>> אני שונא לתרום באמצעות sms, אך לא מצליח להפסיק. הפרסומות המרגשות והילדים המתחננים מחייבים אותי כל פעם לשלוף את הנייד ולהיפרד מהכסף. בעיני, זו העסקה השווה במדינה: תמורת עשרה שקלים בלבד אני יכול לספק סל מזון למשפחה ולשנות את מציאותם של נזקקים רבים בחג. האושר ושביעות הרצון האלה היו עולים לי לפחות כפול בבר השכונתי.
אלא שאחרי הפנייה השמינית ברצף ואחרי אין-ספור "הקש בדלת" בדלת שלי, אני, כמו הרבה ישראלים, מתחיל לכעוס. די! תרמתי מספיק! בין שנות השירות הצבאי ל-35% ממשכורתי שאני משלם כמס, עשיתי את שלי. זה לא התפקיד של הממשלה לדאוג לנזקקים?
אם אני, מגייס כספים במקצועי, יכול להגיע לכזה מצב, אני בטוח שגם אתם הגבתם או תגיבו כך. הבעיה היא שבצעקת הצדקנות שלי אני שוכח שבכל התרומות שעשיתי המרוויח הגדול לא היה הנזקק אלא אני, ושאני, כמו כל הישראלים, צריך ליהנות מחוויית התרומה הרבה יותר.
למרות צעקות "זאב, זאב" מצד העיתונות והממסד הישראלי הנתינה בישראל אינה במשבר. עם 0.7% מהתוצר המקומי הגולמי שנתרמים לצדקה, אנחנו בישראל תורמים כמעט באותה רמה כמו מדינות אחרות עם מיסוי גבוה, כמו קנדה, בריטניה וניו זילנד. בהשוואה לצרפת (0.22%) וגרמניה (0.14%) אנחנו ממש צדיקים.
המובילה בעולם בנתינה היא ארה"ב, שבה 1.85% מהתמ"ג נתרמים לצדקה. מתוך 300 מיליארד דולר שנתרמים בשנה, כ-75% הן תרומות של אנשים פרטיים - כ-737 דולר או 2,775 שקל לאדם בשנה. יש הצדקות פיננסיות רבות לרמת הנתינה הגבוהה בארה"ב, ממיסוי נמוך ועד תמריצי מס לתורמים, אבל הסיבה הבולטת ביותר היא שאמריקאים רואים נתינה כחלק אינטרגרלי מהאתוס האמריקאי.
בהתחשב בכך שארה"ב אינה מדינה סוציאליסטית, אתוס הנתינה האמריקאי אמור להיראות כפרדוקס, אבל דווקא מכיוון שהאמריקאים אינם רואים בממשלה את האחראית לפתרון כל הבעיות החברתיות, הם מבינים שאם מצב לא רצוי (כמו עוני) או מצב רצוי (קידום תרבות) יקבלו מענה, זה צריך להיות בידיהם. האמריקאים מאמינים שלכל אחד מהם הכוח והחובה ליצור פתרונות ושינוי חברתי.
זו גם הסיבה לכך שאמריקאים, בניגוד לישראלים, רואים את הנתינה כמעשה כמעט אנוכי: הם תורמים כי הם רוצים להשפיע, ליצור שינוי חברתי ולתמוך במטרה שבה הם מאמינים. לא במקרה, בקמפיין הבחירות של אובמה היו יותר תרומות נמוכות מ-200 דולר (246 מיליון דולר בסך הכל) מאשר גדולות מ-1,000 דולר (229 מיליון דולר בסך הכל).
הגישה שלפיה תרומה היא דרך לחיזוק עצמי משפיעה גם על היחס לעמותות. בעוד 68% מהאמריקאים רואים את העמותות בחיוב ומתייחסים אליהן ככלי לשינוי חברתי וקידום מטרות חברתיות (מה שמכונה שם החברה האזרחית), חלק ניכר מהישראלים נוטה להתייחס לעמותות כדבר רע וכסימפטום לזלזול הממשלה באחריותה לאזרחים, ולא ככלי לפתרון בעיות חברתיות רבות. ישראלים יופתעו לשמוע כי מתוך 27 אלף העמותות בישראל, רק 13% מקדישות את פעילותן למתן שירותי רווחה.
התדמית הרעה של העמותות, נוסף לתחושה הישראלית כי תרומה היא נתינה ולא קבלה, גורמות לישראלים להימנע מהשתתפות פעילה בארגונים חברתיים ועמותות; שיעור ההתנדבות בישראל הוא מהנמוכים בעולם: בעוד במדינות המערב ארבעה מכל עשרה מתנדבים, בישראל מתנדב רק אחד משמונה.
בישראל נדרש שינוי תפישתי ומעבר לתפישה אנוכית יותר. אני שכחתי, אחרי התרומה השמינית החודש, כמה נהניתי מחוויית התרומה. שכחתי שזה גרם לי סיפוק ואושר ושכחתי שהתרומה שלי תרמה לי המון. בסופו של דבר פחות חשוב למה אתם תורמים: הרצון להשפיע או להתחבר, כדי לזכות במצווה או סתם כי לא נוח להגיד לא. חשוב רק לזכור שלכל תרומה, בכסף או בהתנדבות, שני מוטבים: הנזקק ואתם. אז לקראת החגים, היו אנוכיים: תרמו!
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד אתר ההתרמה באינטרנט israeltoremet.org
אני תורם כי זה כדאי לי
יונתן בן דור
13.9.2010 / 6:49