אמהות ישראליות עובדות קשה

כשמדברים על העוני בישראל, נהוג להזכיר ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה בישראל נמוך בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות (OECD). הנתון הזה יוצר את הרושם שבישראל עובדים פחות מבשאר העולם המפותח. מתברר שזהו תיאור שרחוק מהאמת לפחות לגבי מגזר אחד באוכלוסיית ישראל - הנשים.

נשות ישראל עובדות קשה. למעשה, הן שיאניות עולמיות של עבודה, ומתחרות אפילו בנשות סקנדינביה שמוסר העבודה שלהן ידוע בעולם כולו. נשות ישראל לא מודעות לשיא העולמי שבו הן מחזיקות בגלל בעיה של נתונים: נהוג לספור יחד את הנשים הערביות, היהודיות-חרדיות והיהודיות-חילוניות - שלוש קבוצות שנבדלות זו מזו מהותית.

הנשים הערביות, מסיבות תרבותיות ובשל נגישות בעייתית לשוק העבודה, כמעט שאינן יוצאות לעבודה - רק כ-20% מהן עובדות. הנשים החרדיות, בגלל ריבוי הילדים, ממעטות גם הן לעבוד - רק כ-56% מהן עובדות. הנשים היהודיות החילוניות, לעומת זאת, עובדות המון, יותר מכל אשה אחרת בעולם המערבי.

כמה המון? 73.5% מהן עובדות, לעומת 61.6% מהנשים במדינות oecd שעובדות. כן, שיעור היהודיות החילוניות שיוצאות לעבוד גבוה בכ-12% מהממוצע במדינות המפותחות, וזהו פער עצום. הפער הזה גדל עוד יותר כשמסתכלים רק על אמהות עובדות: 75.6% מהאמהות היהודיות לילד אחד בישראל עובדות (בהשוואה ל-59.4% שהוא הממוצע ב-oecd), 74.1% מהאמהות לשני ילדים בישראל עובדות (לעומת 55.2% ב-oecd), ו-71.1% מהאמהות לשלושה ילדים בישראל עובדות גם הן (41.2% ב-oecd). ללא ספק, מדובר באמהות חרוצות בשיעורים יוצאי דופן.

העובדה שהרוב המוחלט של האמהות בישראל עובדות - בולט במיוחד הפער לעומת העולם כשמדובר באמהות לשלושה ילדים - מפתיעה, משום שמקובל להניח כי האמהות מתנגשת עם עבודה, וכי אמהות רבות בוחרות (או נאלצות) להיות אם במשרה מלאה. בישראל, מתברר, כמעט שאין אמהות במשרה מלאה. אפילו אצל החרדיות מרובות הילדים, יותר ממחציתן יוצאות לעבוד.

מדוע הישראליות הן שיאניות עבודה עולמיות? בני פפרמן, ראש מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, מסביר זאת בשילוב של אילוצים כלכליים ותכנון לטווח ארוך. אחד האילוצים הללו הוא ריבוי הילדים בישראל, שכן תא משפחתי ממוצע כולל שלושה ילדים, הרבה יותר מהממוצע בעולם.

פרדוקסלית, ריבוי הילדים שנחשב בעולם כחסם ליציאה לעבודה, משמש בישראל דווקא כתמריץ ליציאה לעבודה בגלל הצורך לפרנס את המשפחה. הוסיפו על כך שני קשיים כלכליים ייחודיים לישראל - מיעוט מעונות היום המסובסדים (רק 25% מהילדים מטופלים במעון מסובסד) והשיעור הניכר של השכירים שעובדים עבור שכר מינימום (35%) - ותקבלו תמונה שלפיה בישראל אין לשני ההורים ברירה אלא לעבוד, אם הם רוצים לפרנס באופן סביר את משפחתם. משמע, בישראל אין לאמהות הלוקסוס להישאר בבית אם הן רוצות לשמור על רמת חיים סבירה למשפחתן.

מה שמחריף עוד את האילוץ הכלכלי הוא ריבוי הנשים העובדות במשרות חלקיות, ומשתכרות עקב כך שכר נמוך בלבד. חלק גדול מהן היו רוצות לעבוד במשרות מלאות, אבל בהעדר הצע משרות מתאים עבורן הן נאלצות להסתפק במשרות חלקיות בלבד. לצד האילוץ הכלכלי, עם זאת, קיים גם אלמנט חשוב של בחירה ביציאת הנשים הישראליות לעבוד. כך, שיעור ניכר מהנשים הישראליות הן משכילות - מה שמקל עליהן את הכניסה לשוק העבודה, וממילא גם מגביר את המוטבציה לעצמאות כלכלית ולהרחבת תחומי העניין בחיים.

פפרמן מצביע על כך שגם אמהות שלא משתלם להן לצאת לעבוד, מפני שעלויות המעון (שאינו מסובסד) או המטפלת מקזזות את רוב ההכנסות של האשה - יוצאות בכל זאת לעבוד. הוא מסביר זאת בתכנון לטווח ארוך: הנשים הללו מעריכות כי הניסיון והוותק שיצברו יאפשרו להן לשפר את שכרן בעתיד, ולכן הן משקיעות בהצטרפות לשוק העבודה גם בעבור שכר התחלתי נמוך.

התוצאה היא כי אף שהחברה הישראלית נתפשת כחברה שוביניסטית-גברית, נשות ישראל עצמאיות יותר מבחינה כלכלית מאשר ברוב מדינות המערב. תוצאה נוספת היא שאין טעם לתמוך בעידוד העסקת נשים, למשל בדרך של הכרה בהוצאות מטפלת - הנשים הישראליות הרי עובדות באופן מלא גם כך.

מסקנה שלישית היא שבמקטע שבו יש בעיה קשה של תעסוקת נשים, הנשים הערביות, חייבים לטפל באמצעות הרחבת ההשכלה של נשים והקלת יציאתן לעבודה, לרבות מעון מסובסד ותחבורה ציבורית יעילה. התפישה החברתית בישראל שתומכת ביציאת האשה לעבודה מעלה את סיכויי ההצלחה אצל הנשים הערביות.