר".
זה שלושה עשורים מככבת תוכנית ההכשרה הטכנולוגית היקרה והיוקרתית של צה"ל, תלפיות - שבוגריה מכונים תלפיונים - במקום גבוה ברשימות ה"מבוקשים" של יחידות צה"ל שממתינות לבוגרים ושל המתגייסים הטריים. 1,500 תלמידי י"ב מתחילים את המיון ליחידה מדי שנה - אבל רק כ-40 מהם מתקבלים, וכ-30 שורדים את המסלול עד סופו. לכל תלפיון המסיים את ההכשרה יש לא פחות מחמש בקשות מיחידות שונות, שמשוכנעות כי הוא צריך להגיע דווקא אליהן.
זוהרה של התוכנית מתעצם והולך ככל שמתארכת רשימת השמות של התלפיונים ש"עשו את זה" גם באזרחות. המושג תלפיון נהפך זה מכבר לתו תקן לכישרון ויכולת. ואולם בין קולות ההערצה, הטוענים כי מדובר בהצלחה שאין עליה עוררין, נשמעים גם קולות אחרים - המעלים תהיות באשר להתנהלות התוכנית. מסתבר שגם במקום שבו פועלים האנשים הכי חכמים בישראל, יש מקום לשיפור.
"המכון לפיתוח נשק חדש"
כדרכן של התחלות, גם זו של תלפיות היתה קשה. השנה היתה 1974 והימים היו ימי הזעזוע של אחרי מלחמת יום הכיפורים. העובדה שישראל ניצלה בעור שיניה מהמלחמה הביאה לא מעט אנשים חושבים להציע פתרונות בנוגע לעתידה של המדינה. שאול יציב ופליקס דותן, שני פרופסורים לפיסיקה מהאוניברסיטה העברית, הגו רעיון מקורי: "המכון לפיתוח נשק חדש". כוונתם היתה לייסד מקום שבו יישבו חיילים צעירים ומוכשרים שיעסקו רק בדבר אחד - פיתוח נשק ייחודי שיציל את מדינת ישראל מכליה עתידית.
רעיונות מהפכניים לא מאומצים ביום אחד, ולכן דרכן של תוכניות כאלה לעבור לא מעט גלגולים. על הפרק עלו שאלות רבות, למשל: למי יהיה שייך המכון שיוקם, מי הם הצעירים שצריכים לעבוד בו, לאיזו הכשרה יידרשו החיילים בני ה-18 כדי ליהפך למפתחי הנשק הבא, איך ממציאים מודל שאינו קיים עדיין ואיך מוודאים שיצליח?
חמש שנים תמימות התגלגל הרעיון, שינה את פניו שוב ושוב, צבר אוהדים ומתנגדים - ונשאר במגירה. "הם חיפשו אכסניה זמן רב", נזכר פרופ' איציק בן ישראל, כיום ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב ויו"ר סוכנות החלל, ואז ראש האגף לחקר ביצועים בחיל האוויר. "היה ברור ששום דבר לא יקרה עד שהרמטכ"ל בכבודו ובעצמו ירים את הכפפה".
הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), מי שהתעקש להביא אל הצבא את השכבות החלשות ביותר בחברה (בפרויקט "נערי רפול") החליט ללכת גם אל הקצה השני, ונתן את החותמת הסופית לתוכנית: גיוס עילית משרתת שתיבחר בפינצטה, ותנהיג את יחידות המחקר והפיתוח של צה"ל. מהתוכנית המקורית, "המכון לפיתוח נשק חדש", לא נשאר הרבה - והשאר היסטוריה.
מאז 1979 עוסקת תוכנית תלפיות בהכשרת חיילים שנבחרו בקפידה ("גאונים" הוא המונח המקובל בציבור) לתפקידי מו"פ צה"ליים. תוכנית ההכשרה הארוכה מאוד - הנמשכת שלוש שנים - כוללת לימודים לתואר ראשון בפיסיקה ובמתמטיקה, שאותם עוברים התלפיונים במסגרת שירות החובה, וכן הכשרות צבאיות מפרכות לשם הכרת הצבא וצרכיו באופן מעמיקו. עם תום הלימודים מתחילים התלפיונים שירות צבאי בדרגת סגן, וחותמים קבע ל-חמש-שש שנים נוספות.
בתחילת הדרך היתה התוכנית סודית והיא יועדה לחיילים בלבד (ולא לחיילות). את המחזורים הראשונים החלו 25 איש - וכמחציתם נשרו בדרך. בוגרי התוכנית הוצעו לשיבוץ בתפקידים ביחידות שונות, אך המפקדים לא יצאו מגדרם. אבל אט-אט החלה לחלחל ליחידות צה"ל ההכרה באיכות האנשים. מפקדי היחידות גילו כי מדובר באנשים מוכשרים במיוחד, בעלי יכולות רב תחומיות ואינטר-דיסציפלינריות, שאינם חוששים לצלול לתחומים חדשים ובלתי מוכרים, לשאול שאלות קשות ולתת תשובות מחכימות. נקמת החנונים לא איחרה להגיע. גאוני תלפיות נהפכו בהדרגה לדבר הזוהר הבא.
יקר - אבל משתלם
במשך השנים שבהן פועלת תוכנית תלפיות פונקו חניכיה, מפקדיה ובוגריה בשפע מחמאות וסופרלטיבים. במקביל תהו רבים אם מתפקידו של צה"ל להשקיע מיליונים בהכשרה כה ארוכה, או שמא קיימות אלטרנטיבות זולות יותר שלא יפגעו ברמת כוח האדם הנדרש.
אחת האלטרנטיבות היא העתודאים. "תלפיון יקר הרבה יותר מעתודאי", מבהיר ד"ר אבי פולג, תלפיון לשעבר ומי ששימש בעבר ראש התוכנית במשך כמה שנים. "לעתודאי אין יחידה צבאית, הוא אזרח שיכול לגור אצל אבא ואמא, ובתום לימודיו נכנס לשירות חובה. לעומת זאת, את תוכנית תלפיות מלווה יחידה שלמה - ועל כל 30-40 חיילים יש סגל וקמפוס המיועד רק להם. כמובן שהלימודים ממומנים, הם מקבלים הכשרות חייליות מגוונות, ומיד עם תחילת השירות הם מקבלים גם משכורת קבע.
"ואולם ההכשרה היקרה מביאה אתה ערך המוסף", מסביר פולג. "תלפיון הוא חייל שבמהלך שלוש שנות הכשרה מכיר את הצבא לפני ולפנים. כשהוא משתלב ביחידה כלשהי לא צריך להסביר לו מה צרכיה. ההכשרה בתוכנית מפתחת ראייה צבאית רב-תחומית שאי אפשר לדרוש מעתודאי. העתודאי אולי זול יותר לצבא, אבל התרומה של התלפיון היקר יותר עולה עשרות מונים על ההשקעה בו. יחסית לתרומה העצומה של התוכנית לצה"ל, ובכלל - מדובר בכסף קטן".
בן ישראל משווה את תוכנית תלפיות לאלטרנטיבה אחרת - שימוש במהנדסים חיצוניים - וקובע באופן נחרץ: "מבחינה כלכלית, זה עסק מדהים. אם ניקח אותי כדוגמה", הוא מסביר, "בתפקידי השונים בחיל האוויר מעולם לא היו לי מספיק אנשים, והוצאתי סכומי עתק על שכירת מהנדסים מהתעשייה הביטחונית. מהנדס אחד יכול לעלות 150 אלף דולר בשנה - יותר מחצי מיליון שקל. לעומת זאת בתלפיות, על עשרות אנשיה, משקיעה המדינה 5 מיליון שקל בשנה. גם שכרו של איש קבע נמוך משמעותית משכרו של מהנדס חיצוני. הצבא עושה פה את עסקת חייו - הוא מקבל במשך שנים כוח אדם מוכשר מאוד, שלא היה נשאר בקבע אפילו דקה אם היה משרת ביחידות הרגילות. זה רווח נטו".
טוב לצבא - לא לאוניברסיטה
באקדמיה רואים את הדברים קצת אחרת. "המסלול הזה אולי טוב מאוד לצבא, אבל לא בהכרח לאוניברסיטה", אומר פרופ' צבי פירן, אסטרופיסיקאי מהאוניברסיטה העברית, שלימד לא מעט תלפיונים במשך השנים ואף הנחה עבודות דוקטורט של יוצאי התוכנית.
"בגלל הסלקציה, היוקרה והתנאים, מגיעים לשם אנשים מעולים - הטובים שבטובים", מסביר פירן. "הרווח הגדול של הצבא אינו מתבטא רק באיכות האנשים, אלא בעובדה שהם יוצרים רשת חברתית עוקפת ביורוקרטיה. יושב סגן בחיל חימוש, אחד בשריון ואחד במטכ"ל - וכולם מכירים אחד את השני ועובדים על אותו פרויקט. במערכת הצבאית יש היררכיה שקשה לעקוף, אבל בעזרת התלפיונים נוצרות דרכי קיצור חיוניות, שממשיכות אחר כך גם באזרחות. מכיוון שהם מגיעים עם התואר תלפיון, שנחשב כבר לתו תקן, הצבא נוטה להקשיב להם".
עד כאן האליה. ואיפה הקוץ?
"האקדמיה יוצאת מופסדת ממסלול שצה"ל מייצר בעבור התלפיונים. אחרי שלוש שנות לימודים לתואר ראשון יוצאים התלפיונים לפרק זמן ארוך אל הפרקטיקה, שמנתבת רבים מהם אל מחוץ למסלול האקדמי - לתמיד. נכון שחלקם חוזרים ומוכיחים הישגים מזהירים; נכון גם שלא כולם צריכים להיות אקדמאים ושהתלפיונים מפרים את תעשיית ההיי-טק והביומד בישראל - אבל נכון גם שרבים יותר מהם היו מגיעים לאקדמיה אם לא היו הולכים לתוכנית".
לפי נתוני משרד הביטחון, מבין 700 בוגרי התוכנית יותר מ-100 הם בעלי תואר דוקטור, רובם בפיסיקה או במדעי המחשב. עם זאת, הרוב הגדול אינו ממשיך לפתח קריירה אקדמית. קשה לדעת כמה תלפיונים נהפכים לאקדמאים במשרה מלאה. לפי נתוני הצבא מדובר ב-25%, אך ההערכות בקרב אנשי אקדמיה ומקורבים לתוכנית הן כי מדובר בשיעור נמוך בהרבה, של 10%-15% מהבוגרים.
לא נבהלים מבריחת טלנטים
אחת הטענות המושמעות נגד תוכנית תלפיות היא שלמרות ערכי הציונות שמרביצים בחניכיה, חלק מהם בוחרים שלא לחיות בישראל. אם כן, זה הזמן להפריך מיתוס: רבים מהתלפיונים מבלים אמנם תקופות מסוימות מחייהם בחו"ל, לצורכי לימודים ועבודה, אך פחות מ-5% מבוגרי התוכנית קובעים את משכנם הסופי בחו"ל. בהתחשב בעובדה שכל אחד מהבוגרים יכול להשתלב במערכות המובילות והיוקרתיות ביותר בעולם, מדובר בשיעור לא גדול.
התלפיונים מעדיפים להישאר בישראל - אבל לא בהכרח במערכת הביטחון. לפי נתוני הצבא, 70% מהבוגרים אינם מעוניינים להישאר בצה"ל, ויש הטוענים כי מדובר בשיעור גבוה אף יותר. כך נוצר מצב שבו צה"ל משקיע בתשומות הון ובאנרגיות ניהוליות - ובכל פעם שמחזור משתחרר מאבד הצבא בבת אחת הרבה מאוד ניסיון, כישרון וידע, שזולגים למקומות אחרים.
בניגוד לטייסי חיל האוויר, למשל, שמגיעים אחת לשבוע למילואים ומשמשים בתפקידיהם הקודמים, התלפיונים כמעט שלא חוזרים לצבא כדי למלא תפקידי מחקר ופיתוח הדורשים מאמץ ארוך ומתמשך, ואינם שבים לתפקידיהם הקודמים. לכן, הערך המוסף של הכשרתם מתמוסס. אובדן טלנטים הוא אחת הבעיות שאתן מתמודד כל ארגון - אלא שצבא הוא צבא, ושם הכל קורה קצת אחרת. לא רק שאיש אינו מורט שערות אל מול התופעה, המערכת אפילו מברכת עליה.
"אנחנו בכלל לא רוצים שכולם יישארו בתעשיות הביטחוניות", מפתיע ד"ר אביתר מתניה, תלפיון לשעבר ובשמונה השנים האחרונות ראש התוכנית הצה"לית, בהצהרה שנשמעת כמו רציונליזציה של המצב הקיים.
האם הצבא לא היה מאושר אם 100% מהתלפיונים שהכשיר בכספו היו נשארים בשורותיו?
"ברור שכן, כי הצבא רואה את הדברים בראייה צרה. אבל תוכנית תלפיות היא תוכנית לאומית שמטרתה להכשיר אנשים מעולים לתפקידים מובילים בישראל - בין אם מדובר בצבא, באקדמיה או בתעשייה. טוב שלא כולם נשארים במערכת הביטחון".
עלות הכשרתו של תלפיון היא כ-100 אלף שקל, והתוכנית כולה עולה כ-5 מיליון שקל בשנה. מדוע שצה"ל יממן מתקציבו המצטמק אקזיטים בתעשיית ההיי-טק?
"צה"ל מחזיר את ההשקעה במשך השירות הארוך של התלפיונים. מדובר בתוכנית זולה מאוד יחסית לערך המוסף שנותנים האנשים האלה לצבא במשך שש השנים שבהן הם משרתים בקבע".
אולי מערכת הביטחון לא יודעת, או לא עושה מאמץ, להשאיר אנשים כאלה בשורותיה באמצעות משכורות הולמות ואופק מקצועי?
"נעשה מאמץ אמיתי וכן להשאיר אותם במערכת, אבל לא תמיד יש כלים מתאימים. צריך להבין שמדובר באוכלוסייה שכולם מחכים לה: התעשייה והאקדמיה - בישראל ובחו"ל. בוגרי התוכנית הם יזמים בנפשם, שרוצים להוציא לפועל רעיונות משלהם, והתחרות עליהם קשה. צריך גם להבין שבחור בן 26 שעשה תפקידים גדולים בצבא לפעמים מגיע למיצוי עצמי".
מיצוי עצמי בגיל 26?
"לא בכל תפקיד צריך תלפיון. בתפקידים מסוימים הערך המוסף שלהם לא גבוה מזה של כל קצין אחר. צריך תלפיונים במקומות שבהם נדרשת חשיבה רב-מערכתית חכמה. שם הם עושים דברים גדולים בגיל צעיר, וממצים את יכולותיהם".
נתוני השנים האחרונות מצביעים על עלייה יחסית במספר התלפיונים המשרתים לפחות ארבע שנים בקבע מעבר לתקופה שעליה הם נדרשים לחתום - 30% לעומת 20% לפני 2000. מתניה מייחס את העלייה לשיפור בתוכניות המיון וההכשרה. "בשנים האחרונות אנחנו שמים דגש רב על היכולות הבין-אישיות וכן על נושא התרומה לקהילה", הוא אומר. "התלפיונים הצעירים רוצים לתרום יותר למדינה ולקהילה לעומת הבוגרים בשני העשורים הראשונים. הם גם פחות יהירים".
למה אין ניידות בין הצבא לאזרחות - מה שיכול היה לסייע למערכת הביטחונית לנצל לאורך זמן את הכישורים של התלפיונים?
"אני מסכים שאין מספיק ניידות בין שתי המערכות. בעניין הזה צריך להשתפר".
התעשייה מרוויחה
התלפיונים שלא מגיעים לאקדמיה או נשארים בצבא, כלומר רוב המשוחררים, מגיעים לתעשייה - וזו אכן מרושתת היטב בבוגרי תלפיות. בשל הכשרתם הטכנולוגית-פיסיקלית הם נוטים להגיע לתחום ההיי-טק, ובשנים האחרונות ניכרת נטייה ברורה לכיוון הביומד, שם יש דרישה לפיסיקאים ברמות גבוהות.
הרשימה המרשימה של חברות ואקזיטים אזרחיים שיצאו מבית הגידול של תלפיות כוללת בין היתר את חברת xiv, שהוקמה על ידי חמישה בוגרים של מחזור י"ד; חברת פסעבה, שהוקמה אף היא על ידי שני בוגרי התוכנית; וחברת קומפיוג'ן, שהוקמה על ידי שלושה בוגרים אחרים.
שמות בולטים נוספים שיצאו מתלפיות הם מריוס נכט, מייסד צ'ק פוינט; ד"ר בני רוסו, המוכר היטב בתעשיית הביומד; ד"ר אהוד כהן, מנכ"ל חברת ביוקונטרול; ד"ר גיא שנער, לשעבר מנכ"ל איקס טכנולוג'יס; ואמיר פלג, שהקים באחרונה את חברת טקדו שפועלת בשוק המים, הנחשבת פורצת דרך בתחומה ורבים אחרים.
התוכנית הצמיחה שמות מוכרים נוספים, שפנו לכיוונים אחרים. בוגר התוכנית אמיר שלכט, למשל, סיים את לימודי ה-mba בבית הספר למינהל עסקים אינסיאד (insaed) בצרפת, הנחשב אחד מחמשת הטובים בעולם בתחומו. כיום משמש שלכט עוזרו האישי של מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן. הבוגר תומר שגב סיים את מסלול תלפיות ופנה למסלול קרבי ביחידה מובחרת, לפני שנהפך לפיסיקאי בצבא, ולאיש היי-טק וחינוך באזרחות.
מתניה גאה מאוד בכל הצלחה שעליה רשום שמם של בוגרי התוכנית. "חייבים להסתכל על התמונה הרחבה", הוא אומר. "מטרתנו היא שכל אחד יתרום ויעשה את הטוב ביותר במקום המתאים לו".
ואולם שאלה בלתי נמנעת חוזרת ועולה בכל השיחות על התוכנית: אם הכל כל כך טוב, מדוע רק 50 איש מתחילים את המסלול בכל שנה - ועוד פחות מכך מסיימים (זאת לאחר שהתוכנית כבר הורחבה ב-2001, לאחר מאבקים רבים).
התשובה המיידית פשוטה: מדובר בתוכנית בוטיקית, שחלק מיכולותיה להכשיר אנשים בעלי ראייה מערכתית נובעת מגודלה. תשובה נוספת עצובה הרבה יותר: בכל מדינת ישראל אין יותר מ-40-50 צעירים בני 18 שעומדים בקריטריונים הגבוהים של התוכנית מדי שנה. מערכת החינוך מוזמנת להרים את הכפפה.
בראש רשימת המבוקשים של צה"ל
מאת טלי חרותי-סובר
8.9.2010 / 7:28