נשיא לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שרגא ברוש, חתם לאחרונה על הסכם קיבוצי עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ועם נשיא לה"ב, יהודה טלמון, לשיפור הסכם הפנסיה הקיים מזה מספר שנים. ההסכם המקורי, שברוש ועיני חתמו עליו ב-2007, חייב את המעסיקים להעניק לעובדיהם פנסיה, שהחלה בשיעור של 2.5% משכרם לפחות וקבע כי עד שנת 2013 הם יצטרכו להפריש לכל עובד לפחות 15% משכרו - 10% על חשבון המעסיק ו-5% על חשבון העובד.
ההסכם שנחתם מחייב את המעסיקים להגדיל את ההפרשה בשנת 2014 ב-2.5% נוספים משכר העובד - 2% נוספים על חשבון המעסיק ו-0.5% על חשבון העובד, כך שבסך הכל, יקבל כל עובד הפרשה של 17.5% משכרו, כמקובל במקומות עבודה הגדולים ובהם הסכמים קיבוציים ותיקים.
שר התמ"ת לשעבר, אלי ישי, חתם ב-2008 על צו הרחבה, שהפך את ההסכם לחובה לכל דבר ולראשונה בתולדות המדינה, לכאורה כל מעסיק במשק חייב להפריש פנסיה לכל עובדיו. "לכאורה", כי אכיפתם של חוקי עבודה כמעט אינה קיימת במדינת ישראל ורק במקומות עבודה מאורגנים ובהם ועדי עובדים חזקים מקיימים את ההסכם הקיבוצי. כך שאיש אינו יודע לכמה עובדים יש "פנסיה חובה". על פי הערכות מתוך כשלושה מיליון עובדים, לשליש מהם אין כל סידור פנסיוני. באוצר טוענים שמדובר "רק" בכחצי מיליון. מכל מקום, אחד מכל שלושה או לאחד מכל שישה עובדים אין פנסיה מובטחת, אין מגנונים כדי לבדוק את אמיתות הנתונים, והחמור ביותר, איש לא עוסק באכיפת צו ההרחבה.
בעיה נוספת בהסכם המקורי היא שהוא חל מגיל 21. ומה קורה עם העובדים שהתחילו לעבוד עם תום הלימודים בתיכון? הם מאבדים שנים יקרות. מדובר בעיקר בצעירות ובצעירים ערבים ובאלה שלא גויסו לצה"ל בגלל מגבלות גופניות או נפשיות. רבבות צעירים אלה "נענשים" על כך. ומה עם צעיר או צעירה שהחלו לעבוד בגיל צעיר יותר גם הם "נענשים".
איפה הכסף?
אבל הבעיה הגדולה, אם כל הבעיות בשאלת הפנסיה של העובדים, היא "איפה הכסף?". בזה ההסכם לא עוסק, ולא במקרה. חיסכון הפנסיוני נועד להעניק לעובדים ולעובדות מקור הכנסה יציב לתקופה שלאחר הפרישה מעבודה. אבל מאז 1995, ייעוד זה הולך ומפנה מקומו לייעוד שונה: הבטחת אשראי לבעלי ההון ולאוליגרכים והבטחת הכנסות נאות לחברות הביטוח המנהלות את קרנות הפנסיה המופרטות. כספים אלה משמשים להשקעות בבורסה, חלקן ספקולטיביות, ואף מסוכנות הנתונות לירידות חריפות שהתרחש בתחילת המשבר הקפיטליסטי העולמי ב-2008. כך שהנדיבות שמגלים מעסיקם עם הרחבת הסכם הפנסיה, נועדה להבטיח יותר מימון לבעלי ההון.
כאמור, מאז 1995 מופנה חלק גדל והולך של כספי הפנסיה לשוק ההון. התוצאה היא כפולה: מצד אחד, עמיתי הקרנות אינם יודעים עוד, כבעבר, מה יהיה גובה הפנסיה החודשית שיקבלו; מצד שני, האשראי העומד לרשות המגזר העסקי גדל, בין 2003 ל-2007, מ-528 מיליארד ש"ח ל-729 מיליארד ש"ח גידול של 38%. בתוך זה, הגידול הרב ביותר נרשם באשראי שהעניקו "המשקיעים המוסדיים" ובראשם קרנות הפנסיה: מ-56 מיליארד ש"ח ל-190 מיליארד ש"ח גידול של 240%.
על פי מרכז אדוה, הפרטת קרנות הפנסיה לטובת חברות הביטוח פגעה עוד בביטחון של העובדים לעת פרישה, משום שחברות הביטוח נוטלות כיום לעצמן בין 15% ל-20% מכספי הפנסיה, בשני אופנים: האחד, דמי ניהול גבוהים מבעבר, שיכולים להגיע עד 11% מהפרשות העמיתים, אך עומדים בממוצע על כ-6%; השני, גביית דמי ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח שארים. עלות שני הביטוחים משתנה בהתאם לגיל, מין וכיו"ב: היא יכולה לעמוד, עבור גבר בן 30, לדוגמא, על 7% מההפרשה, ועבור גבר בגיל 50 על 15%. עלות זו אינה מוכרת דיה בציבור, והנגישות לנתונים בעייתית.
מבחינת העמיתים, התוצאות שחברות הביטוח השיגו בשוק ההון עבור כספם אינן מצדיקות את דמי הניהול הגבוהים: בשנים 2008-2004, הרווח הממוצע של קרנות הפנסיה החדשות היה 299 ש"ח (על הפרשה שנתית של 1,000 ש"ח) וכאשר מפחיתים את דמי הניהול, הרווח מתבטל כמעט לחלוטין. לעומת זאת, אילו המשיכו כספי הפנסיה להיות מושקעים באג"ח ממשלתיות כמו בעבר, היו העמיתים רושמים צבירה יפה: בריבית של 4.8% (הריבית שהממשלה מבטיחה מאז 2003 ל-30% מכספי הפנסיה) הם היו צוברים 768 ש"ח ובריבית של 5.57% (הריבית שנהגה עד 2003), הרווח היה 900 ש"ח.
יצוין ש-86 אחוז מהעובדים אינם יודעים באיזה סוג השקעה מושקעים כספי החיסכון הפנסיוני שלהם - איגרות חוב מניות או אפיקי השקעה חלופיים. כך עולה מסקר שביצעה המועצה לצרכנות. כמחצית השכירים לא יכלו להעריך את גובה הקצבה החודשית שיקבלו בעת שיפרשו לפנסיה, ו-70% אינם יודעים אם החיסכון הפנסיוני שלהם כולל ביטוח למקרה פטירה - אחד המרכיבים העיקריים בתוכנית הפנסיונית.
בסקר נמצא עוד כי מעורבותם של הצרכנים בבחירת תוכנית הפנסיה שלהם נמוכה. ב-67.4% מהמקרים המעסיק הוא זה שבחר עבורם את תוכנית הפנסיה שלהם. כמו כן 61% מהצרכנים השכירים דיווחו שלא קיבלו ייעוץ כלשהו, לעומת 30% שקיבלו ייעוץ מסוכן ביטוח או מיועץ פנסיוני. מדובר בייעוץ הכרחי בהרבה מקרים, עקב המורכבות של המוצר הפנסיוני.
החיסכון הפנסיוני הוא בדרך כלל, סכום הכסף הגדול ביותר שאנשים חוסכים במהלך חייהם, חבל שההסכם שנחתם מעביר הון עתק מידי העובדים לידי בעלי ההון, מבלי שלעובדים יהיו הכלים לפקח על השימוש בכספים ואף הידע הדרוש לכך. השבוע עוד נמסר כי בנק ישראל פועל על מנת שגם תאגידים זרים, אמריקאים כמובן, יפעלו בתחום הפנסיה והביטוח. כך נסגרת המעגל. חסכונות העובדים לא ישמשו רק כדי לבנות קניון במוסקבה או לרכוש בניין בניו-יורק. הם ישרתו את עשירי ניו יורק.
*ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית www.sea.org.il