כשפרופ' עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה ל-2009, נכנסת לבית הקפה בקרית אונו מלווה בבתה חגית ובנכדתה נועה, איש מיושבי המקום אינו מתעלם מנוכחותה. אחד הגברים בחבורה אפורת שיער ממהר לקום וללחוץ את ידה בחום. יתר הנוכחים משגרים לעברה ברכות.
אם צעירה, מלווה בבנה בן ה-6 שעתיד להתחיל בקרוב ללמוד בכיתה א', מבקשת להביע את הערכתה בפני יונת. הילד עושה כל שביכולתו כדי להיבלע מאחורי אמו, משל פגש את אחד מכוכבי ערוץ הילדים. אך יונת, שכבר מורגלת במפגשים כאלה, חפה מכל גינונים, כורכת את זרועותיה סביבו ומושכת אותו לחיקה כמו סבתא חביבה.
בתה ד"ר חגית יונת ונכדתה נועה יונת-קומרוב, שרגילות למעמד הסלבריטאות אותו כפה עם ישראל הנרגש על עדה יונת, ממתינות בסבלנות ומחייכות.
"מבחינתי, זה ההישג הגדול של הנובל", תאמר יונת אחר כך. "לא העובדה שאנשים מזהים אותי באופן אישי. זה באמת לא חשוב, אלא העובדה שהם יודעים מה אני מייצגת. הפריצה לקהל הרחב היתה מעל ומעבר לכל הציפיות".
למה זה כל כך חשוב לך?
"פעם המדע היה עיסוק נחשב - אבל כיום, לצערי, הוא נחשב אטרקטיבי פחות. העבודה במעבדה מצטיירת כדורשנית ומשעממת, והסלבס למיניהם גונבים את כל תשומת הלב. עכשיו יש לי הזדמנות לחשוף קצת מדע לציבור הרחב, ואם בעקבות הידוענות שלי מישהו יחליט שהוא רוצה ללמוד ואולי גם להיות מדען - זה הרווח שלי. בפורים היו ילדים שהתחפשו לריבוזום. זה מקסים בעיני".
מאז הזכייה בפרס נובל נהפכה יונת לדוברת מבוקשת בפורומים רבים - לאו דווקא בחוגי המדע. כולם רוצים לשמוע אותה: קבוצות של נשים, אנשי עסקים, רופאים, תלמידי בית ספר, חיילים, סטודנטים - וכמובן גם באי כנסים מקצועיים בישראל ובחו"ל. בין היתר, הרצתה יונת בטורקיה יומיים לפני הגעת המשט הטורקי לחופי ישראל ועזה, ולאחרונה אף קיבלה הזמנה להשתתף בכנס בדובאי. יומיים לאחר הראיון היא אמורה לטוס לסיבוב הרצאות בקוריאה.
"יש חזרה לתחומים המסורתיים"
פניות ממוסדות והזמנות לכינוסים מדעיים מגיעים ליונת באופן ישיר. הפניות מהקהל הרחב מגיעות בדרך כלל דרך מדור יחסי הציבור של מכון ויצמן, אך חלקן מגיעות אליה ישירות למייל האישי. בכל מקרה, היא הפוסקת האחרונה והמחליטה הבלעדית בפני מי להופיע ולמי לסרב, וסדר העדיפויות שלה ברור: ראשונים הם תמיד הילדים ובני הנוער, החיילים והסטודנטים - ואחריהם מגיעים אנשי חינוך ורופאים. בין אם היא נענית לבקשות ובין אם לאו, כולם מקבלים מיונת תשובה אישית - גם אם מדובר במכתב שקיבלה מתלמידים בכיתה ג'.
"אני יכולה לשעשע אנשים, וזה נחמד", אומרת יונת. "אבל אני רוצה לעשות משהו שיתרום לישראל ולאנושות, להגביר את הגישה החיובית למדע. חשוב לי להופיע, אבל לא בהיבט האישי. להבדיל מאנשים שהולכים ל'אח הגדול', אני לא רוצה להופיע כבדרנית אלא כאדם שרוצה לעודד מחשבה וסקרנות".
עברו עשרה חודשים מאז שקיבלת את הפרס. האם את חושבת שיותר אנשים רוצים ללמוד כימיה כיום?
"אני לא בטוחה שהיתה לזכייה שלי בנובל השפעה כה מרחיקת לכת. כשאני נרשמתי ללימודי כימיה היו 800 אנשים שהתחרו על 50 מקומות - כיום התור לא כל כך ארוך, אבל הכיתות באוניברסיטאות לא ריקות.
"אמנם נכון שבעשורים האחרונים עלתה הפופולריות של תחומים חדשים בעלי השפעה ואפשרויות השתכרות רבות יותר, והם משכו את הסטודנטים. היתה תקופה שבה כולם למדו מחשבים, כי אפשר היה ללמוד שלוש שנים ואז לעשות מכה בהיי-טק. אך מאז הבועה התפוצצה, פעמיים, ויש חזרה מסוימת לתחומים המסורתיים. פתאום הביוטק עלה לכותרות - לא שכולם יודעים מה זה, אבל הם רוצים ללמוד זאת. בסוף הם לומדים כימיה וביולוגיה, כך שלא הכל אבוד".
"אם כבר, אז להיות מדענית"
גם בתה של עדה יונת, ד"ר חגית יונת - רופאה בכירה במחלקה פנימית ומנהלת מרפאה שהקימה בתחום הגנטיקה של מבוגרים בבית החולים שיבא - אינה אופטימית לגבי ההתעניינות הציבורית במדע. "רוב האנשים לא מעריכים את המדע כעניין מרכזי בחיים, לכן גם אין התעניינות כללית בתחום", היא אומרת. "אתה רואה בטלוויזיה פחות תוכניות מעמיקות בנושאים מדעיים או על טבע - ולעומת זאת נושאים כמו כסף, אופנה ובישול תופסים את רוב זמן השידור. זה משקף במידה רבה מה באמת מעניין את הציבור הרחב".
עדה יונת מוסיפה: "לאחרונה רפי רשף מקדיש בתוכנית שלו כמה דקות בכל יום למה שקורה לבעלי חיים. זאת אומרת שאפשר להכניס גם נושאים כאלה ללוח השידורים, אם מחליטים - זה הכל עניין של סדרי עדיפויות".
מי שמכניסה מעט אופטימיות לשיחה היא דווקא נציגת הדור הצעיר, הנכדה נועה יונת-קומרוב בת ה-14, תלמידת חטיבת ביניים בקרית אונו. "בשכבה שלי יש הרבה שמתעניינים במדעים", היא אומרת. "אני לא יודעת אם יבחרו במדע כמקצוע, אבל יש מודעות לחשיבות של התחום ובית הספר מעודד לימודי מדעים". לדעתה, יש חשיבות רבה לדמות ולאיכות המורה, והדבר משפיע באופן ישיר על קידום הלימודים.
"באופן אישי", מוסיפה הנכדה, "אני עדיין לא יודעת מה ארצה להיות - אבל אם כבר, אז להיות מדענית ולעסוק במחקר. זה מושך אותי יותר מלהיות רופאה כמו אמא למשל".
ההרמוניה בין שלוש הנשים לבית יונת כמעט מושלמת: הסבתא החוקרת זוכת הפרסים, האם הרופאה והחוקרת, והנכדה שלומדת בתוכנית העשרה למחוננים ומתכוונת ללכת בדרכן מתנהלות במעין סימביוזה מעוררת קנאה. לא אחת הן משלימות זו לזו את המשפטים, תומכות זו לזו בטיעונים, מתקנות ומוסיפות האחת על דברי רעותה. שלוש נשים בגילאים שונים, אך שלושתן שופעות ביטחון עצמי ועצמאות. הן גם דומות מאוד זו לזו, וניכר כי השכפול הגנטי עבד היטב לאורך הדורות במשפחה.
אפשר היה לצפות כי הזכייה של יונת בפרס נובל תגביר את הלחץ על סביבתה הקרובה להצטיין ולהוכיח את עצמה. ואולם חגית, הדור השני לבית יונת, טוענת שהיא אינה מרגישה שינוי במידת הלחץ ובציפיות ממנה - בעיקר כי ההכרה באמה הגיעה בשלב מתקדם יחסית בקריירה שלה עצמה.
הנכדה נועה מרגישה מעט יותר את כובד המוניטין שעל כתפיה: "בכל פעם שאני מקבלת ציון טוב במבחן אומרים לי 'טוב, נו, את הנכדה של עדה יונת, לא ציפינו ממך לפחות'", היא מספרת בחיוך. נדמה כי יותר משהיא נלחצת מכובד האחריות, היא נהנית מכך.
"דווקא בישראל האמינו בי"
אף שעדה יונת בילתה זמן רב במעבדה, ניכר שאין לבתה כל תחושת מרירות או תסכול, אלא הרבה הבנה והערכה רבה לאמה. אלה ודאי סייעו ליונת להגיע להישגים המדעיים לא פחות ממוחה החריף - שכן דרכה לפרס הנובל כללה לא מעט תחנות ביניים, קשיים ומכשולים שאותם היתה צריכה לעבור עד לקבלת ההכרה הבינלאומית.
את תחילת דרכה האקדמית עשתה יונת באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט שלה סיימה בהצטיינות במכון ויצמן למדע ברחובות. לאחר מכן השלימה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קרנגי מלון בפנסילווניה ובמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (mit). היא שימשה, בין היתר, ראש יחידת מחקר במכון מקס פלנק לחקר הריבוזומים, שהוקם עבור מחקריה בהמבורג שבגרמניה, וכפרופסור אורח באוניברסיטאות שונות בעולם.
במהלך עבודתה שימשה יונת לא אחת מטרה לחצי ביקורת נוקבים מצד חוקרים עמיתים, שניסו לרפות את ידיה וטענו שהמחקר שלה חסר סיכוי. היו אף כאלה שקראו לה שקרנית, וביקשו לערער על ממצאים שהציגה במשך השנים. ואולם היא לא נכנעה, ואף שהאינדיקציות שקיבלה במהלך מחקרה היו מעטות, לפי דעתה הן היו משכנעות, ולכן היא המשיכה לחתור בנחישות לחשיפת מבנה הריבוזום - מחקר שזיכה אותה בפרסים רבים, וברבות הימים גם בפרס נובל.
מה גרם לך לדבוק בדרך אף שהיו שאמרו לך שזה בלתי אפשרי? למה לא פנית לתחומים אחרים?
"הייתי מחויבת מאוד לתחום ומשוכנעת בצדקת המחקר. כל הוכחה קטנה שיש סיכוי, נתנה לי מוטיבציה להמשיך. אני לא מהאנשים שיוותרו על חלום רק מפני שאחרים לא מבינים את ממצאי. היו אינדיקציות במהלך הדרך שיש אפשרות לפריצת דרך, וזה הספיק לי".
ב-2002 זכתה יונת בפרס ישראל, ומאז זכתה בשורה של פרסים יוקרתיים נוספים דוגמת פרס וולף (2007), פרס רוטשילד (2006) פרס לוריאל-אונסקו לנשים במדע (2008), פרס קילבי (2002) והפרס הראשון של החברה האירופית לקריסטלוגרפיה (עוד ב-2000). אף שעמדו בפניה אפשרויות רבות לעבוד במסגרות אקדמיות מובילות בחו"ל, שיכלו לספק לה תנאים משופרים למחקר, היא קבעה את בסיסה בישראל.
"מכון ויצמן איפשר לי לעבוד ולחקור את התחום גם כשקולגות שלי בעולם חשבו שאני פנטזיונרית, חולמת או שקרנית", היא אומרת. "דווקא פה האמינו בי, ראו את ההתקדמות במחקר גם כשהיא היתה אטית ואיפשרו לי להמשיך - הם צריכים לקבל נקודה טובה על כך. מעבר לכך, יש לי משפחה בישראל ואני אוהבת את דרך העבודה הישראלית. יש לי קבוצת עבודה נהדרת".
מדברים הרבה על בריחות המוחות של חוקרים ישראלים. מה צריך לקרות כדי שזה ישתנה?
"הבעיה העיקרית היא שמוסדות אקדמיים בישראל לא תמיד יכולים לתת את אמצעי המחקר והתנאים האופטימליים לחוקרים", אומרת יונת. "מידת התחרותיות במדע עולה כל הזמן, וכדי להתבלט על פני חוקרים אחרים, דרושים תנאים מקצועיים הולמים. אם לא מספקים לחוקר את סביבת העבודה המתאימה, קשה לו להישאר במערכת. לא מדובר בהכרח על משכורות. להבדיל מתחומי עיסוק אחרים כמו רופאים או מהנדסים, שם הפרשי השכר משמעותיים מאוד לרעת ישראל, כמעט אף מדען ישראלי לא נשאר בחו"ל בגלל המשכורת. יש הפרש בשכר, אבל הוא לא משמעותי. ההבדל העיקרי הוא באמצעי המחקר. במוסדות מחקר בחו"ל, כשמסמנים חוקר ככוכב - נותנים לו כל מה שצריך".
חגית יונת מסכימה עם אמה: "בריחת המוחות תיפסק, בין היתר, אם ישופרו תנאי העבודה בישראל. ככל שעובר הזמן, השוני בין ישראל לחו"ל בתחום זה נעשה דרמטי יותר ויותר, ולאנשים קשה לעבוד כאן. לרופא חוקר בארה"ב מקצים שעות עבודה מיוחדות כדי שיוכל לבצע את מחקריו, בניגוד לישראל - כאן צריך לעשות את עבודת המחקר בזמנך החופשי, שממילא לא קיים.
"גם מבחינת תנאי העבודה בבית החולים אין מה להשוות: מספר החולים לרופא, כמות שעות העבודה, העומס הרב והתסכול שנגרם מתנאי המערכת - ולבסוף, גם עניין השכר. בתחום הרפואה יש פער דרמטי בשכר בין ישראל למקומות אחרים", טוענת חגית. "בעשור האחרון יש ירידה חדה ביכולת להעניק רפואה טובה בישראל - זה הגורם העיקרי לתסכול. עד שזה לא ישתנה, יהיה קשה להחזיר רופאים-חוקרים מובילים לישראל".
התדמית של ישראל בעולם נמצאת בשפל. רבים קוראים להחרים את המדינה, כולל חרמות של אקדמאים מחו"ל. עדה יונת, האם זה מדלג עליך?
"מעולם לא היה חרם אקדמי אמיתי על ישראל - זה בעיקר כותרות בעיתונים. חרם אקדמי אמיתי אוסר כל התקשרות עם מדענים, כולל מימון מקרנות בינלאומיות והזמנה לכנסים בינלאומיים, וכן פרסום מאמרים שלהם במגזינים מקצועיים. רק על דרום אפריקה היה חרם כזה. למשל, שבועיים לאחר שקבוצה של אקדמאים בריטים הכריזו חרם על ישראל, קיבלתי באוקספורד תואר ד"ר של כבוד, וזה היה לפני הנובל. לפני חודשיים הרצאתי באקדמיה הבריטית למדעים. כך שאם אוניברסיטה אחת מודיעה על חרם, לא צריך להתרגש מכך. חרם על מוצרים מתוצרת ישראל הוא עניין מסובך יותר".
כולם עושים ויתורים
יונת רגילה למאבקים מגיל צעיר. כמו רבים מהאנשים שחוו הצלחה גדולה, הית לה ילדות מורכבת. הוריה, שהגיעו לישראל כחלוצים, התמודדו עם עוני ומחלה ממושכת של אביה, שנפטר כשהיתה בת 11. יונת נאלצה לסייע בפרנסת המשפחה ובגידול אחותה, במקביל ללימודיה.
נדמה שעם רקע כזה היתה יונת אמורה לבחור בדרך מקצועית שתספק לה פרנסה בטוחה, ולא לשקוע במסלול אקדמי ארוך שסופו לא ברור. אך לדבריה, דווקא הקושי של תחילת הדרך חישל אותה ונטע בה ביטחון שכמעט הכל אפשרי - ביטחון שהולך אתה לאורך כל הדרך. "ההתחלה אכן היתה קשה, כי הייתי צריכה להילחם כדי לשרוד", היא אומרת. "כל מה שבא לאחר מכן לא דומה לצורך לשרוד כילדה".
יכולת לבחור למשל להיות פקידה, ולא בהכרח מדענית - על כל הקושי המשתמע מהבחירה הזאת.
"נכון, אבל כבר כשהייתי נערה רציתי ללמוד מסקרנות. התחום פשוט עניין אותי מאוד. יכולתי להיות פקידה, אך חשבתי שאני יכולה לעשות משהו מעניין יותר. בנוסף, אמא שלי קיבלה אותי ואת הבחירות שלי, וזה נתן לי גב להמשיך למרות הקושי".
איך התמודדת עם הצורך לאזן בין החיים האישיים - הבית והמשפחה - לבין עבודת המחקר התובענית?
"הוויתורים שנשים צריכות כביכול לעשות הוא מושג שהעולם אוהב לשמוע, אבל האמת היא שכל מי שרוצה לעשות מדע צריך לוותר, ולא משנה אם הוא גבר או אשה. אם אדם אוהב את עבודתו ואת משפחתו הוא מוצא את דרך הביניים. בעיני זה הרבה יותר טוב כשיש לילד אמא שנתנה את נשמתה למדע או לריקוד - מה שעושה לה טוב - ובשעות שהיא עם המשפחה היא ממש עם המשפחה. זה עדיף על אמא שעושה ויתורים, ואחר כך מאשימה בכך את הילדים".
חגית מסכימה: "כל אחד עושה ויתורים. לנשים יש קשיים שצריך להתחשב בהם - לאו דווקא על ידי מתן הקלות. יש שנים שהן קריטיות לגידול הילדים ולפיתוח הקריירה, ולרוב הן חופפות - מה שמקשה על נשים להתקדם בעבודה. המערכת יכולה לעשות דברים כדי לסגור את הפער. למשל להאריך את מסגרות הזמן שבין סיום הלימודים לרגע שבו אתה מבסס את עצמך כאיש מקצוע. זה לא אומר שצריך לוותר על האיכות, אלא רק שצריך לתת יותר זמן כדי להתבסס מבחינה מקצועית ולהיות יותר גמישים".
עדה יונת, איזה טיפ את יכולה לתת לאדם שמתחיל את הקריירה שלו כיום?
"לכו אחרי הסקרנות שלכם - בעיקר אם את אשה והוויתורים שתצטרכי לעשות ייראו לך גדולים. עם סקרנות אמיתית שמובילה אתכם, תגיעו רחוק".
עדה יונת: "להבדיל ממי שהולך ל'אח הגדול', אני לא רוצה להופיע כבדרנית אלא לעודד מחשבה וסקרנות"
מאת עידו סולומון
8.9.2010 / 7:28