על חרדת סטטוס ועצמאות כלכלית

>> כולנו מוטרדים במידה זו או אחרת ממה שאנשים חושבים עלינו: על הבית שבו אנחנו גרים, על המעמד שלנו בעבודה, על המראה של בני הזוג שלנו. לא משנה מאיזה מעמד חברתי אנחנו מגיעים, כל עוד אנחנו חלק מחברה אנושית כלשהי, נמשיך להיות מוטרדים מהשאלה כיצד אנחנו נראים בעיני אחרים. זהו הטבע שלנו.

ואולם היכולת לנוע בין המעמדות השונים, אפשרות שכמעט שלא היתה קיימת לפני התבססות הדמוקרטיה, גרמה לעלייתה של תופעה חדשה: חרדה מעמדית. אנשים חוששים לאבד את סמלי הסטטוס, ועמם את מעמדם החברתי.



לא מדובר כאן בעניין שולי. חרדה מעמדית היתה אחד הכוחות החברתיים החשובים במאה ה-20, והיא ממשיכה להיות חשובה גם כיום. אדולף היטלר לא היה הפוליטיקאי הראשון, ובטח לא האחרון, שגייס תמיכה באמצעות פנייה לרגשות הפחד של המעמד הבינוני.



המעמד הבינוני שאפתן יותר



אבל חרדה מעמדית היא לא בהכרח עניין שלילי. במינון נכון היא אחראית לתופעות חיוביות רבות, בין היתר למוטיבציה שלנו לקום מהמיטה בכל בוקר ולדאוג שיהיה לנו כסף כדי לשלם את שכר הדירה או תשלומי המשכנתא.



אחת הכתבות הנקראות ביותר במגזין "טיים" בחודש האחרון נשאה כותרת ששאלה מדוע לאנשים מסוימים יש יותר מוטיבציה מלאחרים. התשובה של "טיים" היתה חרדה מעמדית.



מתברר שרוב האנשים השאפתנים מגיעים מהמעמד הבינוני. בעבור העניים יותר, שאפתנות היא מותרות - הם עסוקים בהישרדות. בעבור העשירים, שאפתנות אינה מחויבת המציאות, מכיוון שיש להם מספיק כסף כדי לחיות גם בלי לעבוד. לאנשי המעמד הבינוני שאפתנות היא כמעט הכרח. הסטטוס החברתי שלהם אינו מובטח.



למדינה יש תפקיד חשוב - לשמור על מינון בריא של חרדה. לדאוג למוטיבציה מצד אחד, וליצור רשת ביטחון מצד שני. כשהמדינה ממלאת את תפקידה היטב, מעמד הביניים מתרחב ודפוסים של שאפתנות מתפשטים.



בכל מקרה, עם או בלי קשר למדינה, בחיים הפרטיים שלנו אנחנו יכולים להשפיע בקלות על רמות החרדה באמצעות התנהגות כלכלית בריאה. מי שבונה לעצמו רשת ביטחון לא זקוק לסמלי סטטוס כדי להוכיח לעצמו שהוא שייך למעמד מסוים. במקום זאת, הוא יכול לתעל את החרדה המעמדית שלו ליצירת הזדמנויות חדשות - לעצמו, לילדיו ולחברה שבה הוא חי.



הכותב הוא מהנדס תוכנה ועורך הבלוג "איזהו עשיר?"whoisrich.cafe.themarker.com